יתרו | מעמד הר סיני: מהנהגת הנס להנהגת הדיבור

בדיבור הראשון של ה' למשה, כאשר באו בני ישראל אל הר סיני, מתואר ומוסבר שינוי כולל ומהפכני בהנהגת ה' את ישראל. בתמצית, ניתן להגדיר את השינוי כמעבר מהנהגת הנס להנהגת הדיבור.

 

הנהגת הנס היא התגלות ה' ביציאת מצרים "ביד חזקה ובזרוע נטויה", "באותות ובמופתים". המטה ביד משה, כמו הופעת עמוד הענן והאש לפני העם, הם הביטויים המובהקים של הנהגה זו.

הנהגת הנס התגלתה במכות מצרים (כששיאן היה, כמובן, מכת בכורות), הופיעה בעמוד אש וענן בקריעת ים סוף, ופירותיה היו המים, המן והשׂלָו. הגילוי האחרון של הנהגת הנס היה הניצחון על עמלק בהנהגת "היד" האוחזת במטה הא-לוהים, כפי שנאמר:

 

"כי יד על כס י-ה, מלחמה ל-ה' בעמלק, מִדֹּר דֹּר" (שמות י"ז, ט"ז)

 

השם שקרא משה על המזבח היה "ה' נִסּי". זוהי תמצית הנהגת הנס בסיום הופעתה[2]. בהתאם לדברינו, זו גם ההופעה האחרונה של המטה ביד משה (ובכלל), בספר שמות.

הנהגת הנס כרוכה מיסודה במושג הניסיון[3]. ה' מנסה את ישראל והם מנסים אותו. כך נאמר בפרשת המן:

 

"...למען אֲנַסֶּנּוּ הילך בתורתי, אם לא?!"  (שם ט"ז, ד')

 

 במקביל, ברפידים, בהוצאת המים מן הסלע, נאמר:

 

 "ויקרא שם המקום מַסָּה ומריבה, על ריב בני ישראל ועל נַסֹּתָם את ה' לאמר: הֲיֵש ה' בקרבנו, אם אין?!"  (שם י"ז, ז') 

     

כפועל יוצא מכך, יש חוסר ביטחון בהנהגת הנס. כאשר רואים את הנס מתפעלים ומתלהבים, וכאשר אין מים ואין אוכל והנס נעלם, בוכים ומתלוננים.

 

כך, במלחמת עמלק נאמר:

 

"והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל, וכאשר יניח ידו וגבר עמלק"    (שם י"א)[4].

 

התנהגות זו תואמת את התנהגותו של תינוק. כאשר רואה את אביו ואת אמו הוא שוחק וצוהל, אך כאשר רואה אותם הולכים הוא פורץ בבכי מר. כמו תינוק, כך 'עַם-תינוק' שחי מרגע לרגע, בהנהגת הנס והניסיון.

 

אכן, כך מפורש עקרון הגמול בהנהגת הנס והניסיון, עם ריפוי המים במרה:

 

"שָׁם שָׂם לו חֹק ומשפט[5] ושם נִסָּהוּ – ויאמר: אם שמוע תשמע לקול ה' א-להיך, והישר בעיניו תעשה, והאזנת למצותיו, ושמרת כל חֻקָּיו – כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רֹפאֶךָ"  (שם ט"ו, כ"ה-כ"ו)

 

ה' מתפקד כרופא: הוא המורה למשה איך לרפא את המים המרים בעץ המושלך אל תוכם, הוא המספק לבני ישראל את בשר השליו לאכול בערב ומָן משמים כלחם לִשׂבּועַ בבוקר (לפי שמות ט"ז, ח'), והוא המורה למשה להוציא מים מן הסלע בהכאת הסלע במטה.

 

הציווי שלא להותיר מן הַמָּן עד בוקר שקול לציווי להותיר לשבת, ולא לצאת ללקוט מָן בשבת. מי שהשאיר מן הַמָּן לבוקר הַמָּן התמלא רימה ותולעה, ואילו בשבת לא היה מָן מחוץ למחנה, והַמָּן הנותר "לא הִבאיש ורִמָּה לא היתה בו" (שם ט"ז, כ"ד).

 

זו הנהגה רפואית של נס וניסיון: החטא גורר תוצאה רפואית מיידית בתחום החומרי, וכך גם השמיעה בקול הרופא, ה'.

 

שונה לגמרי הוא עקרון הגמול בהנהגת הדיבור, שאיננה תלויה בנס, ולא בניסיון. השמיעה בקול ה' תביא להתקדשות העם כ"ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שם י"ט, ו'), תוצאה שמבטאת מצב קבוע ובלתי תלוי.

 

החיוב לשמוע ולקיים את תורת ה' ברמת 'הדברים' איננו מבוסס על אספקת מים מתוקים ואוכל שאינו מתקלקל כל זמן ששומעים בקול ה', אלא הוא חובה מוסרית קבועה ונצחית. החובה הזו קיימת בין אם יש מה לאכול או אין, וגם אם האוכל מקולקל ואנשים רעבים.

 

הנהגת הדיבור היא שלב ההתבגרות הרוחנית של העם היוצא ממצרים, והיא היסוד למצוות התורה מסיני. הנהגת הנס והניסיון היא זמנית, היא שלב בהתבגרות, בעוד הנהגת הדברים היא קבועה ונצחית.  

 

את השינוי מהנהגת הנס להנהגת הדיבור ניתן לזהות על פי השינוי הלשוני:

 

לשון השינוי אל הנהגת הדיבור. הדברים:

 

"...ויסעו מֵרפידים, ויבֹאו מדבר סיני... ויקרא אליו ה' מן ההר לאמֹר... אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים, וָאֶשָׂא אתכם על כנפי נשרים, וָאָבִא אתכם אלי.

 

ועתה – אם שָמוֹעַ תשמעו בקֹלי ושמרתם את בריתי – והייתם (=אז תהיו) לי סְגֻלָּה מכל העמים, כי לי כל הארץ; [כלומר] –ואתם (=אז אתם) תהיו לי ממלכת כֹּהנים וגוי קדוש – אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל"    (שם י"ט, ג'-ו')

 

הביטוי "אשר עשיתי למצרים" מסכם בקיצור ממצה את הנהגת הנס ביד החזקה, במכות מצרים, ובדרך אל סיני (חורב), הר הא-לוהים: "וָאָבִא אתכם אלי".

 

המעבר בביטוי "ועתה" יוצר מצב חדש. השמיעה בקול ה' כרוכה בשמירת הברית, ברית התורה מסיני, שהיא הנהגת הקבע של עם ישראל, לעולם.

 

האות ו"ו במילים "וִהייתם" / "וְאתם" משמעה תוצאה ('אם – אז'), כ-וא"ו הניגוד[6]. התוצאה מתפרשת על ידי ההקבלה: "סגֻלָּה מכל העמים" היא היא "ממלכת כֹּהנים וגוי קדוש".

 

הביטוי 'עם סגולה', פירושו 'עם נבחר', כמו תכשיט יקר[7]. כפי שפירשו המפרשים:

 

"כלי יקר ואבנים טובות שהמלכים גונזים אותם" (רש"י שם ו')

"דבר נכבד ונחמד ולא יימצא אחר כמוהו"  (אבן עזרא שם)

"ולא ימסרנו המלך ביד אחר"  (רמב"ן שם)

 

אולם, הרמב"ן הוסיף גם פירוש שני, ש"עם סגולה" הוא מלשון 'דבקות', כמו מלך שדבק בתכשיט סגולתו. כך גם פירש ריה"ל בספר 'הכוזרי'[8].

 

הסיכום של "אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל", מוביל במישרין אל עשרת הדברים. אותם עשרת הדברים, שהכותרת להם בתורה היא "וידבר א-להים את כל הדברים האלה, לאמר" (שמות כ', א').

 

ואכן, ספר 'דברים', אשר פותח ב"אלה הדברים אשר דִּבֶּר משה אל כל ישראל ..." (דברים א', א'), מציב ביסודו את מעמד הר סיני (פרק ד') ואת "עשרת הדברים" (פרק ה'). ספר זה מושתת כולו על הנהגת הדיבור.

 

בהתאם לכך, נביא האמת לדורות נבחן בדברים שיאמר (דברים י"ח, י"ח-כ"ב), ולא באותות ובמופתים שיעשה. "אות או מופת" יכולים להתקיים במציאות אלילית, וכאשר יקום נביא אלילי ויעשה "אות או מופת" לעבודת אלילים (דברים י"ג, ב'-ג') מצווה התורה:

 

"לא תשמע אל דברי הנביא ההוא, או אל חולם החלום ההוא, כי מְנַסֶּה ה' א-להיכם אתכם, לדעת – הֲיִשְׁכֶם אֹהבים את ה' א-להיכם בכל לבבכם ובכל נפשכם" (דברים י"ג, ד')

 

הרצון לחזור אל הנהגת הנס והניסיון, אל האותות ואל המופתים, עלול להביא לעבודת אלילים. הניסיון ש-ה' ינסה אותנו יתבטא בכך שהנביא האלילי יצליח להראות "אות או מופת", ואסור יהיה לשמוע לו.

 

כך ניסח הרמב"ם עיקרון זה באמונת התורה:

 

"משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה. שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי שאפשר שיעשה האות בלט וכשוף. אלא כל האותות שעשה משה במדבר לפי הצורך עשאם. לא להביא ראיה על הנבואה. היה צריך להשקיע את המצריים קרע את הים והצלילן בתוכו. צרכנו למזון הוריד לנו את המן. צמאו בקע להן את האבן. כפרו בו עדת קרח בלעה אותן הארץ. וכן שאר כל האותות. ובמה האמינו בו במעמד הר סיני שעינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו ולא אחר האש והקולות והלפידים והוא נגש אל הערפל והקול מדבר אליו ואנו שומעים משה משה לך אמור להן כך וכך. וכן הוא אומר פנים בפנים דבר ה' עמכם. ונאמר לא את אבותינו כרת ה' את הברית הזאת. ומנין שמעמד הר סיני לבדו היא הראיה לנבואתו שהיא אמת שאין בו דופי שנאמר הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם. מכלל שקודם דבר זה לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם אלא נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה" (רמב"ם יסודי התורה ח', א')

  

למעמד הר סיני – עם הקולות והברקים וקול השופר החזק, עם האש והעשן והחרדה הגדולה מאד – נזכרו בכתוב שתי מטרות. המטרה הראשונה מפורשת בתחילה ואילו השנייה חבויה בסיום – אך שתיהן עומדות ביסוד התורה.

 

תחילת המעמד היא לא בדיבור הראשון מהר סיני ("אתם ראיתם...", שמות י"ט, ד'), שעיקרו בחירת ישראל לעם סגולה, "ממלכת כהנים וגוי קדוש". אלא בדיבור השני. דיבור זה מגדיר את מטרת המעמד במפורש:

 

"הנה אנכי בא אליך בעב הענן, בעבור ישמע העם בדברי עמך, וגם בך יאמינו לעולם" (שמות י"ט, ט')

 

שמיעה מפורשת זו באה למנוע מראש את הטענות נגד משה, כאילו המצוות והחוקים הם יצירה שלו. על מנת שאנשים לא יעלו על דעתם כאילו משה הוא המחוקק ומקור הסמכות. אם אנשים יחשבו שמשה הוא מקור הסמכות, כל מי שיהיה לו דבר בליבו נגד משה (כפי שאנו שומעים בפרשיות במדבר), לא יראה את עצמו מחויב בברית התורה. באותה הצורה, מי שיחשוב שקמו נביאים גדולים ממשה אחריו (כמו הנוצרים והמוסלמים), יחשוב שפקע התוקף של ברית סיני.

 

לכן העמיד הרמב"ם (הלכות יסודי התורה פרק ח' ופרק י') את אמונת התורה על היסוד של 'בעינינו ראינו ובאוזנינו שמענו' (כפי שהתבאר בדברינו על המעבר מהנהגת הנס להנהגת הדברים לעיל). עובדה זו היא הקובעת לדורות יותר מכל אותות ומופתים ויותר מכל נבואה. בזכות אמונה זו נשארו יהודים נאמנים לדתם, גם בתקופות הקשות ביותר.

 

המטרה השנייה קשורה ביראה ובחרדה הגדולה. יראה זו נראית כמטרת המעמד עד כדי מה שנראה כמסקנת חכמי התלמוד:

 

"שכפה (=הפך) עליהם הקב"ה את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה, מוטב (=זה טוב), ואם לאו, שם תהא קבורתכם"  (שבת פח.)

 

אולם מסקנה זו איננה יכולה להיות נכונה, לא בתורה ולא בסוגיית התלמוד הנזכרת, ממספר סיבות:

"שאם יזמינם [הקב"ה] לדין, למה לא קיימתם מה שקיבלתם עליכם, יש להם תשובה, שקיבלוה באונס!" (רש"י שם)

תשובת הסוגיה בתלמוד היא ש"אף על פי כן, הדור קיבלוה...", דהיינו מרצונם. ברור מכאן, שכפיית הר כגיגית בסוגיה, היא קושיה ולא מסקנה.

עיון פשוט בפסוקים הכתובים אחרי הדיברות (גם בשמות, וגם בדברים) יגלה לנו בבהירות את המטרה העליונה של החרדה הגדולה. כאשר ראו כל העם את הקולות והברקים, ואת האש הגדולה ואת ההר עשֵן, הם נרתעו וברחו לאחוריהם:

 

"וירא העם וינֻעוּ ויעמדו מרחֹק. ויאמרו אל משה: דבר אתה עמנו ונשמעה, ואל ידבר עמנו א-להים פן נמות"  (שמות כ', י"ד-ט"ו)[10]

 

תשובתו של משה מכילה סתירה פנימית לכאורה, כמעט פרדוקס:

 

"ויאמר משה אל העם אל תיראו – כי לבעבור נַסּוֹת אתכם בא הא-להים, ובעבור תהיה יראתו על פניכם, לבלתי תחטאו" (שם ט"ז)

 

האם ה' רוצה ביראתם או לא? מדוע "אל תיראו", אם מטרת החרדה הגדולה "ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו"?

 

מכאן ברור, שמדובר בשני מובנים שונים של יראת א-לוהים: פחד מוות, מול יראה שיש בה בחירה חופשית. משה אמר לעם "אל תיראו" פן תמותו, כי לא כך ראוי לעמוד לפני ה'. ה' בא לרומם אתכם כמו 'נס להתנוסס' (כפי שפירש רש"י): "ובעבור תהיה יראתו - הבחירית-החופשית – על פניכם לבלתי תחטאו".

 

זהו חידוש מופלא בדרגת האדם, שראוי בעבורו לחולל מעמד הר סיני, אחד ויחיד לכל הדורות. להפוך את היראה הנמוכה, את פחד המוות, הטבעי לאדם מעצם היותו בן תמותה, ולהופכו ליראה בחירית-חופשית. בלשון חז"ל:

"הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים"  (ברכות לג:)

 

אכן יש לשאול, היכן 'הוציא' ה' מידו את יראת השמים? האם מטבע בריאת האדם הוא בן חורין[11]? האם אין כל אדם פוחד למות מטבע בריאתו?

 

גם אם יש לכל אדם בחירה מעצם טבעו, ראוי הוא מעמד הר סיני לגלות אצל בני ישראל דרגה גבוהה יותר של בחירה חופשית, שממנה תתקיים התורה בעולם במעלתה העליונה. זאת, כדי שבני ישראל יעבדו את ה' לא מתוך יראה נמוכה של פחד מוות, אלא מתוך יראת הרוממות שהיא חופשית.

 

מכאן עולה, ש-ה' הביא את בני ישראל אל החרדה העצומה של מעמד הר סיני, דווקא כדי לצרוף את היראה – כדי לשחרר אותה מפחד המוות.

 

הבנה זאת של מטרת המעמד, אשר רק נרמזה בדברי משה (הנזכרים בשמות אחרי הדיברות), מפורשת וברורה בדברי העם אל משה, המובאים בפי משה בספר דברים אחרי הדיברות:

 

"ויהי כשמעכם את הקול מתוך החֹשך וההר בֹעֵר באש, ותקרבון אלי כל ראשי שבטיכם וזקניכם. ותאמרו: הן הראנו ה' א-להינו את כבֹדו ואת גדלו, ואת קֹלו שמענו מתוך האש – היום הזה ראינו כי ידבר א-להים את האדם – וָחָי"  (דברים ה', י"ט-כ')

 

כלומר, עד הנה היינו במדרגת בני אדם בני תמותה, וידענו שכל פגישה עם א-לוהים פירושה מוות, ואי אפשר לשמוע את קולו בחיי העולם הזה. אולם, עכשיו גילינו מתוך חרדת המוות, ש-ה' בא ודיבר עמנו מתוך האש כדי שנחיה בדברו. למרות זאת, עדיין נשארנו בני אדם בני תמותה, ואין אנו יכולים להשתחרר לגמרי מפחד המוות, ולהיות כמו משה, או כמו מלאכים, ולכן:

 

"ועתה למה נמות כי תאכלנו האש הגדֹלה הזאת אם יֹספים אנחנו לשמוע את קול ה' א-להינו עוד – וָמָתנוּ – כי מי כל בשר אשר שמע קול א-להים חיים מדבר מתוך האש כמֹנו – וַיֶּחִי"(שם כ"א)

 

התהפכות הזו של דברי הזקנים מחיים למוות וממוות לחיים, מורה היטב על היותם ניצבים על הגבול בין חיים ומוות. כפי שמובא בלשון חכמי התלמוד:

 

"כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה, יצתה נשמתם של ישראל... הוריד טל שעתיד להחיות בו מתים, והחיה אותם" (שבת פח:)

 

ה' הביאם עד לידי כך, למען יֵדעו ש-ה' בא להחיותם בדבריו, וישתחררו מפחד המוות.

 

אלא, שעם ישראל אינם מסוגלים להשתחרר לגמרי, והם מבקשים שמשה, המשוחרר לגמרי מפחד המוות, יממש עד תום את המעלה העליונה הזאת - הוא ימשיך לשמוע את דבר ה' בעבורם.

 

כך התחברו יחד שתי המטרות של מעמד הר סיני: קיום שליחותו של משה להמשך מתן תורה על ידו, יחד עם השחרור החלקי והמוגבל מפחד המוות, עם ההכרה שאדם יכול לשמוע קול ה' ולחיות. זו התכלית העליונה של גילוי דבר ה' בעולם הזה –

"לטוב לנו כל הימים, לחַיֹּתֵנוּ כהיום הזה"  (דברים ו', כ"ד)

   

מה היתה התוצאה של דברים אלה? מפורש לפנינו בתגובת ה':

 

"וישמע ה' את קול דבריכם בדברכם אלי, ויאמר ה' אלי: שמעתי את קול דברי העם הזה אשר דברו אליך – היטיבו כל אשר דברו – מי יִתֵּן והיה לבבם זה להם ליראה אֹתי, ולשמֹר את כל מצוֹתי כל הימים, למען ייטב להם ולבניהם לעֹלם" (שם ה', כ"ד-כ"ה)

 

הבה נעיין בדברים בתשומת לב. ה', יוצר האדם, אומר "מי יִתֵּן..."?! האם ה' הוא כמו אב שבניו בגרו והוא אומר 'מי יתן שילכו תמיד בדרך טובה'?!

 

אכן, הרמב"ן כתב על כך בפירושו:

 

"בעבור היות רשות האדם בידו להצדיק ולהרשיע, ו'הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים', יאמר הכתוב כן, והוא כלשון בני אדם"  (רמב"ן שם)

 

אלא שעלינו להוסיף לדברי הרמב"ן, שזאת התוצאה הברורה של השחרור (החלקי והמוגבל) מפחד המוות. כל עוד האדם עובד את א-לוהים מתוך פחד מוות, אין יראה בחירית וחופשית, וממילא אין טעם במעמד הר סיני לשם מתן תורה[12]. אולם, אם כפיית ההר כגיגית נועדה לבקע את ההר כגיגית ולראות את פתח החירות על הלוחות, אז ברור טעמו והכרחיותו של המעמד.

 

ברגע ש-ה' צירף את עמו בגבול החיים והמוות, וכבר יודעים הם שא-לוהים לא בא להמיתם אלא להחיותם בדברו, די בכך כדי שהם יוכלו לשחרר את יראת א-לוהים שעל פניהם, ליראה בחירית-חופשית. בזה, הוציא ה' מידו את השליטה המוחלטת בפחד המוות הטבוע בהם כבני אדם בני תמותה, ולפיכך 'חייב' הוא לומר: "מי יִתֵּן והיה לבבם זה להם ליראה אֹתי".

 

יראה חופשית זו צריכה להביא את עם ישראל גם להכרה, שכל מצוות ה' ניתנו לנו, לא להנאתו שלו ולא 'לצורך גבוה', אלא למעננו, לטובתנו ולחיותינו בארץ הטובה ש-ה' נותן לנו.

 

מתברר אם כן, שמעמד הר סיני הוא מעמד של שחרור, כהמשך וכשיא של יציאת מצרים. יציאת מצרים היא חירות מפרעה (משעבוד מלכויות), ואילו מעמד הר סיני פתח את פתח החירות ממלאך המוות, לעבודת ה' מתוך יראת הרוממות:

"...אל תקרי 'חָרוּת על הלֻחֹת' (שמות ל"ב, ט"ז), אלא חירות על הלוחות"   (עירובין נד.)             

 

התבנית המספרית של "עשרת הדברים" (המכונים 'עשרת הדיברות') מפורשת בתורה שלוש פעמים.

 

בלוחות הראשונים:

 

"וַיַגֵד לכם את בריתו אשר צִוה אתכם לעשות עשרת הדברים ויכתבם על שני לֻחוֹת אבנים" (דברים ד', י"ג)

 

בלוחות השניים:

 

"...ויכתֹב על הלֻחֹת את דברי הברית עשרת הדברים"   (שמות ל"ד, כ"ח)

 

ובלוחות השניים כראשונים:

 

"ויכתֹב על הלֻחֹת כמכתב הראשון את עשרת הדברים אשר דבר ה' אליכם בהר מתוך האש ביום הקהל..."   (דברים י', ד')

 

אולם, כמה לאווין יש בעשרת הדברים?

 

בטעות מקובל לחשוב על 7 לאווין, בגלל הצורה הפגומה של לוחות הברית מעל ארונות הקודש. צורה זו מקטעת את דברי ה', ומאלצת אותם להיכנס לתבניות של שתי מילים[14].

 

אולם למעשה, יש בלוח הראשון שישה לאווין, וכנגדם שישה לאווין בלוח השני. כך הם מסודרים במבנה פשוט, המובא כאן (לעת עתה) בלי המסגרת האמונית של הלוח הראשון שתובהר בהמשך:

שנים עשר הלאווין:

 

 

ארבע פעמים מופיע בתורה (ראו לקמן) מבנה של שנים עשר, שמחולק לשניים – שישה כנגד שישה. שלוש מהן (לחם הפנים, בגדי כוהן גדול והר גריזים ועיבל) ידועות למדיי, ודווקא זו שבעשרת הדיברות כמעט שאינה ידועה.

 

ככל הנראה, התבנית של 'עשרת הדברים' (='הדיברות') כופה את עצמה על תודעתנו, עד כדי כך שאיננו מתבוננים עוד בתבניות היסוד.

 

עצם העובדה שיש בפרק אחד שתי תבניות מספריות אינה צריכה להפתיענו. ה"עשרה מאמרות" בבריאה שבבראשית פרק א' (בכל דרך שנמנה את העשירי) מתכנסים בתוך ששת ימים, שנתונים גם הם לחותמו של יום השביעי, השבת. כך גם שנים עשר הלאווין, נתכנסו לתוך 'עשרת הדיברות'.

 

לפני שנברר מדוע התכנסו שנים עשר הלאווין לתוך 'עשרת הדיברות', כדאי שנבחן את 'סוד השנים עשר' – מה סגולותיה של תבנית מספרים זו?

 

6 כמו 12 הם מספרים משוכללים, שמתחלקים ביעילות רבה (ל-2 ו-3. 12 גם ל-4 ו-6). בנוסף לכך, חודש הוא בקירוב 30 יום, ושנים עשר חודשי ירח הם בקירוב שנה שמשית, ולכן קיבלו מספרים אלו גם חשיבות אסטרונומית. בשיטה זו עוצבו שעות היממה (2×12), כלומר השעון, חלוקת המעגל ל-360 מעלות, וגם לוח השנה. אלו דרכים שפיתחו המצרים ולעומתם השוּמֶרים והבבלים, עוד לפני תקופת האבות.

 

בלוחות השנתיים המוכרים, אחרי כל ההבדלים, ישנם 12 חודשים, וגם הם נחלקים לשתי מערכות של שישה חודשים (חורף וקיץ). בלוח המוכר לנו, כל מערכת פותחת בחודש של חגים, הלוא הם תשרי וניסן כשני ראשי שנה, בתורה ובמשנה (ראש השנה א', א'). אף כי חגי החודש השביעי הם בראש וראשונה חגי סיכום (כיפור, אסיף), ורק מתוך הסיכום צומחת שוב התחלה.

 

גם שנים עשר שבטי ישראל מסודרים לפיכך, באורח לא מקרי, במספר מותאם אל תבנית הריבוי המשוכלל והשלם, בטבע ובשכל האנושי.

 

רעיון זה מפורש במזבח אליהו בהר הכרמל:

 

"ויקח אליהו שתים עשרה אבנים כמספר שבטי בני יעקב, אשר היה דבר ה' אליו לאמר: ישראל יהיה שמך" (מלכים א' י"ח, ל"א)

 

12 אבנים יצרו מזבח אחד שלם, כשם ש-12 שבטי בני יעקב יצרו יחד 'ישראל' שלם.

 

כאמור, ארבע פעמים אנו מוצאים בתורה את תבנית השנים עשר כשהיא מתחלקת שישה כנגד שישה:

 

1.   בלחם הפנים שבמשכן, שתים עשרה חלות בשתי מערכות (ויקרא כ"ד, ה'-ו').

 

2.   בבגדי הכוהן הגדול, בחושן המשפט (שתים עשרה אבנים במערך אחד – שמות כ"ח, י"ז-כ"א) ובאבני השוהם שעל הכתפיים ועליהן חקוקים שמות בני ישראל שישה כנגד שישה (שם, ט'-י').

 

3.   בברית התורה בארץ, ברית גריזים ועיבל, יש שנים עשר פסוקי 'ארור' במערך אחד, ללא חלוקה, שעל כל אחד מהם ענו העם 'אמן' (דברים כ"ז, ט"ו-כ"ו). לעומת שנים עשר 'ארורים' התייצבו נציגי שנים עשר שבטי ישראל, והם נחלקו שישה-שישה: שישה עמדו על הברכה בהר גריזים, ושישה עמדו על הקללה בהר עיבל (שם, י"ב-י"ג). חז"ל למדו מחלוקה זו שנאמרו גם שנים עשר פסוקי 'ברוך', לעומת פסוקי 'ארור' המפורשים בתורה (משנה סוטה ז', ה').

 

4.   במקביל ובשונה אנו מוצאים גם בברית סיני "שתים עשרה מצבה לשנים עשר שבטי ישראל", במערך אחד, ללא חלוקה (שמות כ"ד, ד').

 

אולם, הלאווין שבעשרת הדיברות הם שנחלקים שישה-שישה, באופן שקל לראות את היחס ביניהם, את ההקבלות, ובעיקר את ההבדלים. שישה 'בינך', דהיינו עם ישראל, לבין "ה' א-להיך", ושישה, 'בינך' לבין "רעך", בני האדם.

 

ההבדל הזה שבין שני הלוחות ניכר ביותר גם מתוך כך שבחמשת הדיבורים הראשונים (ובתוכם ששת הלאווין) יש הסבר נרחב ותורת גמול שלמה, ואילו בדיבורים האחרונים נשמע רק צו בעל תוקף מוחלט וכולל. אין בהם שום הסבר, שום תוספת, שום עונש – רק התוקף המוחלט של הלאו לבדו:

 

"לא תרצח!

לא תנאף!

לא תגנֹב!

לא תענה ברעך עד שקר! לא תחמֹד בית רעך!

לא תחמֹד אשת רעך... וכל אשר לרעך!"