פרשת חוקת: "זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל"

  • הרב נחמיה רענן

באהל" (במדבר, י"ט, יד) מפורסמת:

אמר ריש לקיש: מנין שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה? שנאמר (במדבר, י"ט, יד) "זאת התורה אדם כי ימות באהל".

(ברכות סג:)

ריש לקיש דורש את הפסוק באופן הבא:

"זאת התורה" - כך היא דרכה של קניית התורה; "אדם, כי ימות באהל" - כדי לזכות בתורה על האדם להמית את עצמו באוהלה של תורה.

ה"שפת אמת" מעיר שישנה לכאורה סתירה בין דרשת ריש לקיש, לפסוק שמופיע בספר ויקרא:

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי ה'.

(ויקרא, י"ח, ה).

התורה היא תורת חיים, ולכן הכתוב מבטיח חיים לשומרי התורה ומקימי המצוות. כיצד מתיישבים הדברים עם התביעה שעולה מדרשת ריש לקיש להמית עצמו באוהלה של תורה?

ה"שפת אמת" מיישב את הסתירה כך:

"זאת התורה" (במדבר, י"ט, יד) כו'. דרשו חז"ל (ברכות סג:) "מי שממית עצמו עליה". אף דכתיב "וחי בהם" (ויקרא, י"ח, ה), רק מצד האדם יהיה מוכן למסירות נפש, רק מצד מאמרו יתברך "וחי בהם". לכן, בג' דברים, גילוי עריות שפיכות דמים ועבודה זרה, צריך האדם להיות מוכן למסירות נפש. וכפי הביטול להתורה כן מתקיימת בו, כיוון שהוא עיקר וחשוב אצלו.

(שפת אמת, במדבר, פרשת חוקת, תרל"ד).

ה"שפת אמת" מפרש שמסירות הנפש לתורה מזכה את האדם בחיים. הוא מרחיב בהסבר הדברים בתורה אחרת על הפסוק "וחי בהם":

בפסוק "כמעשה ארץ מצרים" (ויקרא, י"ח, ג) כו' עד "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" (שם, ה). וחכמים הוסיפו לומר "ולא שימות בהם" (יוצא פה:). והגם דאיתא "זאת התורה אדם כי ימות" (במדבר, י"ט, יד) - אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה (ברכות סג:), אבל באמת כפי מה שממית עצמו עליה כך התורה מחייה אותו, דכתיב "תורת ה' תמימה משיבת נפש" (תהילים י"ט, ח). וכל הכוחות שאדם ממעט בנפשו בשביל התורה, משיבה התורה אליו, ונמצא מחליף חיות עובר בחיות קיימת לעד...וכפי העסק בתורה זוכין להתדבק בחיים...

(שפת אמת, ויקרא, פרשת אחרי מות, תרנ"ד).

האדם נדרש למסור את נפשו עבור התורה כדי לזכות לזיקה עמוקה אליה; והתורה מחייה ומזכה בחיי נצח את מי שזוכה לחיבור עמוק איתה.

ר' שלמה קרליבך סיפר שני סיפורים שעוסקים במחויבות הגדולה לתורה, מתוך ההכרה שהתורה היא מקור החיים של היהודי:

בכל ערב בתפילה, אנחנו אומרים:

'אהבת עולם בית ישראל עמך אהבת, תורה ומצוות חוקים ומשפטים אותנו לימדת. על כן ה' אלוקינו, בשכבנו ובקומנו נשיח בחוקיך ונשמח בדברי תורתך ובמצוותיך לעולם ועד, כי הם חיינו ואורך ימינו ובהם נהגה יומם ולילה.'

יש סיפור על אליהו הנביא זכור לטוב שהיה מהלך על שפת הים, והנה הוא פוגש דייג.

אומר לו אליהו הנביא: 'אמור לי, דייג מתוק: האם למדת את דבר ה'? האם למדת תורה נביאים וכתובים? ומשנה וגמרא למדת? וסודות הבריאה - האם עסקת בהם?'

דמעות מילאו את עיניו של הדייג, אחר כך השפילן ואמר: 'האמינו לי, רבי קדוש, שניסיתי! באמת ניסיתי. אבל המוח שלי לא חריף דיו, ההבנה שלי מוגבלת, וגם הזיכרון שלי חלש. בורא עולם לא חנן אותי בכישרונות שצריך בשביל ללמוד את תורתו.'

שאל אליהו הנביא: 'אבל אמור לי, דייג מתוק: האם מצליח אתה במלאכתך? האם דייג טוב אתה?'

אורו פניו של הדייג ועיניו ברקו כשהשיב: 'האמינו לי, רבי הקדוש: אני הדייג הכי טוב בחוף הזה.'

בכה אליהו הנביא - ודמעותיו נמסכו בים הגדול - ואמר:

'אתה יודע למה אתה דייג מצליח כל כך? כי חייך תלויים בזה! לו ידעת שחייך תלויים בלימוד התורה, יכולת להיות התלמיד חכם הכי גדול בעולם.'

 

 

שמו של הסיפור השני הוא "שואב המים מוולוז'ין":

דעו לכם, חברים: כשאני מבין שהתורה היא סם החיים שלי, אין דבר העומד בפני הרצון שלי ללמוד אותה.

וזה סיפור ששמעתי ממורי ורבי ר' שלמה היימן, זכר צדיק לברכה.

בוולוז'ין היה בחור בשם יענק'לה, שואב-מים כבן שבע עשרה. הוא היה נכנס מדי פעם לאולם הגדול של הישיבה, והיה יושב שם מאחורה. כולם ידעו שהוא ממש לא יודע כלום. אפילו אל"ף-בי"ת לא למד...

יום אחד פונה יענק'לה לקבוצה של בחורים בבית המדרש ואומר להם: 'תשמעו, רבותי, אתמול קיבלתי מכתב מהשלטונות שעומדים לגייס אותי לצבא רוסיה. ופעם שמעתי בישיבה ש'כל המקבל עליו עול תורה מעבירים ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ' (אבות ג, ה). אז חשבתי שבמקום להיות חייל של הצאר אני רוצה להיות חייל של הקב"ה, והיום בבוקר החלטתי לקבל עלי עול תורה. אבל אני זקוק לעזרה. האם יש כאן מישהו שמוכן ללמד אותי אל"ף-בי"ת, ואחר כך חומש משנה וגמרא?

התלמידים הביטו זה בזה במבוכה מלווה בחיוך קל. הם היו 'גדולי עולם' אשר הקדישו את כל זמנם ללימוד גמרא וראשונים.

מי מוכן להפסיק מלימודו וללמד עם הארץ אל"ף-בית?

ניגש שואב המים לר' איסר זלמן מלצר, עילוי צעיר שכבר נחשב בין גדולי התלמידים. אמר לו ר' איסר זלמן: 'בסדר, 'בין הזמנים'. בחול המועד סוכות יהיה לי קצת זמן ללמד אותך.'

'בחול המועד סוכות?', הזדעק יענק'לה, 'אני רוצה היום! היום קיבלתי על עצמי עול תורה!'

מאוכזב עזב יענק'לה את הישיבה. והאמת היא שהבחורים הרגישו לא טוב עם עצמם. אבל מה אפשר לעשות...למי יש זמן ללמד את יענק'לה אל"ף-בי"ת?

גם ר' איסר זלמן הצטער שיענק'לה נעלם ולא חזר לישיבה.

כ- 35 שנה אחר כך, בשנת תרפ"ה (1925), עלה ר' איסר זלמן מלצר לירושלים עיר הקודש, ונתמנה לראש ישיבת 'עץ חיים'. הוא היה אז גאון מפורסם, וכל גדולי ירושלים באו להקביל את פניו.

שאל ר' איסר זלמן: 'תגידו לי, רבותי: מי כאן הגאון הכי גדול?'

ענו לו חכמי ירושלים: 'דעו לכם, רבינו, שמלבד תלמידי חכמים מפורסמים יש בירושלים גם גאונים נסתרים. והאמת היא שיש כאן גאון עצום ונורא, נחבא אל הכלים, מתפרנס בדוחק מעסק צדדי, והוא יושב בבית המדרש יומם ולילה. והתלמיד חכם הזה 'לוקח את כולנו בכיס הקטן'...'

אמר ר' איסר זלמן: 'בבקשה, אמרו לי את שמו והגידו לי היכן הוא יושב. אם הוא הגדול מכולם, אני מוכרח להקביל את פניו.' 'קוראים לו ר' יענק'ל', אמרו.

הלך ר' איסר זלמן למקום שאמרו לו, ואת מי הוא מוצא שם?

את יענק'לה, שואב המים מוולוז'ין!

ומשהחל לשאת ולתת עמו בדברי תורה, הבין ר' איסר זלמן שהגאון הנסתר הזה, ר' יענק'ל, עולה עליו עשרת מונים...

(סיפורי נשמה, הרב שמואל זיוון, תשע"א, כרך ב, עמודים 121 - 115).