פרשת חוקת – "לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ": תלונות דור ההמשך

  • הרב גד אלדד

א. המעבר לדור ההמשך[1]

"וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם: וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן"  (במדבר כ',א'-ב')

המפרשים[2] תיארכו פסוק זה לשנת הארבעים ליציאת מצרים. כתוצאה מכך הסיקו, כי מנקודה זו ואילך התורה מתמקדת בקורות דור ההמשך של יוצאי מצרים.

בפרקים הבאים, מתארת לנו התורה שתי תלונות מצד דור ההמשך, שהיו בעלות השלכות יוצאות דופן. בתלונת 'מי מריבה' נפל דבר, ומשה ואהרן איבדו את הזכות להיכנס ארצה. בתלונה העוקבת, אנו עדים ל'טיפול' ייחודי בתשובת העם, בדמות הקמת נחש נחושת. נחש זה אכן הביא לתוצאה המיוחלת, ולראשונה אנו שומעים על חרטה מפורשת מצדם.

בעוד דברי ימי דור המדבר גדושים בתלונות חוזרות ונשנות, צדה עינם של מחברי זמנינו את התיאורים הבודדים הללו במטרה לדלות משהו על אופייו של דור ההמשך ואופי ההתייחסות אליו מצד ה' ומשה[3]. בעיקר, התמקדו בתלונת הסיום, המהווה את המפתח לניתוח האירוע על 'מי מריבה':

"וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר דֶּרֶךְ יַם סוּף לִסְבֹב אֶת אֶרֶץ אֱדוֹם וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ: וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל: וַיְשַׁלַּח ה' בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם וַיָּמָת עַם רָב מִיִּשְׂרָאֵל: וַיָּבֹא הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ כִּי דִבַּרְנוּ בַה' וָבָךְ הִתְפַּלֵּל אֶל ה' וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת הַנָּחָשׁ וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה בְּעַד הָעָם: וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי: וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת וַיְשִׂמֵהוּ עַל הַנֵּס וְהָיָה אִם נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת אִישׁ וְהִבִּיט אֶל נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת וָחָי"  (שם כ"א, ד'-ט')

ב. "ותקצר נפש העם בדרך"

הרב אלחנן סמט התרכז בביטוי "ותקצר נפש העם בדרך". לדבריו, בביטוי זה טמון המפתח להתנהגות דור המדבר. לא מדובר בדור שמאס בארץ חמדה ומתאווה עדיין למטעמיה, אלא לדור שפקעה סבלנותו מהנדודים במדבר והוא חפץ בקיום טבעי. בתלונתו, מתייחס דור זה רק לחוסר בלחם ומים, ובמקביל קורס תחת הלחץ הנפשי בציפייה להגעתו לארץ המובטחת לו.

על בסיס הבנה זו, הוא מנתח את פרשת "מי מריבה":

"וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם: וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן: וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי ה': וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל ה' אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לָמוּת שָׁם אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ: וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָבִיא אֹתָנוּ אֶל הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת: ויְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: קַח אֶת הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם"    (שם כ', א'-ח')

תורף תלונתם הוא על החוסר ב"זרע תאנה גפן ורימון", המרמזים על ארץ כנען, המאופיינת בפירות אלו. לטענתו, ה' הבין לליבם ולכן גילה סבלנות מיוחדת כלפיהם, ומיד מילא את מבוקשם ללא עונש. זאת, בעוד משה ואהרן הביעו קוצר רוח ואכזבה מהתלונות החוזרות ונשנות ולכן נחתם דינם להחליפם.

אמנם, לאמיתו של דבר קשה על בסיס הדברים לעיל לייחד את תלונות דור ההמשך. ניתן לכלול את כל תלונות בני ישראל במדבר, בתיאור של חוסר סבלנות להגיע לארץ כנען. אף העובדה שהתלוננו על חוסר בלחם או במים אינה חדשה. אדרבא, כיוון שחוסרים אלו הינם צפויים במדבר, תגובת ה' תמיד הייתה סובלנית במקרים זהים[4].

ג. "שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים"

הרב אמנון בזק מפתח כיוון הפוך. לדבריו, משה ואהרן זיהו גישה מסוכנת הרווחת בדור הצעיר והזדרזו לעמוד בפניה, פן תמשיך להתגלגל במדרון החלקלק, ונמצא מנהג אבותיהם בידיהם. משה ואהרן מבכרים להוכיח את העם במילים קשות, כדוגמת "שמעו נא המורים".

אמנם, קו נוקשה זה לא פתר את הבעיה, והתלונות המשיכו להופיע. או אז, נקט ה' בקו פעולה דומה ומזדרז לשלח בעם נחשים, למען יפעלו במקום שהתוכחות כשלו, והדור לא יחזור על משגיו של קודמו[5].

בסופו של דבר, תגובת ה' פעלה, ומתוך יראת העונש שאחזה בעם, הוא הגיע להאמין ב-ה', ומודה בחטאו.

על אף שסביר שמשה ואהרן התאכזבו לשמוע שוב אותן תלונות, עדיין קשה להסיק כי מדובר בבחירה מחושבת של קו תקיף יותר כלפי העם, משום שבפועל ה' לא העניש את העם. זו אף לא הייתה הפעם הראשונה, שהעונש מיהר לבוא כתגובה[6].

כללו של דבר, קשה להצביע על דבר שמייחד את התנהלות הדור החדש מאבותיו. משכך, ננסה לחפש את ההבדל ביניהם מהיבט שונה.

ד. "וַיְשַׁלַּח ה' בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים"

שילוח הנחשים בעם הינו תופעה יוצאת דופן, אך נראה שעלינו לחפש את פישרה במקרא עצמו. בספר דברים מתארת התורה את אופיו של המדבר כך:

"הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם: פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ: וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה: וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ: הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ: וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה"     (דברים ח', י"א-י"ז)

נחשים שרפים אינם אמורים להיות מחזה יוצא דופן במדבר. אדרבא, לפי המתואר כאן, דווקא היעדרותם מעוררת פליאה. לאור זאת, יש להבין את הופעת הנחשים לא כמופת מכוון אלא כתופעת טבע רגילה. ברגע שהסיר ה' את הגנתו הנסית מהעם, הרי שחיי המדבר חזרו למסלולם.

כך אכן ראה זאת הרש"ר הירש:

וישלח ה' בעם... כאן אין פירושו ה' שיגר נחשים, אלא הוא שיחרר את הנחשים ולא עיכב בעדם... הם היו במדבר מאז ומתמיד, אך עד כה ה' עיכב אותם בכוחו. עתה ה' הרפה מהם והנחשים של המדבר הלכו בדרכם הטבעית - וינשכו את - העם. כך מתאר משה (דברים ח', ט"ו) את המדבר שעברו בו בדרך נס בלי להיות ניזוקים: "המוליכך במדבר הגדל והנורא נחש שרף ועקרב וצמאון" וגו'. נמצא ש'נחשים שרפים' הם חלק טבעי של המדבר - כמו 'צמאון' "  (רש"ר הירש במדבר כ"א, ו')

כעת, נקרא את הפסוק בספר דברים בהקשרו הרחב. התורה מזהירה את העם פן ישכחו את חסדי ה' וינכסו את הצלחתם לעצמם. במסגרת זו היא מציינת את הישרדותם בתנאי המדבר, שאף היא צלחה רק הודות להגנת ה' וסיועו. לאור זאת, פשר השתלחות הנחשים בעם הינו ברור, כמו שהמשיך הרש"ר הירש בפסוק העוקב:

"נישוך הנחשים היתה לו רק מטרה אחת: הוא הראה לעם את הסכנות האורבות לו במדבר על כל צעד ושעל, ורק כח הנס של ה' הרחיק אותן מעליו עד כה, והוא הרחיק אותן עד כדי כך שלא ניחשו ולא שיערו את קיומן. ועתה כל הנשוך יקבע בלבו את דמות הנחש, למען יזכור אותו גם לאחר מכן, כאשר חסד ה' ירחיק את הנחשים. כך ירגיש תמיד ב'קיומן' של הסכנות שהגנת ה' מעבירה אותנו על פניהן בכל יום ובכל שעה, בלא שנהיה מודעים להן"  (שם)

סביר להניח, שדווקא דור ההמשך זקוק למסר הזה. מחד, הוא לא יצא ממצרים ולא חש את מוראות מצרים על בשרו - ולכן הוא בעל יכולת הסתגלות פחותה יותר לפגעי המדבר. מאידך, הולדתו בתנאים משופרים עלולה לסייע בקרבו לפתח בעתיד בקלות תחושת גאווה, כיוון שאיננו מכיר את החלופה לחיים שכאלו. לכן, ערב כניסתו לארץ התורה מבקשת להעמידו על האמת, כדי שידע להעריך את מציאות חייו בארץ בממדיה הנכונים.

ה. "הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא"

לאחר שעמדנו על הקשר בין הפרשיות, נוסיף להעמיק בקשר זה:

"וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ: הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ"      (דברים ח', י"ד-ט"ז)

לשם מניעת פיתוח תחושת גאווה של דור ההמשך, התורה מתייחסת לתקופת הנדודים במדבר. עיון מדוקדק יוביל אותנו למסקנה כי התורה מצביעה כאן במדויק על האירועים הכרוכים בתלונות שחווה דור ההמשך על בשרו:

                      דברים ח'                                                     במדבר כ'-כ"א

הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב

וַיְשַׁלַּח ה' בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם

וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ

וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע

הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ

כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל

 

ו. "לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ"

כדי לעמוד על סודם של דברים, יש להרחיב את הקריאה להקשר הדברים שציטטנו לעיל, מספר דברים:

"כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּן וּרְבִיתֶם וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם: וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הוֹלִיכֲךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו אִם לֹא: וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם... וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ ה' אֱ-לֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ... כִּי ה' אֱ-לֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם... אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ... וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ.

הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם: פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ: וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה: וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ: הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ: וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה: וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה"                             (דברים ח', א'-י"ח)

ממעוף הציפור נבחין במספר כפילויות בפסקה. מלבד ארץ ישראל ואכילת המן המוזכרים פעמיים[7], מטרת הניסיונות מוצגת בשני חלקיה באופן שונה:

  1. "לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו אִם לֹא".
  2. "לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ".

המטרה הראשונה כבר מוכרת לנו בעבר, דווקא מאכילת המן:

"וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב: וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא" (במדבר ט"ז, ג'-ד')

אם כך, הנימוק הראשון המופיע בדברים מתייחס לניסיונות דור המדבר ותלונותיהם. המקרא אף כותב זאת במפורש בחלק הראשון:

"וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הוֹלִיכֲךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר:  (דברים ח', ב')

לעומת זאת, בחלקה השני של הפסקה בדברים לא מצויין זמן, כיוון שמדובר בשנה האחרונה לשהותם במדבר, והכתוב מסתפק בציון עצם המעבר בו:

 "הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא..." (שם ט"ז)

כפי שהסקנו לעיל, החלק השני משתייך לתיאורי אירועי דור ההמשך.

מהאמור לעיל נבקש להציע, כי הפסקה בכללה מאגדת בתוכה שתי תקופות שונות בדברי ימי ישראל, שבמהלכם הניסיונות שעמדו בפני העם נשאו אופי שונה.

ז. "לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ"

כעת אנו מבינים, שלמסע במדבר היו אף כוונות נלוות, בדמות ניסיונות לעם בטרם הגיעו לארץ המובטחת. מהפסוקים בספר דברים אנו מבינים שכלפי דור המדבר, הניסיון לבש צורה של בחינה אמיתית.[8] ה' רצה לייסרם כייסר אב את בנו, אך הניסיונות היו ריאליים על שני צדדיהם: "למען אנסנו הילך בתורתי אם לא", ושוב "התשמר מצוותיו אם לא".  

את ההוכחה הניצחת לכך ספקו בני ישראל עצמם, שכשלו בהם שוב ושוב, ולבסוף שילמו על כך מחיר כבד:

"עַד מָתַי לָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת אֲשֶׁר הֵמָּה מַלִּינִים עָלָי אֶת תְּלֻנּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֵמָּה מַלִּינִים עָלַי שָׁמָעְתִּי: אֱמֹר אֲלֵהֶם חַי אָנִי נְאֻם ה'... בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם וְכָל פְּקֻדֵיכֶם לְכָל מִסְפַּרְכֶם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה אֲשֶׁר הֲלִינֹתֶם עָלָי... וְטַפְּכֶם אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לָבַז יִהְיֶה וְהֵבֵיאתִי אֹתָם וְיָדְעוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר מְאַסְתֶּם בָּהּ: וּפִגְרֵיכֶם אַתֶּם יִפְּלוּ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה: וּבְנֵיכֶם יִהְיוּ רֹעִים בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה וְנָשְׂאוּ אֶת זְנוּתֵיכֶם עַד תֹּם פִּגְרֵיכֶם בַּמִּדְבָּר"         (במדבר כ"ז, ל"ג)

בד בבד עם הגזרה הקשה, נחמה בצידה. הפה שאסר על כניסת ההורים לארץ הוא הפה שהתיר את כניסת הבנים. יתירה מזו, הוא לא רק התיר, אלא אף התחייב לכך - דווקא בגלל שההורים עירבו את דור ההמשך בתלונתם.

סירוב נוסף להבאת דור ההמשך לארץ יעמיד בספק את כל התנהלותו של ה' ביחס לעם מיציאת מצרים ועד עתה. מאחר שגורלם נחתם זה מכבר לחיים, קורותיהם במדבר לא יכולים להיות בעלי אופי זהה לדור ההורים, כיוון שמכאן ואילך המסלול הוא חד סטרי.

נראה, שזהו המישור האמתי בו נבדלים קורות הבנים מהוריהם. ההבדל הוא מצד הכוונתו של ה', ולא באופן התנהגותם שלהם.

מעתה נצטרך לאמץ לנו מבט שונה לגמרי על קורות דור ההמשך. כשהכניסה לארץ ניצבת באופק, מאורעות המדבר מהוות מקור לחוויה קולקטיבית, שתכונן תודעת זיכרון משותף העתיד ללוות את דור באי הארץ עם התנחלותו בארצו. אמנם, לא תמיד העם צלח בכבוד את ההתמודדות עם פגעי המדבר, אך רצונו של ה' בהתנסותם בהם היה שונה לגמרי[9].

 


[1] בעניין זה עסקו הרב אלחנן סמט, "פרשת חוקת-פרשת דרכים בספר במדבר" (עיונים בפרשיות השבוע, הוצאת משכל 2009, בעיקר מעמודים 223-227), הרב אמנון בזק, "בני ישראל-הדור החדש" (תורת עציון, כרך 'במדבר', עמודים 189-194) ונחמה לייבוביץ 'נחש הנחושת" (עיונים חדשים בספר במדבר, עמודים 268-272).

[2] כך כתבו רש"י, האבן עזרא, הרשב"ם והאברבנאל. הרחיב בכך הרב סמט הנ"ל בהע' 1.

[3] על היבט מסויים של העניין, עמדתי במאמר "ארבעים שנה אקוט בדור-לפשר תלונות בני ישראל במדבר" (מגדים לג', עמודים 43-52). בעוד דור המדבר היה רגיל להתלונן על משה, לראשונה העם משתף את ה' בתלונתו:

"וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר"      (במדבר כ"א, ה')

רש"י ראה בזה טעם לפגם, בכך שהשוו עבד לקונו, בעוד שם הצעתי להביט על העניין מזווית שונה לאור הניסוחים הקודמים של התלונות. העם היה רגיל להאשים את משה ואהרן בקורות אותם במדבר, וסוף סוף הכיר בליוויו הצמוד של ה', ולכן התלונה מופנית גם אליו. ממבט זה, לאחר שהבשילה בו הכרה זו, והתלונה הספציפית נסגרה, לא התלוננו עוד. וראה גם בשיעורנו בפרשה הקודמת.

[4] עיין בפרק ט"ז בשמות, כשהתלוננו על מחסור בלחם מילא ה' את מבוקשם, ורק על בקשת הבשר הוכיח אותם משה. אף בפרק העוקב (י"ז) מילא ה' את מבוקשם, כשזעקו על חוסר במים.

[5] על רקע זה מסביר הרב בזק את בחירת ה' להגיב באמצעות נחשים המוכרים לעם מאירועי 'קדם יצאת מצרים', האמונים על השראת אמונה בקרב המתבונן בם:

"וַיַּעַן מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי ולֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ ה': וַיֹּאמֶר אֵלָיו ה' מַה זֶּה בְיָדֶךָ וַיֹּאמֶר מַטֶּה: וַיֹּאמֶר הַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיַּשְׁלִכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָשׁ וַיָּנָס מֹשֶׁה מִפָּנָיו... לְמַעַן יַאֲמִינוּ כִּי נִרְאָה אֵלֶיךָ ה' אֱ-לֹהֵי אֲבֹתָם אֱ-לֹהֵי אַבְרָהָם אֱ-לֹהֵי יִצְחָק וֵא-לֹהֵי יַעֲקֹב"        (שמות ד', ב'-ה')

אמנם נראה שהצעה זו קשה, כיוון שמיד אחר כך ה' נותן בידיו אותות נוספים למקרה שלא יאמינו לאות הראשון (שם, ח'-ט'). מעבר לזה שקשה להניח שמצופה שהעם יגיב באותה תגובה ויעשה את הקישור לבדו, בדיוק לאירוע זה, שאירע במצרים לעיני אבותיהם בלבד.

[6] לדוגמה בחטא המתאוננים (י"א, א'-ג'). ובתלונת העם לאחר סיום מחלוקת קורח ועדתו (י"ז', ו'-ט"ו).

[7] על היחס הכפול לארץ ישראל בפסקה זו עמד הרב אלחנן סמט, 'בין מדבר לנהר-שבחה הכפול של הארץ (עיונים בפרשות השבוע, סדרה ראשונה, פרשת עקב), וראה גם במאמרו של הרב עזרא ביק על מאורעות העם במדבר (תורת עציון במדבר).

[8] עיין בדברי הרמב"ן על הפסוק בשמות:

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם בָּא הָאֱלֹהִים וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ"      (שמות כ', י"ז)

בדבריו, דן הרמב"ן בהצעות מגוונות לשרבוב המונח 'ניסיון' במתן תורה, ולבסוף מסיק שהפשט תמיד מורה על המשמעות של מבחן.

[9] יתכן שהכרה זו חלחלה בליבם עם הקמת נחש הנחושת, ולכן פסקו מלהתלונן.