פרשת וירא: "גדולה הכנסת אורחים מקבלת פני שכינה"

  • הרב נחמיה רענן

מהסיפור המופיע בתחילת פרשת וירא, חז"ל לומדים על חשיבות מצוות הכנסת אורחים:

וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא ישֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם.

וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה.

וַיֹּאמַר אֲדֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ.

(בראשית, י"ח, א - ג).

אמר רב יהודה אמר רב: גדולה הכנסת אורחין מהקבלת פני שכינה. דכתיב "ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבר" וגו'.

(שבת קכז.).

לאחר שאברהם קיים את ברית המילה (בראשית, י"ז, כג - כז) הוא זכה להתגלות אלוקית (על פי סוטה יד., ובבא מציעא פו:), ובסמוך להתגלות הפסוקים מתארים את הכנסת אורחים המיוחדת של אברהם אבינו. בפסוק ג' מבקש אברהם אבינו מה' שלא יעבור מעליו,[1] ורב יהודה בשם רב לומד מכך שהכנסת האורחים התרחשה תוך כדי ההתגלות. משמעות הדבר היא שאברהם אבינו קטע את המפגש עם ה' כדי לזכות בהכנסת האורחים לביתו, ומכאן המקור לכך ש"גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה".

התנהגותו אברהם אבינו, מעוררת פליאה: האם יתכן שמצווה, גדולה ככל שתהיה, חשובה יותר ממפגש עם אלוקים?

בספר "תולדות יעקב יוסף" מובאת בשם הבעש"ט תורה שעוסקת במימרת רב:

"ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך", ובגמרא (שבת קכז.) "גדולה הכנסת אורחין מהקבלת פני שכינה" כו'. שמעתי ממורי[2] ביאור "גדולה הכנסת אורחין מהקבלת פני השכינה", והקשה, והעולה שלפעמים הכנסת אורחין הוא ביטול תורה, או סיפורי לשון הרע וכו' מכל מקום גדולה הכנסת אורחים.

(תולדות יעקב יוסף, דף רט עמוד ב; מובא בספר בעל שם טוב על התורה, פרשת וירא).

לדברי ר' יעקב יוסף, גם הבעש"ט התקשה בהבנת התנהגותו של אברהם אבינו ("והקשה"), אבל למרות זאת הבעש"ט מקבל את הדברים כהנחיה מעשית. גדולה הכנסת אורחים, גם אם המארח נדרש לשלם מחיר רוחני עבור קיום המצווה. אברהם אבינו וויתר על הקבלת פני שכינה כדי להכניס אורחים, וכך כל יהודי צריך להכניס אורחים לביתו, גם אם המחיר יהיה ביטול תורה ואפילו שמיעת לשון הרע.

ישנם סיפורי חסידים רבים שעוסקים במצוות הכנסת אורחים ונפתח בסיפור הלידה של הבעש"ט עצמו:

הצדיק ר' אליעזר, אביו של הבעש"ט, דר בכפר, והיה מכניס אורחים גדול. שליחים מיוחדים היו יוצאים בפקודתו לחזר אחרי עוברי אורח ולהכניסם לביתו, ולאחר שהאכילם והשקם היה נותן להם מתנות וצידה לדרך.

התנהגותו במידת הכנסת אורחים עשתה רושם גדול למעלה והחליטו להעמידו באיזה ניסיון. אמר ה"בעל דבר" (השטן): "אני אלך ואנסנו", ואליהו הנביא אמר: "לא כי, מוטב שאני אלך". החליטו לשלוח את אליהו הנביא לשם כך. בא אליו אליהו הנביא ביום השבת אחר הצהריים בדמות עני עובר ושב ההולך במקלו ובתרמילו. נכנס אליו ואמר: "שבתא טבא!" ר' אליעזר לא התקצף על חוצפת העני לחלל את השבת בפניו, לא גער בו ולא בייש אותו, אלא נתן לו מיד סעודה שלישית ובמוצאי שבת נתן לו סעודת מלוה מלכה, ולמחרת ביום הראשון נתן לו גם נדבה הגונה, ולא הזכיר לו כלל עוון בואו אליו מן הדרך בעצם יום השבת עם חפציו ומטלטליו.

כשראה אליהו הנביא את הנהגתו הטובה, נתגלה אליו ואמר לו:

דע שאנכי אליהו, ובאתי לנסותך, ובזכות שעמדת בניסיון לבלי לבייש את האורחים הבאים אליך, תזכה לבן שיאיר את עיני ישראל.

ברכתו של אליהו נתקיימה, ור' אליעזר זכה להוליד את הבעש"ט.    

(סיפורי חסידים על התורה, הרב ש"י זווין, ירושלים, תשס"ב, כרך א', סיפור מספר 30, עמוד 54).

יתכן שדרכו המיוחדת בהכנסת אורחים של אביו של הבעש"ט, ר' אליעזר, שלא כעס על העני שחילל בפניו את השבת, עומדת ברקע שיטתו הנזכרת של הבעש"ט.

מכמה מסיפורי החסידים ניתן ללמוד שההנחיה של הבעש"ט התקבלה כהלכה למעשה בעולם החסידות. אחד מהם הוא הסיפור הבא על רבי חיים מקוסוב:

בכפר אחד דר מוכסן (שקורין "ארנד" בלעז) בשלוה והשקט ובטח. פעם אחת עברה דרך הכפר חבורה של חסידים, שנסעו להרב הקדוש רבי חיים מקוסוב ז"ל. הדבר היה באישון לילה ואפלה, ורצו החסידים לסור ללון בבית המוכסן. דפקו בביתו ובקשו לפתוח להם, ובעל הבית כפתן חרש יאטם אזנו,[3] ולא רצה להכניסם. החסידים התמרמרו מאוד מגדול הקר והגשם השטף שניתך על ראשם באותו לילה, אך מה יכלו לעשות, ונסעו לדרכם הלאה. הבקר אור, והם באו לקוסוב. כשנכנסו להרבי לקבל שלום, שאל אותם הרבי על סדר נסיעתם, וספרו לו את המאורע עם אותו מוכסן. השיב להם הרבי:

סופו שיצטרך לכהן.[4]

לא ארכו הימים, והמוכסן בא להרבי אבל וחפוי ראש: בימים האלה הוזמן אל אדון הכפר, וצוהו שבמשך שלושה חדשים יעזוב את הכפר, וכל השתדלויותיו ובקשותיו לא הועילו מאומה, ועל כן בא להרבי לבקש עצה מפיו מה לעשות.

אמר לו הרבי:

באמת תמיד היה קשה לי: מוכסן היושב בכפר, ומתפלל בלא מנין ובלא מקווה, ואינו אומר לא אמן ולא קדושה ולא "ברכו", ולא שומע קריאת התורה, היאך יצא ידי חובתו? אמנם עיקר ההיתר על זה הוא, כי "גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני שכינה", ובמצות "הכנסת אורחים" המצויה בכפר הוא מתקן את הכול. ולכן כל זמן שקימת מצוה זו כראוי, זכות המצווה עמדה לך, ששום איש לא יוכל להרע לך, אבל עתה, שכפי ששמעתי עליך, באים אנשים אילך ואינך מאסף אותם הביתה, מה לך אפוא בכפר? הלא טוב לך לשבת בעיר גדולה של חכמים וסופרים, ותתפלל ערב ובוקר עם מנין, ותטבול קודם התפילה במקווה, ככל החסידים והיראים...

אמר המוכסן בבכי:

רבי! ומהיכן ירק זה חי?[5]

אמר לו הרבי:

תקבל עליך מהיום והלאה, שביתך יהיה פתוח לרוחה, ואז ישיבך השם יתברך על כנך כבתחילה, ואין שטן ואין פגע.

קיבל עליו המוכסן כן, וגם קים מאמרו, והשם יתברך השיב את לב האדון, והמוכסן נשאר על כנו כדברי הרבי.     

(סיפורי חסידים על התורה, הרב ש"י זווין, ירושלים תשס"ב, כרך א', סיפור מספר 33, עמודים 57 - 56).

סיפור נוסף מובא על הנהגתו של ר' פנחס מפילץ[6]:

פעם אחת בא אורח הגון לפני הרב הקדוש ר' פינטשע זצ"ל אב בית דין קהילת פילץ. אמר כעת אקצר בתפלתי, עבור האורח הלז. כמו דאמרינן בשם הרב הקדוש ר' וואלף זצלה"ה מסטריקוב, אשר עיקר האיסור לאכול קודם התפלה משום "לא תאכלו על הדם" (ויקרא, י"ט, כו) כדרשת חז"ל (ברכות י:) קודם שתתפללו על דמכם, ובאיסור דם מצינו אף שצריך להניח במלחו שעה אחת, אף על פי כן מפני כבוד אורחים, די כשיעור מיל.[7] כמו כן בתפלה, אף שהיה מאריך בתפלה תמיד, אף על פי כן מפני כבוד האורח היה מקצר, והבן.

(שיח שרפי קודש, ערך הכנסת אורחים).

נסיים בדברי ר' שמואל בורנשטיין, האדמו"ר מסוכצ'וב שהסביר מדוע "גדולה הכנסת אורחים מקבלת פני שכינה":

ביאור הדברים דהנה אברהם אבינו עליו השלום מעולם עוד לא זכה לגילוי שכינה באופן נעלה כמו אז...ומובן עד כמה היה גילוי שכינה זה חביב עליו, ולפי השערת אנוש לא נוכל לשער תענוגי עולם הבא יותר מזה. ומכל מקום, כדי לקיים מצות הכנסת אורחים לא השגיח אברהם אבינו עליו השלום על כל אלה, ומחל על תענוגו העצום. וזוהי תכלית מדת החסד, שלא יזכור את עצמיותו ואת צרכיו כלל, רק תכלית הכוונה תהיה הטבת זולתו, על כן זכה להמשיך מדת החסד בעולם עד התכלית.

(שם משמואל, פרשת במדבר, שבועות, ליל א').

חרף היות קבלת פני שכינה פסגת ההשגה האנושית, יש בה מימד אגואיסטי של עונג רוחני פרטי. מאברהם אבינו, גומל החסד, למדנו שמוטב לאדם לוותר על טובת עצמו אפילו כאשר מדובר על עונג רוחני בדרגה עליונה, כדי לזכות לגמול חסד ולהיטיב לזולת.

 



[1]   על פי דעת חנינא בן אחיו של רבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה משום רבי אלעזר המודעי (שבועות לה:), שדעתם מובאת בפירוש השני ברש"י לפסוק.

[2]   הבעש"ט. 

[3]   על פי תהילים, נ"ח, ה.

[4]   הכוונה היא לכך שבסופו של דבר המוכסן יצטרך לבוא אל הרבי שלא בטובתו (על פי רש"י, במדבר, ה', י"ב).

[5]   דהיינו "איך אתפרנס"?

[6]   בן בתו ואחד ממשיכי דרכו של ר' יצחק מאיר מגור בעל חידושי הרי"מ.

[7]   עיינו שו"ע ורמ"א, יו"ד, ס"ט, ו (ובבית יוסף על אתר).