פרשת וישלח: "קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים"

  • הרב נחמיה רענן

א. הקדמה

בתחילת פרשת וישלח יעקב אבינו מתכונן לפגישה עם עשיו, ובמסגרת ההכנות הוא פונה בתפילה לה':

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֱלֹוקֵי אָבִי אַבְרָהָם וֵאֱלֹוקֵי אָבִי יִצְחָק ה' הָאֹמֵר אֵלַי שׁוּב לְאַרְצְךָ וּלְמוֹלַדְתְּךָ וְאֵיטִיבָה עִמָּךְ.

קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת.

הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו כִּי יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִים.

וְאַתָּה אָמַרְתָּ הֵיטֵב אֵיטִיב עִמָּךְ וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִסָּפֵר מֵרֹב.

(בראשית, ל"ב, י - יג).

את המילים "קטנתי מכל החסדים" מפרש רש"י כך:

נתמעטו זכיותי על ידי החסדים והאמת שעשית עמי, לכך אני ירא, שמא משהבטחתני נתלכלכתי בחטא ויגרום לי להמסר ביד עשיו.

על פי רש"י, יעקב אבינו חשש שריבוי החסדים שה' גמל עמו לא מותירים לו זכות להינצל מיד עשיו.

ב"שפת אמת" מובא בשם החוזה מלובלין (ר' יעקב יצחק הורוויץ) פירוש אחר למילים "קטנתי מכל החסדים":

קטנתי מכל החסדים. שמעתי מכבוד מו"ז ז"ל[1] בשם הרב הק' מלובלין ז"ל[2] שגם מה שקטן בעיניו הוא מהחסדים של הש"י[3] כו'.

(שפת אמת, פרשת וישלח, שנת תרל"ד).

ה"חוזה" מפרש שהכרת האדם בקטנותו ושפלותו ("קטנתי") היא חלק מהחסדים שה' גמל איתו ("מכל החסדים"). לפי פירושו של ה"חוזה" צריך לפסק את הפסוק באופן אחר מהמקובל: ה"חוזה" שם פסיק בין המילה "קטנתי" למילים "מכל החסדים", דהיינו העובדה ש"קטנתי" נובעת "מכל החסדים".

 

ב. חשיבות הענווה על פי ה"החוזה מלובלין"

חשיבות תודעת הענווה והשפלות תופסת מקום מרכזי במשנת החסידות בכלל, ובמשנתו של ה"חוזה" במיוחד. כך, למשל, מובא בתחילת ספרו של ה"חוזה", "זאת זכרון":

...איתא בזוהר (ח"ג, קסח), דזעיר הוא רב ודרב הוא זעיר[4], מי שהוא שפל בעיניו, אפילו אם הוא באמת שפל גדול, הוא רב לפני המקום ב"ה.[5] דאם לא כן, ודאי הוא בלא זה חשוב לפני המקום ב"ה. ומי שהוא רב בעיניו הוא זעיר למעלה, אפילו אם הוא אדם גדול.

(זאת זכרון, ירושלים, תשנ"ב, עמוד א').

לפי הזוהר, דווקא מי שמחזיק עצמו כשפל חשוב בפני הקב"ה, אפילו אם הוא לא במדרגה רוחנית נעלה; ומי שאינו שפל בעיניו אינו נחשב לפני הקב"ה, אפילו אם הוא באמת במדרגה רוחנית נעלה. לאור עיקרון זה ה"חוזה" מפרש את דברי הגמרא ש"אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו" (יומא כב.):

וזה הוא הטעם שאין ממנין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה מאחוריו (יומא כב:), פירושו פשוט, שהוא שפל בעיניו, אפילו שהוא באמת שפל...

(שם, עמוד ג').

לפי הגמרא, תכונה הכרחית לפרנס הציבור היא ענווה ושפלות. מי שהוא שפל יכול להיות פרנס טוב, גם אם באמת הוא שפל ואין לו תכונות חיוביות אחרות.

ה"חוזה" מסביר בהמשך דבריו מדוע תכונת השפלות חשובה כל כך לפרנס הציבור:

והטעם שאם הוא שפל בעיניו ולא יתגאה בשביל שיענהו הש"י ליתן כל רצונו, יענהו המקום ברחמיו כל מה שירצה לטובות ישראל, כי זה הוא פירוש "פרנס" המפיק רצון מה' כל צורכי ישראל והוא "מפרנסם" בזה (הרצון שמפיק). זה הוא טוב יותר להיות פרנס, כי מה שהוא שפל ולא יתגאה בשביל שיענהו הש"י כי מכיר שפלותו, ויהיה יכול הש"י (אז) לעשות טובות גדולות לישראל כרצון הבורא ב"ה להיטיב לישראל המצפים טובתו ושבזה (שמטיב לישראל) יש קיום עולם...ואם כן אפילו אם היה הפרנס צדיק וחסיד גדול, אם תבא לו גאות בשביל מה שיענהו הש"י - כי אין לו שפלות לזכור תמיד שלא יתגאה - אינו יכול חלילה ליתן לו כל חפצו, וחסר לישראל חלילה, כי אין הקב"ה רוצה ליתן עולם הזה, להיות על ידי זה גרם אבידות עולם הבא. כי זה לא היה טובה.

(שם, עמודים ג' - ד').

ה' רוצה להשפיע שפע רב לישראל בעולם הזה, אבל לא על חשבון העולם הבא. לכן, כל עוד הפרנס שפל בעיני עצמו ולא מתגאה על השפע שעובר דרכו, ה' ממשיך להשפיע מטובו; אבל כאשר הפרנס מתגאה, ה' מפסיק להשפיע מטובו, כדי למנוע מהפרנס להמשיך להתגאות ולפגוע בעצמו מבחינה רוחנית.

בהמשך הדברים ה"חוזה" מסביר מדוע כל אחד יכול להחזיק עצמו בשפלות, גם אם באמת הוא צדיק:

ובודאי כל אדם (ואפילו צדיק) אפשר למצוא לו עונות, כדאיתא - (נדה ל:) אם כל עולם אומרים לך צדיק אתה היה בעיניך כרשע, מסתמא אם כל העולם מחזיקים לצדיק הוא צדיק, היאך יחזיק עצמו בשקר (לרשע) אלא באמת שבודאי אי אפשר שלא לחטוא, וכדכתיב (קהלת, ז', כ) כי אין צדיק[6] וכו'...

(שם, עמוד ד').

כל אדם מועד לטעות ולחטא, ולכן כל אדם יכול להיות שפל בעיני עצמו.

ה"חוזה" היה נאה דורש ונאה מקיים, והוא הצטיין במידת השפלות בצורה מפליאה. בתחילת הספר "זכרון זאת" נדפסו הנהגותיו של ה"חוזה" כפי שהוא כתב אותם לעצמו וכך, בין השאר, מובא שם:

ב. להזהר מהגאוה, להכיר שפלותו, שגרוע מכל אדם ומכל הבריות.

(שם, הנהגות, עמוד כ"ח).

ובהמשך:

עשרה דברים מה שקבלתי [עלי להזהר]

ג. ולזכור שהכל טובים ממנו אפילו המשרתת. זה לזכור ולחשוב תמיד כן, ממילא [זה יגרום] שלא לבוא לידי הקפדה כלל.

(שם, עמודים ל"א - ל"ב).

ישנם כמה וכמה סיפורים על הנהגתו של ה"חוזה במידת השפלות. אחד המתנגדים הגדולים ל"חוזה" היה רבה של לובלין, שנקרא ר' עזריאל, ונתכנה "ר' עזריאל ראש ברזל" מכוח חריפות שכלו ותקיפותו הגדולה. ר' עזריאל היה מהמתנגדים לחסידות, והוא ניצל כל הזדמנות כדי לתקוף את ה"חוזה" ולעקוץ אותו. שניים מהסיפורים על ויכוחי ה"חוזה" ו"ר' עזריאל ראש ברזל" קשורים לנושא הענווה והשפלות:

כשנזדמנו שניהם יחד, שאלו "ראש הברזל":

הלא מודה אתה, ר' איציק'ל, שגדול אני בתורה ממך, אם כן למה נוהרים החסידים אליך ולא אלי?

השיבו ה"חוזה" בעקיצה:

אף אני תמה על כך, שהרי יודע אני מה ערכי. אלא היא הנותנת. מר ששואל מדוע אין באים אליו - לפיכך אין באים. אני ששואל למה הם באים, לפיכך הם באים...

בהזדמנות אחרת אמר לו "ראש הברזל":

כמוני - כמוך, יודעים שאינך צדיק, למה אינך מודיע על כך ויפסיקו לנהור אליך המונים ויכלו ממונם לשוא?

השיבו ה"חוזה" :

כן אעשה. עלה ה"החוזה" על הבמה והחל משמיע על עצמו דברי גנאי כגון: "אין גרוע בעולם כמותי". ראו החסידים ענותנותו של רבם ודבקו בו ביתר עוז וביתר שאת. נודע הדבר ל"ראש הברזל" ושלח לו, ל"חוזה":

עליו להודיע שגדול הצדיקים הוא, שמא בגלל גאותו יעזבוהו החסידים.

שיגר לו ה"חוזה" ביד השליח:

...אמנם צדיק אינני אבל גם שקרן אינני...

(החוזה מלובלין, יצחק אלפסי, מוסד הרב קוק ירושלים תשס"ו, עמוד פ"ג).

חשוב להדגיש שמידת השפלות והענווה של ה"חוזה" הייתה מלווה בשמחה, כפי שהוא כותב בהנהגותיו:

כה. ולהזהר ממרה שחורה עד הקצה האחרון.

(זאת זכרון, הנהגות, עמוד ל').

וכך הגדיר ר' יצחק מאיר מגור (הרי"מ) את מידתו של ה"חוזה": "הכנעה ושמחה".[7]



[1]   מורי זקני, דהיינו סבו, ר' יצחק מאיר אלטר, בעל חידושי הרי"מ מגור.

[2]   החוזה מלובלין.

[3]   ה' יתברך.

[4]   תרגום - הקטן הוא גדול והגדול הוא קטן.

[5]   ברוך הוא.

[6]   הפסוק המלא הוא "כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא".

[7]   החוזה מלובלין, עמוד קט"ז.