פרשת חיי-שרה - נר דלוק מערב שבת לערב שבת

  • הרב יצחק בן-דוד

נר דלוק מערב שבת לערב שבת

הדבר הראשון שעושה יצחק לאחר שהוא פוגש את כלתו הטרייה, הוא הבאתה אל אוהל שרה אמו: "ויבאה יצחק האהלה שרה אמו" (כ"ד, סז). מלשונו המיוחדת של הפסוק (שבו לא מופיעה המילה "אל"), הסיקו חכמי המדרש שהבאה זו אינה מתארת רק שינוי מקום, אלא מעידה על כך ששרה אימצה במעט את זהות חמותה:

" 'ויביאה האהלה' - ונעשית דוגמת שרה אמו, כלומר והרי היא שרה אמו, שכל זמן ששרה קיימת היה נר דלוק מערב שבת לערב שבת, וברכה מצויה בעיסה, וענן קשור על האהל, ומשמתה פסקו, וכשבאת רבקה חזרו" (רש"י בשם המדרש).

אחד המאפיינים שייחדו את שרה - ולאחר מכן את רבקה - היא העובדה שנר היה דולק באוהלה מערב שבת לערב שבת. נקודה זו מעלה שאלה הלכתית מעניינת: האם ניתן לצאת ידי חובת הדלקת נרות שבת בנרות שהיו דלוקים ועומדים מבעוד יום, או שמא יש צורך לבצע פעולת הדלקה חדשה לכבוד שבת?

ייתכן ששאלה זו תלויה בהתחקות אחר טעמיה של מצווה זו. בגמרא (שבת כג:) מופיע שהנרות גורמים לשלום בית. הראשונים הציעו טעמים נוספים: רש"י (שבת כה: ד"ה חובה) דיבר על כך שהדלקת הנרות היא חלק מהחובה הכללית להרבות בכבוד שבת, ואילו התוס' (שם) גרסו שהדלקת הנרות גורמת לעונג שבת דווקא.

האחרונים התקשו בפסיקתו הכפולה של הרמב"ם בעניין זה: בפרק ל' מהלכות שבת מפרט הרמב"ם את החובות השונות שקשורות לכבוד ועונג שבת, ושם הוא מציין את הדלקת הנרות כחובה הקשורה לכבוד שבת: "וצריך לתקן ביתו מבעוד יום מפני כבוד השבת, ויהיה נר דלוק ושולחן ערוך ומטה מוצעת שכל אלו לכבוד שבת הן" (הל' ה'). מאידך, במקום אחר כותב הרמב"ם שהדלקת הנרות קשורה דווקא לעונג שבת: "ולוקח שמן ומדליק את הנר שזה בכלל עונג שבת" (פ"ה, ה"א).

שני אחרונים שונים (ר' צדוק הכהן [קונטרס שמירת השבת, אות ה']; הגרי"ז הלוי [מובא בגר"ח על הש"ס, בהשמטות]), שהתקשו בפסיקתו של הרמב"ם, הציעו - כל אחד בנפרד - את התירוץ הבא: מעשה ההדלקה הנעשה לפני שבת ולכבודה מרבה בכבוד השבת, שכן הוא מבטא את העובדה שהאדם מכבד את השבת ומתכונן לקראתה; לעומת זאת, המציאות של נרות דלוקים במהלך השבת, מסייעת להרבות בעונג שבת, שכן נרות אלו משרים בבית אור ותחושת חגיגיות.

אם מקבלים את התירוץ הזה, הרי שיש לכך נפקא מינה מעשית: אדם שבביתו דולקים בשבת נרות שהיו דולקים ועומדים מבעוד יום (או, לחילופין, אור חשמלי), מענג בכך את השבת, אך את הטעם של כבוד שבת - הוא לא קיים.

מבחינה מעשית, אכן הכריע רבינו תם (שבת כה: תוס' ד"ה 'חובה'), שכאשר יש נר דלוק לפני שבת יש לכבותו ולהדליקו מחדש, (ועיין בשו"ת צי"א חלק א, סי' כ, פרק יא).

שני חלקיה של המצווה החביבה הזו, משקפים שני מרכיבים חשובים בחווייתו הדתית והרוחנית של האדם: מחד, נדרש הוא לעשיית מעשים ופעולות מצידו; אך מאידך, מרכיב חשוב לא פחות נעוץ ביכולתו להיות רגיש למציאות שאופפת אותו. רגישות זו איננה קשורה תמיד בנקיטת יוזמה; בדרך כלל היא כרוכה ביכולת להקשיב.