פרשת וישב - מכירת יוסף

  • הרב יהודה ראק

מכירת יוסף / הרב יהודה ראק

א. תיחום גבולות הסיפור

סיפור מכירת יוסף (בראשית, פרק ל"ז) הוא בעצם שני סיפורים, שתי בחינות, ולהם שתי מגמות שונות[1].

ראשית, עלינו להגדיר ולתחום את הסיפור שאותו ננתח. הפרק פותח בפסוקים

(א) וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן: (ב) אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף בֶּן שבע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם: (בראשית, פרק ל"ז).

נציין, ומבלי להעמיק בנקודה זו, שאת הפסוק הראשון בפרק, עם שלוש המילים הראשונות של הפסוק השני, צריך, כנראה, לראות כמבטאים ניגוד לתיאור ההולדות וההתיישבות של תולדות עשו המתוארות בפרק הקודם (פרק ל"ו; ראו רשב"ם וראב"ע על פרק ל"ז, פסוק א'), וכסיום וסיכום לרשימת בני יעקב המופיעה בסוף פרק ל"ה (עיינו רשב"ם שם). משום כך, נקדיש את הניתוח שלנו לסיפור המתחיל מאמצע פסוק ב': "יוסף בן שבע עשרה שנה...". פרק ל"ח הוא באופן ברור פתיחה חדשה ("ויהי בעת ההיא [פרק ל"ח פסוק א']..."), ולכן גבולות היחידה הספרותית שלנו הם מפרק ל"ז באמצע פסוק ב' ("יוסף בן...") ועד לסוף פרק ל"ז (פסוק ל"ו).

ב. שתי הבחינות בפסוק הפתיחה לסיפור

הקושי בפסוק ב' וניסיונות המפרשים לתרצו

נעבור לנתח את יתרת פסוק ב':

(ב)...יוֹסֵף בֶּן שבע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם:

בפסוק זה יש קושי תחבירי בולט: הביטויים "את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו" הם מושאים[2], ובתור שכאלו הם צריכים להשלים פועל. אך מייד לפני מושאים אלה מופיע בפסוק המשפט השמני "והוא נער", המזהה את יוסף כ"נער", ולמשפט כזה לא יכול להצטרף מושא.

לדעת רש"י במקום יש 'להשלים' כאן פועל חסר: "ורגיל": המושא הישיר "את בני בלהה" מצטרף לפועל מובלע, שאיננו כתוב בפסוק, והקורא צריך להבין אותו מתוך ההקשר. פירוש הפסוק, לפי זה, הוא: "ויוסף רגיל להיות אצל בני בלהה...". כלומר, יוסף היה רועה עם כל אחיו, אבל מקורב רק לבני השפחות. בהתאם לכך, רש"י מפרש שהדיבה המתוארת כאן הייתה רק דיבת בני לאה ולא דיבת בני השפחות.

לדעת רשב"ם, המשפט "והוא נער" מתפרש כמעין משפט פעלי במובן של התנהגות המאפיינת נער:

נערותו ורגילותו ומשתאיו היו עם בני בלהה ובני זלפה.

כלומר, באופן מקצועי, כרועה, יוסף היה עם אחיו, אך במעשי הנערות שלו הוא היה רק עם בני השפחות. בהתאם לכך, גם רשב"ם מפרש שהדיבה המתוארת בהמשך הייתה רק דיבת בני לאה, ולא דיבת בני השפחות.

מעבר לחידושים הדקדוקיים של רש"י ושל רשב"ם כאן, יש גם קושי בפירושיהם מצד ההקשר הסיפורי. אם אכן יוסף היה מקורב לבני השפחות, כפי שהם מפרשים, מדוע בהמשך הסיפור אין אנו רואים הבדל בין יחס בני השפחות כלפיו לבין יחס בני לאה כלפיו?

...ואם כן, למה לא הצילוהו בני השפחות שהיה אוהב אותם ומקרבן? ...ועוד נראה בכתוב כי כולם הסכימו במכירתו. (פירוש הרמב"ן לפסוק ב').

כמובן, ניתן לומר שמאוחר יותר החלומות גרמו לכך שגם בני השפחות הצטרפו לשנאת האחים את יוסף. אלא שאם כך, הרי שהדיבה עצמה איננה גורם במתיחות שבין יוסף לאחיו - אדרבה, לגבי חלק מהם ייתכן שזה היה גורם מלכד - ואם כך, מדוע התורה טורחת לספר כאן על הדיבה?

ראב"ע מפרש את המילה "נער" כאילו היא פועל (כרשב"ם), אבל לא במובן התנהגות 'נערית' אלא במובן של שירות (כיוון שלעיתים פירוש "נער" במקרא הוא משרת[3]). לפי כיוון זה, פירוש הפסוק הוא שיוסף שרת את בני השפחות. לדעת ראב"ע מובן ששירות זה נעשה בכפייה, והתפקיד של משפט זה בהקשר הסיפור הוא שהתנהגות זו של בני השפחות היא תוכן הדיבה שהביא יוסף אל אביו, כלומר יוסף סיפר לאביו כיצד בני השפחות כפו אותו לשרתם.

גם על הפירוש של ראב"ע יש להקשות (מלבד החידוש התחבירי) מן הסולידריות המוחלטת של אחי יוסף שמשתקפת בהמשך הסיפור, אך בכיוון ההפוך ממה שהקשה הרמב"ן על רש"י: אם הדיבה הייתה רק על בני השפחות, מדוע לא הצילוהו בני לאה?

משום כך מפרש הרמב"ן שהמושאים "את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו" ממשיכים ומרחיבים את המושא שמופיע קודם לכן בפסוק: "את אחיו". המשפט "והוא נער" נכנס בתוך רצף המושאים וקוטע אותו, אך מבחינה תחבירית יש לקרוא אותם ברצף אחד; מבחינה עניינית, "והוא נער" ממשיך את משפט הפתיחה "יוסף בן שבע עשרה שנה". כך, פירוש הפסוק כולו הוא: "יוסף בן שבע עשרה שנה, והוא נער. [יוסף] היה רועה בצאן עם אחיו, עם בני בלהה, ועם בני זלפה, נשי אביו. ויבא יוסף את דבתם רעה [שראה במסגרת רעיית הצאן עמם] אל אביהם".

בפירוש זה של הרמב"ן כל אחד מן הביטויים בפסוק מתפרש היטב, גם מבחינה תחבירית וגם מבחינת ההקשר הסיפורי - במסגרת רעיית הצאן של יוסף עם כלל האחים, ראה דברים שליליים אשר אותם סיפר לאביו. הקושי, כמובן, הוא בסידור הפסוק. מדוע לא יכלה התורה לכתוב את הפסוק באופן פשוט ומסודר?

תירוץ הקושי על ידי חלוקת הפסוק לשתי בחינות

לכן, מסתבר שיש כאן צירוף של שתי בחינות שונות. בבחינה אחת (להלן: I) ראוי שהסיפור יפתח במשפט "יוסף בן שבע עשרה שנה והוא נער". בבחינה אחרת (להלן: II) ראוי שהסיפור יתחיל במילים "יוסף היה רועה את אחיו בצאן, את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו. ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם". הביטויים הבודדים מתפרשים כפירוש הרמב"ן, ובתוך כל אחת משתי הבחינות אין מעתה קושי של סידור. הקושי בסידור הפסוק נובע רק מצירוף הבחינות בתורה לסיפור אחד, אך זה כבר אינו תימה, שהרי כשם שחשוב לתורה שהבחינות תוכלנה להצטרף יחד לסיפור אחד, גם חשוב לתורה שנוכל לעמוד על כל אחת מן הבחינות, ולשם כך מוכרחים להיות קשיים במעברים בין הבחינות.

כעת נמשיך להתקדם בפרק ולשייך את פסוקיו לבחינות השונות. תוך כדי תהליך השיוך גם נתחיל לעמוד על המהלכים הסיפוריים השונים של שתי הבחינות, ובסופו של דבר גם נעמוד על משמעויותיהן.

ג. חלוקת הסיפור לשתי הבחינות

חלוקת פסוקים ג' - י"א

מסתבר שתפקיד פתיחת הסיפור בפסוק ב' ב-I ("יוסף בן שבע עשרה שנה והוא נער") הוא כרקע לפסוק ג' - על הנער הזה בן השבע עשרה נאמר בפסוק ג' "וישראל אהב את יוסף מכל בניו כל בן זקנים הוא לו, ועשה לו כתנת פסים". משום כך, נראה לשייך את פסוק ג' ל-I.

נעבור לפסוקים ד' - י"א:

(ד) וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם:
(ה) וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם וַיַּגֵּד לְאֶחָיו וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ:
(ו) וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם שִׁמְעוּ נָא הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתִּי:
(ז) וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי:
(ח) וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֶחָיו הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ עַל חֲלֹמֹתָיו וְעַל דְּבָרָיו:
(ט) וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר וַיְסַפֵּר אֹתוֹ לְאֶחָיו וַיֹּאמֶר הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי:
(י) וַיְסַפֵּר אֶל אָבִיו וְאֶל אֶחָיו וַיִּגְעַר בּוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר לוֹ מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת לְךָ אָרְצָה:
(יא) וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר:

כיוון שפסוק ד' מתבסס על אהבתו היתירה של יעקב ליוסף, אהבה שתוארה קודם לכן בפסוק ג' (I), מסתבר שגם פסוק ד משתייך ל-I. אך הדברים אינם כל כך פשוטים. כדי לנתח את פסוק ד', נצטרך לדלג תחילה לחלק הראשון של פסוק י"א: "ויקנאו בו אחיו" (להלן: י"א1). לכאורה, הדברים תמוהים - הרי מה שסופר מיד קודם לכן הוא גערת יעקב ביוסף. האם קנאו בו על גערה זו? אם סיבת הקנאה כאן היא חלום הכוכבים (המתואר מיד לפני הגערה), אז המשמעות של הקנאה היא שהם קבלו את החלום כאמיתי וקנאו במעמד שעתיד להיות ליוסף על פי החלום. יחס כזה עומד בניגוד מוחלט לא רק למה שביטא יעקב, אשר גער ביוסף "הבוא נבוא אני ואמך ואחיו להשתחוות לך ארצה?!" אלא גם בניגוד לתגובה שלהם עצמם לחלום הראשון, שם נאמר (ח'): "ויאמרו לו אחיו: המלך תמלך עלינו... ויוספו עוד שנא אתו...". אם כן, מה השתנה בין תגובת האחים לחלום הראשון, שהייתה חוסר אמונה ושנאה, לבין תגובתם לחלום השני, תגובה של קנאה המבוססת, לכאורה, על קבלת תוכן החלום כאמיתי? זאת ועוד: כיוון שיש כאן בפרשה שני סוגים של תגובות של האחים - שנאה וקנאה - לא מובן מדוע עניין הכותונת, המבטא את המעמד הייחודי של יוסף בעיני יעקב, מוליד דווקא שנאה - לכאורה, התגובה המתאימה יותר היא דווקא קנאה.

לכן, נראה שהקנאה המתוארת ב-י"א1 איננה תגובה לגערת יעקב ולא לחלום של יוסף, אלא לאהבה היתירה שגילה יעקב ליוסף. לשם כך נצרך להניח שבאחת מן הבחינות י"א1 הוא המשך ישיר ל-"ויראו אחיו כי אתו אהב אביהם מכל אחיו" (ד'1). כלומר, ד'1 וְי"א1 משתייכים לאותה הבחינה, וכל מה שביניהם לבחינה האחרת. רק כך ניתן לקרוא את הקנאה כתגובה ישירה לאהבתו היתירה של יעקב ליוסף. כפי שאמרנו לעיל, ד'1 מוכרח להשתייך ל-I; ממילא, גם י"א1 שייך ל-I, וכל מה שביניהם (ד'2-י: "וישנאו אתו... להשתחוות לך ארצה") שייך ל-II. לפי זה, ב-II, השנאה המתוארת בפסוק ד'2 ("וישנאו אתו ולא יכלו דברו לשלם") היא תגובה לדיבה[4].

פסוק י"א2, "ואביו שמר את הדבר", מתייחס כמובן לחלום - למרות שכלפי חוץ יעקב גער ביוסף, בתוכו פנימה ציפה להתקיימות החלום. לכן משפט זה שייך ל-II.

נסדר בטבלה את דברינו עד כה:

בחינה I

 

בחינה II

 

(ב) יוֹסֵף בֶּן שבע עֶשְׂרֵה שָׁנָה

 
 
 

[יוֹסֵף] הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן

 

וְהוּא נַעַר

 
 
 

אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם:

 

(ג) וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים:

 
 

(ד) וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו

 
 
 

וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם:

(ה) וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם וַיַּגֵּד לְאֶחָיו וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ:

(ו) וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם שִׁמְעוּ נָא הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתִּי:

(ז) וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי:

(ח) וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֶחָיו הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ עַל חֲלֹמֹתָיו וְעַל דְּבָרָיו:

(ט) וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר וַיְסַפֵּר אֹתוֹ לְאֶחָיו וַיֹּאמֶר הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי:

(י) וַיְסַפֵּר אֶל אָבִיו וְאֶל אֶחָיו וַיִּגְעַר בּוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר לוֹ מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת לְךָ אָרְצָה:

 

(יא) וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו

 
 
 

וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר:

 

כבר בשלב זה אנחנו יכולים להבחין בתחילתן של מגמות הבחינות. ב-I, הרקע למתיחות בין יוסף לאחיו הוא קנאת האחים במעמדו המיוחד של יוסף, בן הזקונים, בעיני אביו, מעמד אשר התבטא בכותונת. ב-II, לעומת זאת, הרקע למתיחות הוא שנאת האחים את יוסף, בעקבות מעשים שנבעו לא מיעקב, אלא מיוסף עצמו - הבאת הדיבה והחלומות. בבחינה זו יעקב איננו מופיע כמי שנותן יחס מועדף ליוסף, אלא אדרבה - הוא פועל ליצירת שוויון במשפחה, על ידי שהוא גוער ביוסף וכלפי חוץ מבטל את החלומות.

חלוקת פסוקים י"ב - י"ד

נמשיך בניתוח פסוקים י"ב - י"ד:

(יב) וַיֵּלְכוּ אֶחָיו לִרְעוֹת אֶת צֹאן אֲבִיהֶם בִּשְׁכֶם:
(יג) וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף הֲלוֹא אַחֶיךָ רֹעִים בִּשְׁכֶם לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֲלֵיהֶם וַיֹּאמֶר לוֹ הִנֵּנִי:
(יד) וַיֹּאמֶר לוֹ לֶךְ נָא רְאֵה אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְאֶת שְׁלוֹם הַצֹּאן וַהֲשִׁבֵנִי דָּבָר וַיִּשְׁלָחֵהוּ מֵעֵמֶק חֶבְרוֹן וַיָּבֹא שְׁכֶמָה:

משמעות הביטוי "הנני" (פסוק י"ג) היא מוכנות לקבלת ציווי. ככזה, הוא מופיע בדרך כלל בעקבות קריאה סתמית, ורק לאחר אמירת "הנני" מתקבל ציווי ספציפי. כך, למשל, לעיל בפרק כ"ב, פסוק א': "...ויאמר אליו: אברהם! ויאמר לו: הנני. ויאמר: קח נא את בנך...".לעומת זאת, אצלנו, בפסוק י"ג2, יוסף אומר 'הנני' אחרי שהוא כבר שמע את הציווי, והדבר תמוה.

משום כך, מסתבר להפריד את הציווי "הלוא אחיך רועים בשכם, לכה ואשלחך אליהם" מדברי יוסף "ויאמר לו הנני". אמירת ה"הנני" צריכה להיות תגובה לפנייה הסתמית "ויאמר ישראל אל יוסף"[5]. לפי זה, הציווי הבא בעקבות אמירת "הנני" הוא הציווי בפסוק י"ד: "ויאמר לו לך נא ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן והשבני דבר".

נמצא, שבפסוקים י"ג וְי"ד יש שני ציוויים שונים, השייכים לשתי בחינות שונות. וניכר הבדל ברור ביניהם: בפסוק י"ד יעקב מצווה את יוסף לבדוק את שלום האחים ומיד לשוב אליו. לעומת זאת, בפסוק י"ג נאמר רק "לכה ואשלחך אליהם", ומסתימת הדברים נראה הכוונה היא להצטרף אליהם. חיזוק נוסף לכך הוא שלא סביר ללכת מחברון לשכם רק כדי לבדוק בשלום האחים, אלא סביר הרבה יותר לצאת למסע כזה אם יוסף עצמו צריך להשאר שם, כדי להשתתף במלאכת רעיית הצאן. כיוון שכך, מסתבר שפסוק י"ב, המקדים את צאת האחים לשכם, ופסוק י"ד2, המתאר מסע של יוסף מחברון לשכם, שייכים לאותה בחינה עם הציווי בפסוק י"ג, בו מדובר ביציאה להצטרפות של יוסף לאחים.

כיצד נקשר פסוקים אלו לבחינות הכלליות שלנו(I וְII)? נראה שהדברים ברורים: ב-II יוסף מתואר בפתיחת הסיפור כמי שמלאכתו היא רעיית צאן, יחד עם יתר אחיו; זהו הרקע לכך שיעקב שולח אותו להצטרף אליהם. לעומת זאת, ב-I יוסף הוא הבן המועדף של יעקב, ומסתבר שהוא איננו עובד עם אחיו אלא נשאר עם יעקב בבית; במסגרת זו, יעקב שולח את יוסף אל האחים - אשר בבחינה זו ייתכן שהם בקרבת מקום, ולא במרחק רב - לבדוק בשלומם ולשוב אליו.

חלוקת פסוקים י"ב - י"ד היא, אפוא, כך:

בחינה I

 

בחינה II

 

(יג) וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף

 
 

הֲלוֹא אַחֶיךָ רֹעִים בִּשְׁכֶם לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֲלֵיהֶם:

 

וַיֹּאמֶר לוֹ הִנֵּנִי:

 
 

(יד) וַיֹּאמֶר לוֹ לֶךְ נָא רְאֵה אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְאֶת שְׁלוֹם הַצֹּאן וַהֲשִׁבֵנִי דָּבָר

 
 
 

וַיִּשְׁלָחֵהוּ מֵעֵמֶק חֶבְרוֹן וַיָּבֹא שְׁכֶמָה:

 

חלוקת פסוקים י"ח - ל', ל"ו

נדלג כעת על סיפור הפגישה עם "האיש" והפניה לדותן (פסוקים ט"ו - י"ז) , ונעבור לעיקר הסיפור - מפגש יוסף עם האחים, הטלתו אל הבור ומכירתו:

(יח) וַיִּרְאוּ אֹתוֹ מֵרָחֹק וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ:
(יט) וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא:
(כ) וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת וְאָמַרְנוּ חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו:
(כא) וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם וַיֹּאמֶר לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ:
(כב) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר וְיָד אַל תִּשְׁלְחוּ בוֹ לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו:
(כג) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר בָּא יוֹסֵף אֶל אֶחָיו וַיַּפְשִׁיטוּ אֶת יוֹסֵף אֶת כֻּתָּנְתּוֹ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלָיו:
(כד) וַיִּקָּחֻהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם:
(כה) וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכָל לֶחֶם וַיִּשְׂאוּ עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט הוֹלְכִים לְהוֹרִיד מִצְרָיְמָה:
(כו) וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ:
(כז) לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים וְיָדֵנוּ אַל תְּהִי בוֹ כִּי אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו:
(כח) וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת יוֹסֵף מִן הַבּוֹר וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף וַיָּבִיאוּ אֶת יוֹסֵף מִצְרָיְמָה:
(כט) וַיָּשָׁב רְאוּבֵן אֶל הַבּוֹר וְהִנֵּה אֵין יוֹסֵף בַּבּוֹר וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו:
(ל) וַיָּשָׁב אֶל אֶחָיו וַיֹּאמַר הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ וַאֲנִי אָנָה אֲנִי בָא:
...
(לו) וְהַמְּדָנִים מָכְרוּ אֹתוֹ אֶל מִצְרָיִם לְפוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים:

בפסוקים אלו התקשו מאוד המפרשים: בפסוק כ"ח נראה שהמדיינים הם שהעלו את יוסף מן הבור ומכרוהו לישמעאלים, שהרי נושא הפעלים "וימשכו", וְ"וימכרו" הוא מן הסתם האחרונים שהוזכרו בפסוק - המדיניים; ועוד, אם המדיינים אינם המושכים, מדוע נזכר בואם כלל? כך אכן מפרש רשב"ם (לפסוק כ"ח): האחים הטילו את יוסף אל הבור, וכאשר הם ראו את הישמעאלים הם תכננו למכור את יוסף להם; אך בינתיים הגיעו המדיינים, משכו את יוסף מן הבור ומכרוהו לישמעאלים.

פירוש זה מתיישב היטב בפסוקים אלו, אך סותר שני פסוקים בהמשך: ראשית, בסוף הפרק נאמר "והמדנים מכרו אתו אל מצרים" (פסוק ל"ו), אך אם המדיינים מכרוהו לישמעאלים, נמצא שהישמעאלים הם שמכרו את יוסף למצרים, ולא המדיינים (וכך אכן מפורש גם לקמן בפרק ל"ט, פסוק א': "ויקנהו פוטיפר סריס פרעה שר הטבחים איש מצרי מיד הישמעאלים אשר הורידהו שמה"). שנית, בפרק מ"ה, פסוק ד' אומר יוסף לאחים: "אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אתי מצרימה".

רשב"ם התמודד עם שני קשיים אלו. לגבי פסוק ל"ו, רשב"ם במקום מפרש שיש חילוק בין "מדינים" לבין "מדנים": המדינים הם שהעלו את יוסף מן הבור ומכרוהו לישמעאלים, בעוד "מדנים" הוא כינוי אחר לישמעאלים. לגבי דברי יוסף לקמן בפרק מ"ה, רשב"ם (בפסוק כ"ח) מפרש שכוונת יוסף היא שעל ידי מעשה הטלתו לבור נגרם שנמכר למצרים (כיוון שזה איפשר למדינים לחטוף אותו משם). הדוחק בדברים אלו ניכר.

מפרשים אחרים ניסו לדחוק בדרכים שונות את הפסוקים. רש"י מפרש:

וימשכו בני יעקב את יוסף מן הבור, וימכרוהו לישמעאלים, והישמעאלים למדינים, והמדינים למצרים.

כלומר, לדעת רש"י, הנושא התחבירי משתנה באמצע פסוק כ"ח, באופן שמ"וימשכו" ואילך הנושא הוא האחים ולא המדינים. בנוסף, כדי להסביר את עצם הופעת המדינים בפסוק וגם את פסוק ל"ו, בו נאמר שהמדנים מכרו את יוסף למצרים, רש"י מניח שהישמעאלים מכרו את יוסף למדינים, למרות שמכירה זו לא נזכרה בשום מקום. לפי פירושו של רש"י, תחילת פרק ל"ט מתפרש, כנראה, כקנייה עקיפה - פוטיפר קנה את יוסף 'מיד' הישמעאלים באופן עקיף, דרך שלב הביניים של המדינים.

לא נמשיך בסקירת שיטות המפרשים. הקושי בפסוקים ברור. ברור גם שהפתרון הוא באמצעות החלוקה לבחינות: כיוון שישנו פסוק מפורש לפיו המדיינים מכרו את יוסף לפוטיפר (הפסוק האחרון בפרקנו), ופסוק מפורש לפיו פוטיפר קנה את יוסף מיד הישמעאלים (תחילת פרק ל"ט), יש לשייך את המדיינים ואת הישמעאלים לשתי בחינות שונות. על פי אחת מן הבחינות האחים הטילו את יוסף לבור, וכפירוש רשב"ם, לאחר מכן באו מדינים, משכו את יוסף מן הבור, ומכרוהו מצרימה; על פי הבחינה האחרת האחים ראו אורחת ישמעאלים, והחליטו למכור את יוסף לישמעאלים. תפקיד המדינים הסוחרים בסיפור הוא אכן בכך שהם שמשכו את יוסף מן הבור, והם הנושא התחבירי של "וימשכו", המופיע בבחינה האחת, אבל האחים, שקודם לכן נשאו עיניהם וראו את אורחת הישמעאלים, הם שמכרו את יוסף לישמעאלים, והם הנושא התחבירי - בבחינה האחרת - של "וימכרו".

לפני שנחלק באופן מדוייק את הפסוקים, נשים לב לנקודה נוספת: לאחר שהאחים הטילו את יוסף לבור והאחים ישבו לאכול לחם, יהודה אומר: "מה בצע כי נהרג את אחינו וכסינו את דמו" (כ"ו). דברים אלו תמוהים, שהרי כבר קודם לכן האחים נמנו וגמרו שלא לשפוך את דמו אלא להטילו לבור (פסוקים כ"א - כ"ב)! אמנם ברור שכוונתם הייתה שיוסף ימות בבור ממילא, אבל כיוון שראובן אמר "אל תשפכו דם" והאחים שמעו לו, נמצא שהאחים לא ראו בהטלת יוסף לבור שפיכת דם ממש; ואם כן, מהו פשר דברי יהודה "מה בצע כי נהרוג את אחינו וכסינו את דמו"?

כנראה, היוזמה של ראובן (פסוקים כ"א - כ"ב) והיוזמה של יהודה (כ"ו) שייכות לבחינות שונות. וכיוון שהיזמה של יהודה עומדת כשלעצמה, בלי הסתמכות על היזמה של ראובן, נמצא שהיוזמה של יהודה מוצעת מבלי שיוסף הוטל קודם לכן לבור. בבחינה בה יהודה הוא הדובר, בעצם אין בור, אלא האחים תכננו להרוג את יוסף הפשיטו ממנו את כותנתו, ולפני שהרגו אותו בפועל, יהודה הציע שלא להרוג אותו אלא למכרו לישמעאלים; וכך הם אכן עשו. נמצא, שראובן הוא הדובר בבחינת הבור והמדיינים, בעוד יהודה הוא הדובר בבחינת הישמעאלים, בה אין הטלה לבור אלא מכירה ישירה על ידי האחים.

פסוקים י"ט - כ' מהווים יחידה אחת של דיבור האחים - "ויאמרו איש אל אחיו הנה בעל החלומות הלזה בא ועתה לכו ונהרגהו ונשלכהו באחד הבורות". בפסוקים אלה תכננו האחים את הטלת יוסף לבור. על פי דברינו יש לשייך פסוקים אלה לבחינת ראובן, הבור והמדיינים. מכאן נוכל לקשר את הבחינות בקטע זה של הפרק לבחינות של תחילת הפרק: בפסוקים אלו, השייכים לבחינת הבור, האחים מזכירים את החלומות; נמצא, שבחינת ראובן, הבור והמדיינים היא המשך לבחינת הדיבה, החלומות והשנאה (II), בעוד בחינת יהודה והישמעאלים היא המשך לבחינת הכותונת והקנאה (I).

נותר לחלק את הקטע עליו דילגנו - מפגש יוסף עם "האיש" (פסוקים ט"ו - י"ז), וכן הפסוקים האחרונים, בהם האחים מדווחים ליעקב על היטרפות יוסף (פסוקים ל"א - ל"ה). גם פסוקים אלו ניתן לשלב במהלך המוצע כאן, אבל מה שכבר חילקנו מספיק כדי לעמוד על עיקר עניין הפרק ולעמוד על משמעותו, ומפאת אריכות הדברים וקוצר היריעה לא נביא כאן את חלוקת פסוקים אלה, אלא נעבור לסיכום הבחינות במה שראינו עד עתה (בתוספת חלוקת מספר נקודות ללא הוכחה), ומשם לעיון במשמעות הבחינות.


חלוקת הסיפור היא כך:

בחינה I

 

בחינה II

 

(ב) יוֹסֵף בֶּן שבע עֶשְׂרֵה שָׁנָה

 
 
 

[יוֹסֵף] הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן

 

וְהוּא נַעַר

 
 
 

אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם:

 

(ג) וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים:

 
 

(ד) וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו

 
 
 

וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם:

(ה) וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם וַיַּגֵּד לְאֶחָיו וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ:

(ו) וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם שִׁמְעוּ נָא הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתִּי:

(ז) וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי:

(ח) וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֶחָיו הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ עַל חֲלֹמֹתָיו וְעַל דְּבָרָיו:

(ט) וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר וַיְסַפֵּר אֹתוֹ לְאֶחָיו וַיֹּאמֶר הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי:

(י) וַיְסַפֵּר אֶל אָבִיו וְאֶל אֶחָיו וַיִּגְעַר בּוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר לוֹ מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת לְךָ אָרְצָה

 

(יא) וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו

 
 
 

וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר:

 

(יג) וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף

 
 

הֲלוֹא אַחֶיךָ רֹעִים בִּשְׁכֶם לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֲלֵיהֶם:

 

וַיֹּאמֶר לוֹ הִנֵּנִי:

 
 

(יד) וַיֹּאמֶר לוֹ לֶךְ נָא רְאֵה אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְאֶת שְׁלוֹם הַצֹּאן וַהֲשִׁבֵנִי דָּבָר

 
 
 

(יד) וַיִּשְׁלָחֵהוּ מֵעֵמֶק חֶבְרוֹן וַיָּבֹא שְׁכֶמָה:

 

...

 

(יח) וַיִּרְאוּ אֹתוֹ מֵרָחֹק

 

וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ:

 
 
 

(יט) וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא:

(כ) וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת וְאָמַרְנוּ חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו:

(כא) וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם וַיֹּאמֶר לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ:

(כב) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר וְיָד אַל תִּשְׁלְחוּ בוֹ לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו:

 

(כג) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר בָּא יוֹסֵף אֶל אֶחָיו וַיַּפְשִׁיטוּ אֶת יוֹסֵף

 
 

אֶת כֻּתָּנְתּוֹ

 

אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלָיו:

 
 
 

(כד) וַיִּקָּחֻהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם: (כה) וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכָל לֶחֶם

 

(כה) וַיִּשְׂאוּ עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט הוֹלְכִים לְהוֹרִיד מִצְרָיְמָה:

(כו) וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ:

(כז) לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים וְיָדֵנוּ אַל תְּהִי בוֹ כִּי אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו:

 
 
 

(כח) וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת יוֹסֵף מִן הַבּוֹר

 

וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף וַיָּבִיאוּ אֶת יוֹסֵף מִצְרָיְמָה:

 
 
 

(כט) וַיָּשָׁב רְאוּבֵן אֶל הַבּוֹר וְהִנֵּה אֵין יוֹסֵף בַּבּוֹר וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו:

(ל) וַיָּשָׁב אֶל אֶחָיו וַיֹּאמַר הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ וַאֲנִי אָנָה אֲנִי בָא:

 

...

 

...

 
 

(לו) וְהַמְּדָנִים מָכְרוּ אֹתוֹ אֶל מִצְרָיִם לְפוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים:

 

ד. משמעויות הבחינות

ניתן להבין באופן ענייני את הקשר בין החלוקה לבחינות של הרקע למתיחות (קנאה לעומת שנאה) לבין החלוקה לבחינות של סיפור הבור והמכירה:

ב-I, המניע לכל המתיחות בין יוסף לאחיו הוא קנאתם ביחס המיוחד של יעקב אליו; הם אינם שונאים אותו, אבל מעמדו במשפחה פוגע בהם. התכנית להרוג אותו נועדה לסלקו מן המשפחה, לא להתנקם בו. משום כך, יהודה יכול לומר "מה בצע כי נהרוג את אחינו וכסינו את דמו", כלומר: "אין לנו שום רווח או מניע בעצם הריגתו, אלא אנו מעוניינים רק בסילוקו, ואם כך - הבה ונמכור אותו לישמעאלים, וכך נשיג את אותה המטרה וגם נרוויח משהו". תכניתו של יהודה התקבלה, ויוסף נמכר לישמעאלים, שהורידו אותו למצרים.

ב-II, לעומת זאת, האחים מונעים על ידי שנאה. בבחינה זו לא היה ניתן להסתפק במכירתו, שכן מטרתם היא לפגוע בו ולהתנקם בו. ראובן מציע רק שהריגתו תהיה 'נקייה' יותר: "אל תשפכו דם... וידינו אל תהי בו", אלא נהרוג אותו על ידי הפקרתו במדבר בבור ריק ללא מים[6]. האחים שמעו לראובן והטילו את יוסף לבור. בזמן שהם ישבו לאכול לחם, במרחק מה מן הבור, עברו מדיינים סוחרים, משכו את יוסף מן הבור, והורידו אותו מצרימה. כאשר ראובן חזר מארוחת הצהריים שלו אל הבור, הוא גילה שיוסף נעלם.

כעת נעבור לבחון את משמעות הבחינות, בהתאם למאפייניהם.

ב-I, בחינת הקנאה, כל אירועי הסיפור מתגלגלים באופן טבעי בעקבות מעשיהם של האנשים המעורבים בפרשה. יעקב נותן יחס מועדף ליוסף ומעורר את קנאת האחים; האחים תוקפים את יוסף, וכיוון שהם בדותן, על הדרך הראשית מגלעד למצרים, טבעי שהם פוגשים אורחת ישמעאלים בדרך למצרים, והם, האחים, מורידים את יוסף למצרים באמצעות הישמעאלים.

ב-II, לעומת זאת, אירועי הסיפור מתרחשים בעקבות גורמים שאינם תלויים בדמויות העיקריות בסיפור: יוסף רואה חלומות, הגורמים להעצמת המתיחות הטבעית שבעקבות הדיבה; ואחרי שהאחים זרקו אותו אל הבור, שם באופן טבעי היה נשאר לגווע בצמא וברעב, מגיעים כאילו משום מקום מדיינים סוחרים, ומורידים אותו למצרים.

נראה שבחינה II היא סיפור ההשגחה, הפועלת להורדת בית יעקב למצרים. כבר בברית בין הבתרים (פרק ט"ו) התבשר אברהם שזרעו יצא לגלות, וכאן בפרקנו מסופר כיצד ההשגחה האלוקית מסבבת ירידה זו. יד ה' במאורעות הסיפור מודגשת על ידי הגורמים החיצוניים, הבאים ומפעילים את המאורעות בניגוד למה שהיה מתרחש בדרך הטבע ובאופן צפוי. ההשגחה הראתה ליוסף חזיונות של גדולה ומלכות, כדי ליצור שנאה של האחים, שנאה שתביא אותם להטיל אותו אל הבור; וכאשר היה יוסף בבור, ההשגחה סבבה שיבואו מדיינים ויורידו את יוסף למצרים. ירידת יוסף למצרים היא אשר ברבות הימים תכין את המקום לירידתם של יתר בני יעקב - "רבות מחשבות בלב איש, ועצת ה' היא תקום"[7] (משלי, פרק י"ט, פסוק כ"א).

בחינה I, לעומת זאת, היא סיפור תוצאותיהם של מעשי בני אדם. כך אומרת הגמרא:

ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו - נתקנאו בו אחיו, ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים. (שבת י:).

הטעות החינוכית של יעקב, עם קנאת האחים, גרמ ליציאת כל המשפחה לגלות. זהו סיפור אנושי על מעשה ותוצאותיו, על החטא ועונשו. הלקח מוסרי מהסיפור התפרש כבר על ידי התורה עצמה, בספר דברים:

(טו) כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה וְיָלְדוּ לוֹ בָנִים הָאֲהוּבָה וְהַשְּׂנוּאָה וְהָיָה הַבֵּן הַבְּכֹר לַשְּׂנִיאָה:
(טז) וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת בָּנָיו אֵת אֲשֶׁר יִהְיֶה לוֹ לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת בֶּן הָאֲהוּבָה עַל פְּנֵי בֶן הַשְּׂנוּאָה הַבְּכֹר: (דברים, פרק כ"א).

שני סיפורים אלו מצורפים בתורה לסיפור אחד, כדי ללמד שאותו אירוע עצמו יכול להיות תוצאה מכוונת של השגחה אלוקית ובעת ובעונה אחת להיות תוצאה של התנהגות בני אדם האחראים למעשיהם; ושני לקחים יש ללמוד מכך:

ראשית, תכניות ההשגחה האלוקית אינן פוטרות בני אדם מאחריות על מעשיהם והתנהגותם. תכניות הסטוריות של קיום נבואות וברכות הן פרי חשבונות אלוקיים, בעוד האדם מצד עצמו צריך קודם כל לכלכל את מעשיו בהתאם לערכים של תורה ומוסר, ואינו יכול להצדיק מעשים שהם מצד עצמם שליליים בכך שהם מהווים חלק מתכנית אלוקית. ובכיוון ההפוך: גם בתוך מאורעות הנגרמות באופן ישיר על ידי התנהגות בחירית של בני אדם, עדיין יש לחפש את יד ההשגחה הנסתרת; יש ללמוד ולהתבונן במהלכים של ההסטוריה האנושית ולהבחין בתכנית האלוקית שבתוכם[8].



[1] בשיעור לפרשת חיי שרה הצגנו מתודולוגיה פרשנית המכונה 'שיטת הבחינות', ובשיעור הנוכחי ננתח את פרק ל"ז בבראשית תוך שימוש במתודולוגיה זו. שיטה זו פותחה על ידי מו"ר הרב מרדכי ברויאר, ואת דברי הרב ברויאר על אודות שיטתו ואת פרשנותו באמצעות שיטתו ניתן למצוא בספרו 'פרקי מועדות', בספרו 'פרקי בראשית' ובספר ' 'שיטת הבחינות' של הרב מרדכי ברויאר'. לפי שיטת הבחינות, הקב"ה כתב את התורה במבנה ריבודי, עם סיפורים (או קטעים הלכתיים) מקבילים, 'בחינות' שונות, שכל אחד מהם יכול לעמוד ולהקרא בפני עצמו, באופן שתתכנה סתירות ביניהם. לעיתים רבות הסיפורים משולבים זה בזה ליצירת סיפור מצורף. הסיפור המצורף מטשטש את נקודות המעבר מסיפור לסיפור, אבל גם משמר את הקשיים שבמעברים ביניהם. כל סיפור מביע תוכן עצמאי חשוב כשלעצמו, ויש יחס בין הסיפורים המצדיק את שילובם לסיפור אחד. באמצעות הקשיים הנובעים מצירוף הבחינות, כגון כפילויות וסתירות, ניתן לחשוף את שתי ה'בחינות' העצמאיות ולאחר מכן לעמוד על משמעויותיהן.

כאן, כאמור, ננסה ליישם מתודולוגיה זו לסיפור מכירת יוסף בפרק ל"ז בספר בראשית. הרב ברויאר בעצמו יישם את השיטה לפרק זה (בפרק לה של הספר 'פרקי בראשית'), אך כאן נציג מהלך שונה, אם כי מבוסס בחלק מהפרטים על המהלך של הרב ברויאר.

[2] "את" יכול להתפרש כ"עם", כמו במשפט הקודם בפסוק, ואז מדובר במושאים עקיפים. אם מדובר במובן הרווח יותר של המילה "את", אז מדובר במושאים ישירים.

[3] עיינו שמות, פרק ל"ג, פסוק י"א, ורמב"ן במקום; מלכים ב', פרק ד', פסוק י"ב; אסתר, פרק ב', פסוק ב'.

[4] בפסוק ח' כתוב "חלומות" בלשון רבים, למרות שבשלב זה היה רק חלום אחד (ראו רד"ק וחזקוני במקום). נראה לפרש על פי פירוש הראב"ע לדניאל פרק ב', פסוק א', שחלום אחד הכולל מאורעות רבים (כאן בפסוק ז': 'והנה... והנה... והנה...') יכול להיות מכונה 'חלומות'.

[5] ייתכן שאם בחינה זו הייתה קיימת לבדה, היה כתוב "ויקרא" במקום "ויאמר", ובגלל צירוף הבחינות הביטויים התאחדו.

[6] דברים אלו של ראובן הם מן השפה ולחוץ בלבד, ומטרתו האמיתית של ראובן היא להציל את יוסף ולהשיבו אל אביו - "וישמע ראובן ויצלהו מידם...למען הציל אותו מן האחים להשיבו אל אביו" (פסוקים כ"א - כ"ב). בכך ראובן שונה מיהודה, ומטרתו האמיתית של יהודה היא אכן להפטר מיוסף, ולא להשיבו אל אביו.

[7] וכדברי יוסף עצמו שנים רבות לאחר מכן:

וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אלוקים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב:

(בראשית, פרק נ' פסוק כ').

[8] עיינו בשיעורנו לפרשת תולדות, ובייחוד בסוף דברינו שם.