פרשת וישב: יוסף מכל אחיו

  • הרב שמעון קליין

לעילוי נשמת משה לייב בן זאב

 

מבוא

אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם: וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים    (בראשית ל"ז, ב'-ג').

סיפור יוסף ואחיו הוא סיפור קשה בתולדות עמנו. בן נשלח על ידי אביו אל אחיו, והם קמים להורגו. לבסוף - מתפשרים על מכירה[1]. איך ניתן להבין את התנהגות האחים? מהו חלקו של יוסף במה שאירע? בלימוד זה נקרא בפסוקים, ונהיה עם הדמויות. נבקש להבין - מיהו יוסף? מה היו מניעיו? נשקיף אל עבר כלל האחים ונבקש להבין, מה באמת היה שם?

 

מורם בין האחים

"אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה" -  המילים 'תולדות יעקב' משמשות ככותרת לסיפור, והן מעוררות ציפייה לקורותיה של המשפחה[2]. תחת זאת, פותח הכתוב בתיאור יוסף וקורותיו. יוסף מוצב במרכז, וסביבו האחים, נעלבים ונאבקים על מקומם. "יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה" - הפתיחה בתיאור גילו כמו אומרת - הסיפור שיתואר קשור לגילו - גיל הנעורים. אילו היה יוסף בגיל אחר - היו האירועים מתנהלים באופן אחר.

בשני תיאורים פותח הכתוב: "הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן", "וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו". הראשון- מתאר את מערכת יחסיו עם כלל האחים, השני - מתאר את שהתרחש בינו לבין בני השפחות. בשניהם מופיעה מילת היחס "את", והיא מחליפה את הלשון "עם". כאילו כתוב: "היה רועה עם אחיו בצאן" או "והוא נער עם בני בלהה ועם בני זלפה נשי אביו". לעומת הלשון 'עם', לשון 'את' מורה על חוסר השיתוף שהיה ביניהם, על נתק בין


הלבבות
[3]. "וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו" - נער, מלשון התנערות, לצידם של בני השפחות. עם הראשונים היה רועה, ועם האחרונים היה עובר בצוותא את גיל הנערות.

"וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם" - בעלי המסורה הציבו את האתנחתא במילה 'אביו', ובכך שייכו את הבאת הדיבה המתוארת לאחר מכן אל כלל הנזכרים לפניה[4]. ובמילים אחרות - יוסף מביא את דיבת כלל אחיו אל אביהם. לא אל "אביו" - על בסיס קרבתו אליו, אלא כ'אביהם' של הנערים, האמור לדעת מה עובר על בניו.

"וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים" - פלאית היא הלשון 'ישראל', המציינת את ייעודו הגבוה[5]. לא אהבה טבעית של יעקב לבנו מתוארת, כי אם אהבה של 'ישראל' המייעד את בנו לגדולות. הלשון "מִכָּל בָּנָיו" מצביעה על יחסיות. לא תנועת נפש אישית של אהבה היא זו, כי אם עמדה של יעקב נוכח כלל בניו, והכרעה מיהו הבן הנבחר[6].

"כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ" - מדוע בן זקונים הוא יתרון? במבט ראשון אהבה לבן זקונים הייתה מובנת אילו היה אוהבו כ'יעקב'. מה מקומה של זו כאשר מדובר ב'ישראל'? דומה שכך היא התמונה: יעקב כעת זקן, האחים הגדולים כבר יצאו לדרכם, וכבן זקונים נתון יוסף בחסות אביו. בתקופה זו נרקם ביניהם קשר פנימי ייחודי[7], המביא את יעקב לראות בו את ממשיך דרכו[8]. "וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים" - ההעדפה היא עובדה ממשית, חזקה, בדמות בגד המסמל את יתרונו של יוסף[9].

כבר בעקבות שני פסוקים אלו, ניתן להבחין בכמה עובדות: יוסף הוא אח בין האחים, אבל הוא אינו 'משחק' איתם על מגרש אחד. הוא רועה 'את' אחיו בצאן - לא 'עם'. הוא גם נער 'את' בני בלהה וזלפה - ואינו חלק מהם. כאשר הוא רואה באחיו דבר שאינו ראוי הוא מספרו ל'אביהם'. תיאור כל אלו בפתיחה לפרשייה, משווה להם מעמד של כותרת, וכמו מצביע על המבנה המשפחתי המתקיים בבית יעקב: רשות אב, לצידה רשות אחים[10], ובתווך - יוסף, 'האיש של יעקב' הנתון בין האחים. האהבה 'מכל בניו' והסמל הניתן לו - 'כתונת פסים', עשויים מעתה להעצים את שיוכו אל אביו, תחת שיוכו הבסיסי כאח בין האחים.

 

האחים מגיבים

"וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם: וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם וַיַּגֵּד לְאֶחָיו וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ: וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם שִׁמְעוּ נָא הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתִּי: וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי   (שם, ד'-ז').

 "וַיִּרְאוּ אֶחָיו" - הפסוק מייחסם אל יוסף - 'אחיו', לא כבנים של יעקב. במילים אחרות, נקודת המוצא לתגובתם היא מערכת היחסים בתוך מעגל האחים. "כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם" - קיים ניגוד בין העדפת האב את יוסף לבין העובדה שהוא 'אביהם' - של כולם. "מִכָּל אֶחָיו" - לכאורה, היה מתבקש לכתוב - "מכל בניו", כהמשך לתיאור בפסוק הקודם - "וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו"? קודם לכן תוארה ההעדפה מנקודת מבטו של יעקב, ואילו כאן מתוארת ההשלכה על מעגל האחים. מעגל האחים אמור להיות מעגל שוויוני, ואילו יעקב שולף את יוסף מתוכו, ומעמיד אותו בעמדת יתרון[11]. התוצאה המתבקשת אינה מאחרת לבוא.

"וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם" - הצעד הראשון הוא שנאת הלב שהשתבשה עד כדי כך שלא יכלו דברו לשלום. תיאורטית ניתן להיות בעמדה של שנאה, ולצידה דיבור המשמש פתח לגישור. כאן השבר התרחש בשני הערוצים - גם בשנאת הלב וגם בתקשורת שהתקלקלה, ועמה - הפתח לגישור[12].

"וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם וַיַּגֵּד לְאֶחָיו" - זוהי פתיחה, בה הוא פונה אליהם כאל אחיו ומספר על חלום שחלם. תגובתם: "וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ" - עצם בקשתו לספר להם חלום היא סיבה נוספת לשנאה. חלום - מסמל את מאוויי ליבו של האדם, ומאווייו רחוקים מהם, מלבים את שנאתם אליו. "וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם שִׁמְעוּ נָא הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתִּי" - יוסף ממשיך ומזמין אותם לשמוע, לבוא אל עולמו[13]. לא כתובה היענותם, גם לא דחייה, והוא כבר מתחיל לספר: "וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה" - ביחד מחברים ואוגדים שיבולים. "וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה" - האלומה שאני מאלם, היצירה שלי קמה - אזרה כוח וניצבה."וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי" - תגובת אלומותיכם לקימת אלומתי היא בהתייצבות במעגל, ובהשתחוויה אליה. "וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֶחָיו הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ: וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ עַל חֲלֹמֹתָיו וְעַל דְּבָרָיו" - שנאתם אליו היא על עצם שיתופם בחלומותיו, ולא פחות מכך על 'דבריו' - על תוכן החלום בו התנשאות שלו כלפיהם. מדוע חשוב כל כך ליוסף לספר להם? מדוע הוא אינו רגיש למצבם? את התשובות לשאלות אלו נדחה, עד לאחר התיאור הבא.

 

     שמש וירח משתחווים

וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר וַיְסַפֵּר אֹתוֹ לְאֶחָיו וַיֹּאמֶר הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי: וַיְסַפֵּר אֶל אָבִיו וְאֶל אֶחָיו וַיִּגְעַר בּוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר לוֹ מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְךָ אָרְצָה: וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר   (שם ט'-י"א).

 

בניגוד לשני פסוקי המבוא לחלום הראשון, בהם הוא מבקש מן האחים לשמוע, כעת נתונים דבריו בפסוק אחד ועל מסד אחד. ברור לו שהם אינם עומדים להקשיב, ובכדי להשמיע את דברו הוא נאלץ להתפרץ אל תוך עולמם:  "וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר וַיְסַפֵּר אֹתוֹ לְאֶחָיו וַיֹּאמֶר הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ... ". האם הקשיבו לדבריו? מסתבר שלא. ניתן לדמיין אותו בא לתחומם, כופה עליהם את הסיפור, והם אוטמים את אוזניהם. כיוון שכך, הוא נערך מחדש, ובפסוק הבא הוא משמיע שוב את סיפורו, הפעם כשהם אינם לבדם: "וַיְסַפֵּר אֶל אָבִיו וְאֶל אֶחָיו" - יוסף מחכה להזדמנות בה האב נוכח, בה לא יוכלו לדחותו, ובמעמד זה הוא כופה עליהם את הסיפור.

כעת נתבונן בחלום: השמש, הירח ואחד עשר כוכבים משתחווים ליוסף. שני גרמי השמים הגדולים, המשמשים כאלהים לעמים ולתרבויות - נתפשים בעיניו כמי שמשתחווים לו. במעגל נוסף - אביו מפרש את חלומו כדימוי למשפחה - אבא, אמא ואחד עשר אחים המשתחווים לו. זהו חלום בלתי נתפש. היכן 'נמצא' האיש? כיצד הוא תופש את עצמו? נשים לב להתפתחות מחלום לחלום: בחלום הראשון מעמדו דומה למעמד האחים, שכמוהו מאלמים אלומים. בשני - הוא במעמד אחר, אינו חלק מן החלום - שמש ירח או כוכבים, אלא יוסף בעצמו; האלומים הם יצירת אדם, כלומר, 'יצירותיכם משתחוות ליצירתי', השמש והירח לעומתם אינם יצירת אדם, כי אם גרמי השמים, השייכים אל החלק הנשגב, הגבוה והבלתי נתפש שבבריאה[14]. ככאלו הם משתחווים לו. גם השתחוויית בני המשפחה ליוסף, שונה במהותה מהשתחוויית אלומותיהם לאלומותיו.

תגובה ראשונה היא של האב: "וַיִּגְעַר בּוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר לוֹ מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְךָ אָרְצָה"? אביו מתייחס להשתחווייתם אליו ולא אל השמש והירח המשתחווים. ומה בדבר האחים? לאחר גערת האב הם מגיבים בקנאה: "וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר". זוהי עמדה חדשה שלא הייתה עד כה. יוסף התייצב באיזו עמדה גבוהה, אבא שמע, גער, ואולי בכך יצר היתכנות לחלום[15]. כעת, מבינים האחים שיש כאן 'דבר', והם מקנאים. גם אביו מבין שיש כאן 'דבר' - והוא שומרו, גונז אותו לטווחים הארוכים[16].

מה פשר חוסר רגישות זו? מהיכן היא באה? דומה ששתי חוליות מרכיבות את התנהגותו כלפיהם: ליוסף דחף פנימי, דומה אולי לנבואה, הבוערת בקרבו[17] והוא מבקש לשתף בה את בני משפחתו. לצד זאת, השאלה 'מה גורם הדבר להם' לא באמת מעסיקה אותו. כבר הערנו על הדרך המיוחדת בה הוא טופח כבן זקונים והיה קרוב אל נקודת מבטו של אביו, לא אל נקודת מבטם של האחים. יוסף מקבל מאביו חסות, והוא אינו נחשף להשלכות שהיו להתנהגותו. את עצמו הוא תופש כמי ש'מחנך' את אחיו וכמי שמעמיד אותם במקומם. הבעיה היא שאת תגובותיהם הוא אינו שומע, אינו באמת מבין את טיבה של ההתרחשות במערכת היחסים בינו לבין אחיו[18].

 

בדרך לשכם

וַיֵּלְכוּ אֶחָיו לִרְעוֹת אֶת צֹאן אֲבִיהֶם בִּשְׁכֶם: וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף הֲלוֹא אַחֶיךָ רֹעִים בִּשְׁכֶם לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֲלֵיהֶם וַיֹּאמֶר לוֹ הִנֵּנִי: וַיֹּאמֶר לוֹ לֶךְ נָא רְאֵה אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְאֶת שְׁלוֹם הַצֹּאן וַהֲשִׁבֵנִי דָּבָר וַיִּשְׁלָחֵהוּ מֵעֵמֶק חֶבְרוֹן וַיָּבֹא שְׁכֶמָה"   (שם, י"ב-י"ד)

לא יעקב שולח את בניו, אלא הם הולכים מעצמם.לא 'בני יעקב' הם ההולכים, גם לא "האחים", אלא 'אחיו'. ייחוסם זה שם את האצבע על המניע להליכתם - התרחקות מיוסף. הוא נמצא עם אביו בחברון, והם מתרחקים ממנו בהליכתם אל שכם! בעלי המסורה הציבו את האתנחתא במילה "אחיו", ובחיץ זה העמידו שני נושאים בפסוק. אחיו של יוסף מתרחקים והולכים ממנו, ובמקביל הם לוקחים את נכסי אביהם לרעותם בשכם. התרחקות מחד, ולצידה אמירה: לא גט כריתות הוא לבית, אלא אדרבא - נאמנות ודאגה לצאן אביהם. דומה שבמסר זה הם מבקשים להשיב לעצמם את מקומם ביחס לאביהם[19].

והנה, פונה אליו אביו: "וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף הֲלוֹא אַחֶיךָ רֹעִים בִּשְׁכֶם לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֲלֵיהֶם"  - הכותרת - 'ישראל', מציבה את השליחות במקום גבוה, קשור לייעודה של המשפחה. הפתיחה 'הלוא אחיך רועים בשכם' מצביעה על ציפייה מתבקשת מיוסף - והלוא הם אחיך, וכי סביר בעינך הריחוק מהם? אך מתבקשת היא שליחותך אליהם, במטרה לצמצם את הפער שנוצר. בשלב זה עדיין לא מוגדרת משימה, והנושא הוא עצם השליחות. יש לציין שלא מדובר על הצטרפות אליהם, אלא על שליחות בשם האב, המציבה את יוסף בעמדה המוכרת לו - כמתווך בין האב לבין בניו - אחי יוסף. במילה אחת משיב לו יוסף: "הִנֵּנִי" - מוכן ומזומן. תגובה זו היא כמעט בלתי נתפשת[20].

מה חשב יעקב? האם לא הבין עד כמה גדולה היא השנאה? האם לא חשב על אפשרות שיפגעו בו?  השאלה היא גם על יוסף: מה חשב באמרו 'הנני'? דומה שעמדת יעקב מורכבת משתיים: חוסר קריאה בסיסית של המפה ביחס למצבם של האחים. לצד זאת  - הדבקות בתפישתו את יוסף כמתווך המדווח לו על המתרחש ברשות האחים.ויוסף - עונה בהתמסרות לא מסויגת - "הִנֵּנִי", בתום לב המהול בחוסר הבנה משווע. עד כאן הפתיחה. בצעד נוסף, ממשיך יעקב ומגדיר ליוסף את השליחות: "וַיֹּאמֶר לוֹ לֶךְ נָא רְאֵה אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְאֶת שְׁלוֹם הַצֹּאן וַהֲשִׁבֵנִי דָּבָר". קשה שלא לזהות ניגוד בין שני הדיבורים. בראשון - 'הלוא אחיך רועים בשכם' - ואך מתבקשת היא השליחות. בשני - 'לך נא' - בבקשה, המביעה את העובדה שההליכה אינה מובנת מאליה. גם תיאור מטרת ההליכה - 'לדרוש בשלומם ובשלום הצאן' מצביע על מגע מינימאלי עם האחים, שניתן להשוותו  למגע עם הצאן. במילים אחרות, יוסף נשלח למטרה מוגדרת ומדודה, לדרוש בשלומם ולשוב להודיע לאביהם[21].

למעשה: "וַיִּשְׁלָחֵהוּ מֵעֵמֶק חֶבְרוֹן וַיָּבֹא שְׁכֶמָה". מיוחד הוא הביטוי 'עמק חברון', המצביע על עמדת יעקב בעת השילוח. בהמשך לכינויו 'ישראל' המשווה לשליחות פרספקטיבה רחבה, כך ביטוי זה משווה לדבריו משמעות מעבר להתנהלות הבסיסית. במדרש, ידברו חכמים על נקודת מבט היסטורית שעמדה בבסיס השליחות:

" וישלחהו מעמק חברון, והלא אין חברון נתנה אלא בהר, וכתיב וישלחהו מעמק חברון? א"ר אחא הלך להשלים אותה העצה העמוקה שנתן הקדוש ברוך הוא בינו ובין חבר הנאה שהיה קבור בחברון - ועבדום וענו אותם".   (בראשית רבה פרשת וישב פרשה פד)[22]

 

והנה תעה בשדה

וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ וְהִנֵּה תֹעֶה בַּשָּׂדֶה וַיִּשְׁאָלֵהוּ הָאִישׁ לֵאמֹר מַה תְּבַקֵּשׁ: וַיֹּאמֶר אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ הַגִּידָה נָּא לִי אֵיפֹה הֵם רֹעִים: וַיֹּאמֶר הָאִישׁ נָסְעוּ מִזֶּה כִּי שָׁמַעְתִּי אֹמְרִים נֵלְכָה דֹּתָיְנָה וַיֵּלֶךְ יוֹסֵף אַחַר אֶחָיו וַיִּמְצָאֵם בְּדֹתָן"  (שם ט"ו-י"ז).

"וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ וְהִנֵּה תֹעֶה בַּשָּׂדֶה" - איש מוצא את יוסף כשהוא תועה בשדה. מעניינת היא העובדה שהפסוק מתואר מנקודת מבטו של האיש[23]. האיש הוא המוצא והוא גם השואל 'מה תבקש'? משהו מן הביטחון שאפיין את יוסף עד כה אובד לו בעת הזו. במגרש הביתי - הוא היה חזק, והאחים - בעמדת התגוננות. כעת הוא הולך אל המגרש שלהם, ומעט לפני המפגש - משהו עובר עליו. הוא מאבד את המצפן, ומובל, לא מוביל. "וַיִּשְׁאָלֵהוּ הָאִישׁ לֵאמֹר מַה תְּבַקֵּשׁ" - לא שאלה טכנית היא זו. האיש שואל אותו מה בליבו, ודבור של מהות מתעורר ביניהם. "וַיֹּאמֶר אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ הַגִּידָה נָּא לִי אֵיפֹה הֵם רֹעִים". יכול היה יוסף להשיב בשאלה - 'האם ראית אנשים הנראים כמו אחיי?'  זוהי שאלה על מקומם הפיזי. תחת זאת הוא פותח במילים - 'את אחיי' - המבטאות קשר ואחווה, וממשיך 'אני מבקש' - הם מבוקשים בעיני. מילים אלו מכילות יותר מאשר בקשה למקומם הפיזי, מבטאות ערגה ואולי געגועים אליהם. רק במעגל שני הוא מדבר מעשיות - 'הגידה נא לי היכן הם רועים'.

כמה מיוחדת היא בקשה זו. אוטופית, מחדרי ליבו של יוסף. 'פיק ברכיים' אוחז בו רגע לפני המפגש[24], ובאותו זמן ממש מתעורר בו הרגש הטוב כלפי אחיו והוא מבקש לדעת את מקומם. "וַיֹּאמֶר הָאִישׁ נָסְעוּ מִזֶּה כִּי שָׁמַעְתִּי אֹמְרִים נֵלְכָה דֹּתָיְנָה" -  האיש יודע את דרכם של האחים, ודומה שמילים אלו מקפלות רמז לצעד נוסף של ריחוק שלהם מיוסף. עד כה הלכו אחיו מחברון לשכם, וכעת הם ממשיכים להתרחק, הולכים צפונה אל עבר דותן[25].

"וַיֵּלֶךְ יוֹסֵף אַחַר אֶחָיו וַיִּמְצָאֵם בְּדֹתָן" - לא 'אל אחיו' כי אם 'אחר אחיו' בעמדה של טפל אליהם, בפער גדול מעמדתו כלפיהם עד כה. מרתקת היא העובדה, שרגע לפני השבר נמצא יוסף בעמדה אחרת, חדשה - בבקשו את אחיו, וברצון שהיה לו להתקרב וללכת אחריהם - לא מעמדה של עליונות כפי שהיה עד כה.

 

 

ויראו אותו מרחוק

וַיִּרְאוּ אֹתוֹ מֵרָחֹק וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ: וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא: וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת וְאָמַרְנוּ חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו"    (שם, י"ח-כ')

"וַיִּרְאוּ אֹתוֹ מֵרָחֹק וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ" - האחים רואים אותו 'מרחוק', ומעמדת הריחוק הם מתנכלים להמיתו. מדוע? לא כתוב, אך ההקשר מתבקש - תהליך ההתרחקות הארוך שהביאם עד הלום[26]. "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא" - מילים אלו יוצרות מעין דמוניזציה ליוסף בכינויו 'בעל החלומות'. כינוי זה עשוי להקרין על אופיו של הפתרון. "וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת וְאָמַרְנוּ חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו" - שלוש הן אמירותיהם: 'לכו ונהרגנו' - ההליכה מציינת את המעבר מעמדה לעמדה, ביטוי לכך שפתרון ההריגה אינו מובן מאליו. צעד שני - בניית סיפור כיסוי להיעלמותו - 'ונשליכהו באחד הבורות ואמרנו חיה רעה אכלתהו'. ולבסוף - 'ונראה מה יהיו חלומותיו'. משפט אחרון זה הוא משפט ציני, המצביע על הפער שבין חלומות גדולים לבין גופה המושלכת באחד הבורות. על החלום ועל שברו.

כמה ציורית היא תמונת האחים ברגעים אלו. מן העבר האחד - יוסף העושה צעדיו אליהם, 'בבקשו את אחיו', בגעגועיו אליהם. מן העבר האחר - האחים, הרואים אותו מרחוק ומתנכלים להמיתו. כך נראה הפער האכזרי באותם רגעים. מאוחר יותר, הוא מרוכך מעט, תחילה על ידי ראובן המונע את ההריגה, ומאוחר יותר על ידי יהודה המכשיר את הקרקע למכירה.

 

סוף דבר

בעיון זה קראנו פסוקים המתארים את שאירע בין יוסף לבין אחיו - עד ל'מפגש' בדותן - המפגש שהסתיים בכי רע. זיהינו קווים בדמותו של יוסף, כמי שטופח והורם מאחיו. שתי תנועות נוצרו בנפשו. באחת - הוא נתפש כממשיכו של אבא, כשלוחו ביחס לאחים, כמי שאומר את האמת כפי שהיא - בלי חשבונות ובלי כחל וסרק. בהקרנה מאלו, הושפעו חלומותיו, לקחו אותו רחוק, כמי שמתייצב מעל לעולם הטבע ואף למעלה מבני משפחתו[27]. לימים הפכו חלומותיו למציאות, ביושבו על כסא ה'משנה למלך מצרים'. תנועה שנייה: ההשלכות שהיו לעמדה זו על מערכת יחסיו עם אחיו. בלתי נסבלת הייתה בעיניהם העדפתו על פניהם, ואכן תוצאותיה היו - שנאה, קנאה, ועד ההתנכלות להורגו.

יוסף נדחה מן המשפחה, ואת המחיר לכך שילמו כולם. לימים, הופכת הדחייה להיות חלק ממסעה של המשפחה. מן העבר האחד - שנים קשות העוברות על בית יעקב, מן העבר האחר - יוסף הצומח להיות המשנה למלך במעצמה הגדולה בעת ההיא. באופן פלאי, גם בתחום הרוח הוא צומח. א-להים מלווה אותו בדרכו[28], שם שמים שגור על פיו, והוא גם עומד בניסיונות - זוכה לכינוי 'יוסף הצדיק'. ב'סופו של יום' - מגיע המסע אל קיצו, יוסף חוזר אל חיק המשפחה, וכעת עשוי להתחולל בה מפגש חדש, מרענן. בין עולם גבוה בו נתון יוסף, בין חלומות שהן הרבה מעבר לאופק הנראה - לבין כלל המשפחה. בין האיש ששם שמים שגור על פיו, וללא מורא או חשבון הוא אומר את דברו, לבין משפחה הנתבעת להכיל עמדה זו בקרבה. מבין הניגודים - אלו ואחרים, הולכת ונרקמת לה לבסוף - האומה.

 

 

 



[1] זו מחשבתם - בעקבות עצת יהודה. למעשה, עוד בטרם מיושמת עצת יהודה, עוברים מדינים, מעלים אותו מן הבור ומוכרים אותו לישמעאלים: "וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת יוֹסֵף מִן הַבּוֹר וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף וַיָּבִיאוּ אֶת יוֹסֵף מִצְרָיְמָה" (בראשית ל"ז, כח).  (כך בפירוש הרשב"ם ורבנו בחיי, שכן הנושא בפסוק הוא המדיינים, וממילא מתבקש לייחס את המכירה אליהם).

[2]בעיוננו לפרשת תולדות הערנו על העובדה שסיפור התולדות בספר בראשית אינו מצטמצם דווקא לרשימת יוחסין, והוא משמש ככותרת לתהליכי התפתחות במובנים רחבים יותר.

[3] מעין ההבחנה שבין הלשון 'איתו' לבין הלשון 'עמו'. הראשונה מתארת התקשרות פיזית, השנייה מכילה את שיתוף הלב.

ביטוי נוסף לנתק שבין יוסף והאחים - בזיקה שהייתה לו לעבודת האדמה, בשונה מאחיו, שהיו רועי צאן. כך עולה מחלומו, בו  הדימויים לקוחים מעבודת השדה "וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי (שם, ד'-ז'), לא מעולם המושגים של רועי הצאן, בו היו נתונים אחיו. ביטוי נוסף שאולי קיים לזיקתו אל עבודת האדמה - בדרך בה טיפל ברעב במצרים: עד תום השנה הראשונה משלמים לו המצרים במשק החי,  ולאחר מכן הוא מתמקד באדמות מצרים ובתבואתה (שם מ"ז, י"ג-כ"ו).

[4] "אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִ֑יווַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם". אילו הוקדמה האתנחתא והובאה אחרי המשפט "הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן", הייתה הצלע הנוספת של הפסוק מכילה את סיפור קשריו עם בני השפחות, וממילא תיאור הבאת הדיבה היה מתייחס אליהם בלבד. 

[5] זהו השם שקראו בו א-להים (בראשית ל"ה, י'), וקודם לכן הוא נקרא בו על ידי המלאך (בראשית ל"ב, כ"ט). (בפסוקים בבראשית הוא מתואר כאיש, ובספר הושע הוא מתואר כמלאך: "וַיָּשַׂר אֶל מַלְאָךְ וַיֻּכָל בָּכָה וַיִּתְחַנֶּן לוֹ בֵּית אֵל יִמְצָאֶנּוּ וְשָׁם יְדַבֵּר עִמָּנוּ" (שם י"ב, ה').

[6] מהי משמעות בחירה זו? האם המשמעות היא דחייה של האחרים, כפי שנדחה עשיו מפניו, וישמעאל מפני יצחק? דומה שאין ליעקב תשובה חד משמעית לשאלה זו, ובהתאם לכך הוא מתנהל. מעדיף את יוסף, אך אינו דוחה את האחרים. עוד יש לציין, שגם בהקשר לישמעאל ולעשיו, דחייתם היא יחסית - דחייה מן הייעוד של עם ישראל, לטובת ייעוד וחזון אחרים.

[7]תובנות רבות ניתנות להיאמר בדבר טיבו של הקשר אל בן הזקונים. שנות הניסיון מציבות את ההורים נוכח הבן בעמדה של בשלות. גם הבן משקיף אל עבר אחיו הבוגרים ולומד מניסיונם - על דרך החיוב ועל דרך השלילה. בהיבט ההתנהלות - מרוץ החיים נמצא בשלב רגוע יותר, ומאפשר להורים להפנות את המיטב אל הילד, ובהתאם, קליטתו עשויה להיות נינוחה ואיכותית גם יחד.

מעניין הוא המדרש, המותח חוטים מקשרים רבים בין חייו של יעקב ובין חייו של יוסף: "אלה תולדות יעקב יוסף. לפי שענייני יוסף אירעו ליעקב אבינו, מה יעקב אבינו אמו עקרה, אף יוסף אמו עקרה, מה יעקב אבינו ילדה אמו שנים, אף יוסף ילדה אמו שנים, מה יעקב אחיו שונא אותו, אף יוסף אחיו שונאין אותו, מה יעקב אחיו מבקש להרגו, אף יוסף אחיו מבקשים להרגו, מה יעקב אבינו רועה, אף יוסף היה רועה, מה יעקב נתברך בעושר, אף יוסף נתברך בעושר, מה יעקב יצא חוץ לארץ, אף יוסף יצא חוץ לארץ, מה יעקב נשא אשה חוץ לארץ, אף יוסף נשא אשה בחוצה לארץ, מה יעקב הוליד בנים בחוצה לארץ, אף יוסף הוליד בנים בחו"ל, מה יעקב נתגדל על ידי חלום, אף יוסף נתגדל ע"י חלום, מה יעקב נתברך בית אביו בשבילו, אף יוסף נתברך בית אדוניו בשבילו, מה יעקב מצוה, אף יוסף מצוה, מה יעקב ירד מצרים, אף יוסף ירד מצרימה, מה יעקב נחנט, אף יוסף נחנט, מה יעקב העלו עצמותיו, אף יוסף העלו עצמותיו, מה יעקב נפרד מאביו כ"ב שנה, אף יוסף נפרד מאביו כ"ב שנה, שנאמר ויוסף בן שבע עשרה שנה, וכתיב ויוסף בן שלשים שנה בעמדו לפני פרעה, ושבע שנים של שובע, ושתיים של רעב הרי שלושים ותשעה, יצא מהם שבעה עשר נשארו עשרים ושתיים."  (פסיקתא זוטרתא בראשית פרשת וישב פרק לז).

[8] מבחינת יעקב הבכורה הביולוגית אינה עובדה מקודשת, שהרי גם עשיו היה בכור, והוא קנה ממנו את הבכורה, וגם את הברכה לקח ממנו במרמה. בדומה לכך כעת, הבחירה היא בבן המתאים שאינו בהכרח הבכור הביולוגי. עוד יש לשים לב שבחירתו ביוסף היא כאשר הוא בן שבע עשרה שנה - לאחר שמתבררת התאמתו להיות ממשיך דרכו. עוד ברקע - העובדה שראובן בנו סרח, וכפי התיאור בספר דברי הימים: "וּבְנֵי רְאוּבֵן בְּכוֹר יִשְׂרָאֵל כִּי הוּא הַבְּכוֹר וּבְחַלְּלוֹ יְצוּעֵי אָבִיו נִתְּנָה בְּכֹרָתוֹ לִבְנֵי יוֹסֵף בֶּן יִשְׂרָאֵל וְלֹא לְהִתְיַחֵשׂ לַבְּכֹרָה:  כִּי יְהוּדָה גָּבַר בְּאֶחָיו וּלְנָגִיד מִמֶּנּוּ וְהַבְּכֹרָה לְיוֹסֵף" (דברי הימים ה', א-ב). במעגלים רחבים יותר, ניתן לקשור את יחסו המיוחד אל יוסף לאהבתו לרחל אמו, ואף לעובדה שהוא בנה הבכור של רחל. במובן זה הבחירה ביוסף היא בחירה בבן הזקונים הבכור, בהנגדה לבן הזקונים הצעיר - בנימין.

[9] פעם נוספת במקרא נזכרת כתונת פסים, אותו לבשה תמר ביתו של המלך דוד: "וְעָלֶיהָ כְּתֹנֶת פַּסִּים כִּי כֵן תִּלְבַּשְׁןָ בְּנוֹת הַמֶּלֶךְ הַבְּתוּלֹת מְעִילִים... " (שמואל ב' י"ג, י"ח).

[10] המילה 'אחים' חוזרת על עצמה שוב ושוב בפרשייה זו בהטיות שונות, והיא מעידה על קיום משמעותי שהיה להם בבית יעקב. סוג של 'ממלכה' נפרדת, חיה ונושמת, המוצבת לצד רשות האב. דוגמאות: בשלב מסוים עוזבים האחים את חברון, וכאחי יוסף הם מתמקמים בשכם; סיפור ההתנכלות להמית את יוסף ואחר כך למוכרו, נרקם ביניהם כשהם נתונים הרחק מן הבית בעיר שכם; סיפור מכירת יוסף נשמר בין האחים כסוד במשך 22 שנה! יהודה יורד 'מאת אחיו' (פרק ל"ח) - ממערכת החיים של האחים ועוד.

[11] נדייק יותר: האחים רואים ש"אותו אהב אביהם", אותו דייקא. הנושא אינו עצם הבחירה באחד מהם. אילו כך היה, היה הניסוח המתבקש "כי אהב אביהם אותו מכל אחיו." האחים מקבלים את אפשרות קיומו של בן מועדף, אך לא מקבלים את העובדה שבן זה יהיה יוסף. גם הניסוח 'מכל אחיו' אינו מובן מאליו. מדוע לא 'מכל האחים'? מדוע הם מגדירים את עצמם כאחיו, כטפלים אליו? דומה שבדבריהם מקופלת המחשבה שאין להם מעמד עצמאי, שהרי אביהם מביט עליהם דרך משקפיו של יוסף, וממילא יחסו אליהם נגזר מתפישתו של יוסף אותם. התנהלות האב לפי תכתיביו של הבן מעצימה את מצוקתם, מעמידה אותם מול מציאות הגדולה מהם, שאין להם כלים להתמודד איתה. ומדוע הם כועסים על יוסף ולא על יעקב? -  נראה  שהם רואים ביוסף את האחראי למצבם. 'הוא שהביא אל אבא את דיבתנו רעה', 'הוא שהסית והיטה את לבבו'.

[12] יש לשים לב שגם השנאה וגם אי היכולת לדבר לשלום הייתה מכיוונם של האחים אל יוסף. יוסף לעומתם רצה לדבר שלום, אלא שלמעשה דיבוריו הרחיקוהו מהם עוד ועוד.

[13] פנייה זו חולקת פסוק לעצמה, אות לחשיבותה, עדות לרצונו העז של יוסף שאחיו יקשיבו לו.

[14] קשר מעניין מוצא המדרש בין יחסו של יוסף אל השמש והירח, כמי שמשתחווים לו, לבין יחסו של יהושע - צאצאו של יוסף, אליהם: "כי ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגוים (מלאכי א), משעה שהשמש זורח עד שעה שהוא שוקע אין קלוסו של הקדוש ברוך הוא פוסק מפיו, שנאמר 'ממזרח שמש ועד מבואו', וכן את מוצא בשעה שעמד יהושע ועשה מלחמה בגבעון מה כתיב שם? אז ידבר יהושע לה' ביום תת ה' את האמורי לפני בני ישראל, ויאמר לעיני ישראל: 'שמש בגבעון דום' וגו' (יהושע י). בקש יהושע לשתק את החמה, א"ל שמש בגבעון דום... א"ל השמש ליהושע: 'יהושע וכי יש קטן אומר לגדול ממנו דום? אני נבראתי ברביעי ובני אדם נבראו בששי, ואתה אומר לי דום?' א"ל יהושע: 'בן חורין שהוא קטן ויש לו עבד זקן אינו אומר לו שתוק?' ... ולא עוד אלא שנשתחוה השמש לפני יוסף שנאמר "והנה השמש והירח וגו'"... א"ל השמש: 'וכי אתה גוזר עלי שאדום'? א"ל 'הן'. א"ל 'וכיון שאני שותק מי יאמר קלוסו של הקדוש ברוך הוא' א"ל 'דום אתה, ואני אומר שירה בעבורך' שנא' (יהושע י) אז ידבר יהושע לה', ואין אז אלא שירה שנאמר (שמות טו) אז ישיר משה...". (מדרש תנחומא פרשת אחרי מות סימן ט).

[15] יכול היה יעקב להתייחס אל דברי יוסף כאל דברי שטות ובכך לבטלם. גערה מקפלת בתוכה התייחסות רצינית, אבל דחייה מסיבות מוסריות. כמו אומר לו - 'הגזמת'. גם בתגובתו השנייה של יעקב, "ואביו שמר את הדבר", משתקפת הבנתו שיש דברים בגו. דומה שתנועות נפש אלו נקלטות על ידי האחים ואל שנאתם מצטרפת מעתה הקנאה.

[16] המילה 'שמר' פירושה לעיתים בתנ"ך 'לצפות', 'לחכות שכך יקרה'. כך עולה מפירושו של רש"י על אתר: "שמר את הדבר - היה ממתין ומצפה מתי יבא, וכן 'שומר אמונים' (ישעיה כ"ו, ב'), וכן 'לא תשמור על חטאתי' (איוב י"ד , ט"ז), לא תמתין".

[17] כך יתייחס יוסף אל חלומותיו כאשר יפגוש את אחיו במצרים. זוכר אותם ופועל להגשימם: "וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וְהֵם לֹא הִכִּרֻהוּ: וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף אֵת הַחֲלֹמוֹת אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מְרַגְּלִים אַתֶּם לִרְאוֹת אֶת עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם" (בראשית מ"ב, ח').

[18] אח שהוא חלק מן האחים, אם יוציא עליהם דיבה לפני אביהם, ישלם על כך מחיר כשיחזור אל אחיו, ובפעם הבאה  יחשוב פעמיים. יוסף, לעומת זאת, מוציא את דיבתם רעה שוב ושוב, אך בשל חסותו של אביו, תגובתם אינה מעסיקה אותו.

[19] כאמור, הם רואים את יוסף כמי שתיווך ביניהם לבין האב והרחיק אותו מהם. כעת הם מבקשים להתרחק מן המתווך, ולהיצמד אל צאן אביהם. מעניין הוא מדרש החכמים הבא, הקושר את רעיית צאן אביהם אל רעיית עצמם: "וילכו אחיו לרעות את צאן אביהם, את נקוד עליו מלמד שלא הלכו אלא לרעות עצמן" (בראשית רבה פרשת וישב פרשה פד). דומה ששתי השכבות קיימות: בפשוטו של מקרא הם רועים את צאן אביהם, והמדרש מצביע על המוקד לרעייה - בעמדתם הפנימית.

[20] המילה 'הנני' מופיעה במשמעות של נכונות ועמידה מול קריאה של אחר (לרוב של ה'). מילה זו מופיעה בהקשר זה פעמים אחדות בתנ"ך. כך בהיענות אברהם לקריאה הא-להית בפרשת העקידה (בראשית כ"ב, א', שם, ז', ושם, י"א); בהיענות עשיו לקריאת אביו בפרשת גניבת הברכות  (שם כ"ז, א'); בהיענות יצחק לבואו של יעקב (כז,יח); בפרשת ויצא, כשיעקב חולם על העקודים העולים על הצאן הוא עונה 'הנני' למלאך ה' הבא אליו בחלום ומזכיר לו לצאת 'מן הארץ הזאת' ולשלם את נדרו בבית אל (שם לא,יא); כשיעקב נקרא לרדת מצרימה (שם מ"ו, ב'); משה במעמד הסנה (שמות ג',ד'); שמואל נענה לקריאת א-להים הנגלה אליו לראשונה (שמואל א', ג', ד'); כשאחמילך בן אחיטוב הכהן מופיע לפני שאול, המאשים אותו שסייע לדוד - ובהתאם לכך נגזר דינו כמורד במלכות; בתיאורו של הנער את מות שאול (שמואל ב', א', ז'). המשותף לכל אלו הוא שבעקבות התשובה 'הנני' מתרחש שינוי גדול בחייו של האדם.

[21] מה גרם לשינוי בין הדיבור הראשון לבין האחרון? דומה שתשובתו הבלתי מסויגת של יוסף - 'הנני' לקחה את יעקב למקום חדש. בסוג של 'משחק כיסאות', התיישב יוסף על כסא המגלם המתמסרות מלאה, וכמו נתבע יעקב לסגת צעד לאחור ולמתן את התמסרות יוסף, בשל הסכנות הרובצות לפתחה.

[22] מדרש זה מצביע על ברית בין הבתרים, בה בישר א-להים לאברהם על הירידה העתידה למצרים: "וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה: וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל" בראשית ט"ו, י"ג-י"ד).

[23] פסוק זה מתכתב עם פסוק בפרשיית השבת אבידה: "כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ אוֹ חֲמֹרוֹ תֹּעֶה הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ" (שמות פרק כ"ג, ד'). יוסף נמשל לאבידה התועה, שאיש מוצא אותה.

[24] 'פיק הברכיים' הוא ביטוי לאבדן דרכו מעט לפני שהוא מגיע אל מקומם. הביטוי 'וימצאו איש' מתאר את יוסף כמישהו שאבד ומוצאים אותו. בנוסף - גם אחרי שמישהו מוצאו, לא יוסף יוזם את הדיבור בבקשה לחיפוש דרכו, אלא האיש המוצא פונה ומחלץ אותו מן המצב בו הוא שרוי.

[25] הלשון 'נלכה' - כולנו יחדיו, כשייחוסם הוא - אחיו של יוסף. הלשון 'דותיינה', לא 'אל דותן', מציינת מכוונת אליה עוד בטרם הגיעם אליה.

[26] שמא התרחקות נוספת זו הייתה מתוך מחשבה שלשכם הוא עוד יוכל להגיע - בשליחות האב, והם עושים צעד נוסף בהתרחקות, להבטיח את עצמם שדבר שכזה לא יקרה. אם כן, עובדת הגעתו אליהם הופכת להיות בלתי נסבלת בעליל.

[27] אין סיבה לנתק תמונות אלו מן התשתית עליהן צמחו - החזון הגדול של המשפחה והקשר המיוחד שלהם אל האלוהים.

[28] "וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ וַיְהִי בְּבֵית אֲדֹנָיו הַמִּצְרִי: וַיַּרְא אֲדֹנָיו כִּי ה' אִתּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ: ... וַיְהִי מֵאָז הִפְקִיד אֹתוֹ בְּבֵיתוֹ וְעַל כָּל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ וַיְבָרֶךְ יְהֹוָה אֶת בֵּית הַמִּצְרִי בִּגְלַל יוֹסֵף וַיְהִי בִּרְכַּת יְהֹוָה בְּכָל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ בַּבַּיִת וּבַשָּׂדֶה" (שם ל"ט, ב'-ה'); "וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף וַיֵּט אֵלָיו חָסֶד וַיִּתֵּן חִנּוֹ בְּעֵינֵי שַׂר בֵּית הַסֹּהַר... אֵין שַׂר בֵּית הַסֹּהַר רֹאֶה אֶת כָּל מְאוּמָה בְּיָדוֹ בַּאֲשֶׁר יְהֹוָה אִתּוֹ וַאֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה יְהֹוָה מַצְלִיחַ:" (שם מ"ט, כ"א-כ"ג) ועוד.