פרשת חיי-שרה - נבואה ותמימות

  • הרב יהודה עמיטל

פרשת חיי שרה - נבואה ותמימות

פרשת השבוע נקראת 'חיי שרה', למרות שהיא פותחת בפטירת שרה ועוסקת כולה דווקא במעשיו של אברהם. שם הפרשה מוזר, במיוחד על רקע העובדה שאין פרשה על שם אף אחד מהאבות. במה זכתה שרה שדווקא שמה יעטר ככותרת את אחת מפרשיות התורה?

 

תשובה חלקית לדבר ניתן למצוא במדרש חז"ל, המובא בדברי רש"י על הפסוק "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה" (כ"א, יב) - "למדנו שהיה טפל אברהם לשרה בנביאות". אם אכן הייתה שרה בעלת רוח הקודש גדולה אפילו מזו של אברהם, מובן מדוע דווקא היא נבחרה שפרשה תיקרא על שמה.

 

אולם, נדמה שדברי חז"ל אלו דווקא מעמיקים את הקושיה. בכל ספר בראשית אנו קוראים על שיחות בין האבות לבין הקב"ה, ולעומת זאת לא מצינו ולו פעם אחת שהקב"ה דיבר עם שרה! הפעם היחידה שבה הקב"ה מדבר עם שרה באופן ישיר הוא האמירה "לא, כי צחקת" (י"ח, טו), לאחר ששרה צחקה כששמעה על בשורת הולדת יצחק. גם שם, נחלקו הפרשנים האם מילים אלו נאמרו לשרה ע"י הקב"ה או ע"י אברהם. כיצד, אם כן, יכלו חז"ל לטעון ששרה נביאה גדולה מאברהם, כאשר הקב"ה דיבר איתה לכל היותר פעם אחת?

 

מסתבר, שכוונת חז"ל אינה ששרה התנבאה יותר פעמים מאברהם, או שהנבואות שקיבלה היו יותר משמעותיות. חז"ל רוצים לומר לנו ששרה, בתמימותה, בפשטות שלה, בתחושות האנושיות שהיו טבועות בה, הייתה קרובה לקב"ה בדיוק כמו אברהם הנביא, ואולי אף יותר. כאשר שרה אומרת לאברהם "גרש האמה הזאת ואת בנה" - היא איננה אומרת זאת משום שכך קיבלה בנבואה, אלא משום שהתחושה האימהית הטבעית שלה מלמדת אותה, שלא יצמח שום דבר טוב מהקשר שבין יצחק לישמעאל. הקב"ה אינו מצווה על אברהם לשמוע אל שרה משום שקיבלה את הדברים בנבואה, אלא משום שיש חשיבות גדולה מאוד לרגש הטבעי המולד, ולחוש הפשוט שניחנת בו כל אמא, היודעת מה טוב לבנה ומה רע לו. שרה, בתמימותה, ידעה לזהות את הקשר הבעייתי שבין יצחק לישמעאל הרבה יותר טוב מאשר אברהם הנביא, ולכן במובן מסוים אברהם טפל לה.

 

כאשר התורה מתארת את דמותה של שרה ואת הגדולה שהייתה בה, כוונתה ללמדנו שבשביל להיות קרוב אל הקב"ה אין צורך להיות נביא יוצא דופן או חכם גדול. גם אדם פשוט, שעובד את הקב"ה בתמימות, יכול להיות קרוב אל הקב"ה, לעיתים אפילו יותר מהנביא. לכן, דווקא על שרה תיקרא פרשה בתורה, ולא על אבות האומה, על אף גדולתם. גם פשטות ותמימות הן דרכים להתקרב לקב"ה, וההקשבה לחושים הטבעיים שבהם ניחן כל אחד, חשובה לא פחות מההקשבה לקול ה' שאותו שומע הנביא.

סיכם: ר' שאול ברט