פרשת יתרו - `במשך היובל המה יעלו בהר`

  • פרופ' יונתן גרוסמן

"במשך היובל המה יעלו בהר"

פרשת יתרו

לפני ירידת השכינה על הר סיני, דורש ה' ממשה שיגביל את ההר ויקדש אותו, בכדי שלא יהיה שום אדם או בעל חיים על ההר בזמן שהשכינה יורדת עליו: "והגבלת את העם סביב לאמר, השמרו לכם עלות בהר ונגע בקצהו כל הנגע בהר מות יומת. לא תגע בו יד כי סקל יסקל או ירה יירה, אם בהמה אם איש לא יחיה, במשך היבל המה יעלו בהר" (י"ט, יב-יג).

אולם, בצד ההדגשה הגדולה אודות הגבלת ההר ואיסור הנגיעה בו, מצווה ה' את משה: "במשך היבל המה יעלו בהר". צו זה דורש הסבר ובירור. ככל הנראה משמעות יובל היא שופר. כך מפרשים כל פרשני ימי הביניים, כדוגמא נביא את רש"י: "היבל - הוא שופר של איל, שכן בערביא קורין לדכרא יובלא" (רש"י בפירושו במקום, בעקבות הגמרא בראש השנה, דף כ"ו ע"א). אבן עזרא מרחיק לכת עוד יותר, וטוען כי שנת היובל (השנה החמישים לאחר שסופרים שבע שמיטות) נקראת 'יובל' על שום השופר שתוקעים בה (ביום הכפורים) לציון שנה זו. כך עולה גם מהמקור הנוסף היחידי בו נזכר ביטוי זה של "למשוך ביובל", במלחמה הראשונה של יהושע וישראל כשנכנסו לארץ ישראל, ביריחו: "במשך בקרן היובל בשמעכם את קול השופר" (יהושע ה').

אולם, הבעיה בפסוק זה היא בראש ובראשונה תוכנית. אם משה מגביל כעת את העליה להר, שהרי השכינה עומדת לרדת עליו, כיצד זה הוא אומר להם שבזמן מסוים (במשך היובל) הם יוכלו לעלות להר. על איזה שופר מדובר כאן?

בהמשך תיאור מעמד הר סיני אנו אכן שומעים על קול שופר שהולך ומתחזק:

"ויהי ביום השלישי בהית הבקר ויהי קלת וברקים וענן כבד על ההר, וקל שפר חזק מאד ויחרד כל העם אשר במחנה... ויהי קול השפר הולך וחזק מאד". בזמן זה של קול השופר ההולך ומתחזק השכינה נמצאת על ההר, ואם בזמן זה אסור לעם לעלות על ההר, ואפילו לנגע בקצהו אסור, כיצד יש להבין את דברי ה': "במשך היבל המה יעלו בהר"?

לאור זאת אכן פרש הרשב"ם (וכן הבכור שור והחזקוני) כי כוונת הכתוב "במשך היובל" הוא בפסוק היובל, כלומר כשהשופר יחדל מלהשמיע את תקיעותיו, אז, ורק אז, מותר יהיה לעם לעלות על ההר. פירוש זה משתלב מצוין ברצף הקריאה שהרי משה מצטווה להגביל את העם כל עוד השכינה נמצאת בהר. סימן מובהק לדבר הוא קול השופר הנשמע בעת יורדת השכינה, וממילא תיקף ההגבלה הוא עד לשמיעת קולות השופר, כלומר עד שהשכינה עוזבת אותו.

הבעיה עם פירוש זה היא לשונית. כפי שכבר הזכרתי קודם לכן, ביטוי זה מופיע עוד פעם אחת בתנ"ך במלחמת יריחו. ההקשר שם הוא חד משמעי - "והיה במשך בקרן היובל בשמעכם את קול השופר יריעו כל העם תרועה גדולה ונפלה חומת העיר תחתיה ועלו העם איש נגדו". קשה מאד לקרוא פסוק זה על פי הצעת רשב"ם, שהרי המקבילה ל"במשך בקרן היובל" היא "בשמעכם את קול השופר". אם אמנם הביטוי "במשך" רומז להפסקת התקיעה, כיצד זה שדווקא אז ישמעו העם את קול השופר? אדרבא, על פי הרשב"ם, ברגע זה יפסקו קולות אלו.

בשל המובן הברור אצל יהושע, שהמשיכה בשופר כוונתה לתקיעה בשופר, יש למצוא מובן לפסוק אצלנו שיסביר באיזו תקיעה מותר יהיה לעם לעלות על הר סיני.

כיוון אחר של פירוש מופיע בגמרא (ראה תענית, דף כ"א ע"ב; ביצה דף ה' ע"ב), וזהו הכיוון שגם רס"ג, רש"י ואב"ע הלכו בו. כך מתבטא אב"ע: "אמר הגאון (רס"ג): כאשר יתקע משה בשופר אז נתן להם רשות לעלות. וזה היה אחר רדת משה ביום הכפורים וצוה לעשות המשכן".

על פי פירוש זה, דברי הכתוב "במשך היובל" מכוונים לתקיעת שופר אחרת שעתידה להתבצע על ידי משה. לא קול השופר ההולך ומתחזק הוא קול השופר המתיר את העליה להר, אלא עתיד משה לתקוע בשופר כשירד מן ההר (ביום הכפורים), ותקיעה זו תתיר לעם לעלות אל ההר ותפקיע את קדושתו ממנו.

אולם אם יחפש הקורא תקיעה זו, הוא יעלה חרס בידו, שהרי איננו שומעים על תקיעה כזו שנשמעה מפי משה וסימלה את סוף תקופת הגבלת ההר. אמנם נכון, שפרטים רבים מעלים מאיתנו הכתוב, אך אם התורה טרחה וכתבה בפנינו, ברגעים מרוממים אלו של ערב נתינת התורה לעם, פרט זה של תקיעת השופר אנו בהחלט מצפים למצוא תקיעה זו לכשהיא מתבצעת.

יתירה מזאת, מיד לאחר שאנו קוראים על המשיכה ביובל אנו ממשיכים וקוראים על קול שופר המסמל את ירידת השכינה דווקא על ההר. האם ניתן להתעלם מזיקה זו, תוך הנחה שהיתה תקיעה נוספת - שמטרתה הפוכה לחלוטין מהתקיעה שכתובה בפירוש, שהרי היא ביטוי של הסתלקות השכינה - ותקיעה זו אינה נזכרת כלל?!

כאמור, בשל הזיקה המתבקשת שבין שני הזכרות שופר אלו, קישר ביניהם הרשב"ם, אלא שהוא נאלץ להוציא מפשוטו את הביטוי "למשוך" על מנת להסתדר עם תוכן הכתוב.

ברצוני להציע הצעה שתאמץ את הזיקה שעושה הרשב"ם, ועם זאת תקרא את הביטוי ממש כפי שהוא נקרא ביהושע.

במלחמת יריחו, המשיכה-התקיעה ביובל-בשופר, הייתה סימן לעם כולו, שעליו להיכנס לתוך העיר ולהחריב אותה. רגע לפני המלחמה ביריחו אנו קוראים על פרשיה מוזרה - פגישת יהושע את המלאך: "ויהי בהיות יהושע ביריחו וישא עיניו וירא והנה איש עמד לנגדו וחרבו שלופה בידו, וילך יהושע אליו ויאמר לו: הלנו אתה אם לצרינו. ויאמר: לא כי אני שר צבאה' עתה באתי, ויפל יהושע אל פניו ארצה וישתחו, ויאמר לו: מה אדני מדבר אל עבדו. ויאמר שר צבא ה' אל יהושע: של נעלך מעל רגלך כי המקום אשר אתה עמד עליו קדש הוא ויעש יהושע כן" (יהושע ה', יג-טו).

מיד לאחר מפגש מוזר זה אנו קוראים על מלחמת יריחו, ועל הנס הגדול של הפלת החומות. מפגש יהושע עם המלאך, בעיקר לאור הלשונות בהן משתמש הכתוב במפגש זה, מזכיר מאד את מעמד הסנה, שם פגש משה את מלאך ה' שניגלה אליו מתוך לבת אש. גם שם הצטווה משה, ממש באותה הלשון כפי שהצטווה יהושע: "של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עמד עליו אדמת קדש הוא" (שמות ג', ה).

מדוע זכה מקום התגלות הסנה להגדרה כה חגיגית של "מקום קדש", עד לכדי דרישה ממשה שיוריד את נעליו? הדבר מתפרש עוד לפני צו זה: משה מגיע ברעית צאנו אל "הר הא-להים חרבה", וה' אומר לו זאת במפורש: "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את הא-להים על ההר הזה" (ג', יב). כלומר, ההתגלות למשה בסנה היתה במקום ההתגלות לעם כולו בסיני, ובגלל שעתידה לרדת שכינה על ההר המדובר, המקום מוגדר כאדמת קדש.

לאור ההשוואה, נראה כי במובן מסוים גם יריחו מתפקדת כמקום בו עתידה לות שונה מצורת ההתגלות בהר סיני, שהרי כך מגדירלהתגלות השכינה. אמנם צורת הת עצמו המלאך: "אני שר צבא ה'"-ההתגלות קשורה לצבא ולמלחמה, וכזה, אף חרב יש בידו של המלאך ("וחרבו שלופה בידו"), אך גם אם מדובר בהתגלות שונה, עדיין זו התגלות, ועל כן דורש המלאך מיהושע שיוריד את נעליו, כי הוא עומד על "אדמת קדש", אדמה שעתידה שכינה לרדת עליה.

ירידת השכינה במלחמת יריחו קשורה כמובן לפן הניסי המובהק הקיים במלחמה זו, המלחמה הראשונה שעורכים ישראל, מיד לאחר כניסתם לארץ. השכינה, הנוטלת חלק פעיל במלחמה זו, מבקשת לחנך את העם כי גם במלחמות בארץ ובהתנחלות בה, כשבדרך כלל השגחת ה' נעשית בדרך הטבע (בניגוד לתקופת ההליכה במדבר, שם המן ירד מן השמים, וכשהרים משה את ידיו ניצחו את עמלק), עדיין ה' ממשיך ללכת עם העם ולהנהיגו, שומר עליו ודואג לבטחונו ולהצלחתו.

על מנת שהשכינה אכן תרד ליריחו ותנצח את אויבי ישראל, היה צורך בתקיעה בשופרות, ממש כשם שגם על הר סיני ירדה השכינה תוך כדי תקיעה בשופרות, בבחינת "עלה א-להים בתרועה, ה' בקול שופר". ובגלל סיבה זו עצמה, אסור היה לקחת משלל יריחו, שהרי חפצי העיר "הוקדשו" לגבוה!

ראויה מלחמת יריחו לעיון מעמיק בפני עצמו, דבר שחורג הרבה מגבולות שעור זה. כל רצוני הוא כי נקרא את שני הביטויים המיוחדים, המופיעים בשני ספורים אלו בלבד, בצורה דומה. כלומר, ממש כשם שהעם הצטווה, שכשהם ישמעו את קול השופר הם יעלו ויכנסו לתוך יריחו, כך אף בהר סיני, תפקיד המשיכה בקרן היובל הוא לסמן לעם שכולם צריכים לעלות בהר ולהפגש עם ה' שכבר ירד עליו!

אמנם בתחילה, בעת ירידת ה' על הר סיני, יש להמנע מכל מגע עם ההר, להגביל ולקדש אותו, ממש כשם ששבעה ימים מקיפים את העיר יריחו ואין להיכנס אליה. אולם, "במשך היבל המה יעלו בהר" - ברגע שישמע העם את תקיעות השופר, סימן הוא כי ה' ירד כבר על ההר, וכעת גם העם צריך לעלות להר, לשמוע את דבר ה' ולקבל את התורה. כך ממש נהגו ביריחו עם שמיעת קול היובל.

אם צודקים דברינו, מדוע באמת לא עלו ישראל על ההר וכרתו ברית עם ה' "פנים בפנים"?

דבר זה מפורש בכתובים: "וכל העם ראים את הקולת ואת הלפידם ואת קול השפר ואת ההר עשן, וירא העם וינעו ויעמדו מרחק. ויאמרו אל משה: דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו א-להים פן נמות. ויאמר משה אל העם: אל תיראו, כי בעבור נסות אתכם בא הא-להים ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו. ויעמד העם מרחק, ומשה נגש אל הערפל אשר שם הא-להים".

העם חשש מפני קולות השופר והאש, ועל כן נעו והתרחקו מן המקום. במקביל, ביקש העם ממשה כי הוא יהיה מתווך בין ה' ובינם. ישנה הנחה ברורה לדו שיח זה - התיכנון המקורי היה כי למרות הלפידים והאש העם יתקרב אל ההר עליו עומד ה', וישמע בעצמו את דברי ה', אך העם חשש מפני מפגש זה.

כלומר, אכן במשך היובל צריך היה העם לעלות על ההר ולשמוע בעצמו את דברי ה', אך בשל הקולות והאש הגדולה שהרתיעו את העם, עלה משה לבדו אל "הערפל אשר שם הא-להים".

ה' ראה בחשש זה דבר חיובי "בעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו". אולם ברור כי גם חשש יש בעקבות אי המפגש המתוכנן בין העם כולו וה', והוא חוסר הבהירות והחדות של נותן התורה. בסופו של דבר שומע העם את משה, ולא את ה' בעצמו. ה': "ויאמר ה'לכן, מיד לאחר ההסבר מדוע העם לא עלה על ההר, כפי שתוכנן מראש, מדגיש אל משה: כה תאמר אל בני ישראל: אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם. לא תעשון אתי א-להי כסף וא-להי זהב לא תעשו לכם".

חשש זה עולה במיוחד בשל חוסר המפגש הישיר בין העם וה' על ראש הר סיני, ועל כן הוא מופיע בהקשר זה, למרות שאיסור עשיית פסל נאמר באופן מפורש בעשרת הדברות. אין כאן מקומו של הדיון בחטא העגל, אולם ברצוני רק להפנות את תשומת לב הקורא לכך שאכן חוטא העם בדבר זה עצמו וכפי שמגדיר זאת משה: "חטא העם הזה חטאה גדלה ויעשו להם א-להי זהב". אולי, אם אמנם היה מתממש המפגש הבלתי אמצעי בין העם והשכינה על הר סיני, היה חטא זה נמנע.

פירוש זה, מבקש לראות בדברי ה' - "במשך היובל המה יעלו בהר", הוראה נורמטיבית ולא רק היתר למעונין בדבר. פירוש זה אמנם מפתיע אך נראה שכך משה רבנו עצמו הבין זאת. כך נראים הדברים בנאומו של משה בספר דברים:

"ויקרא משה אל כל ישראל ויאמר אלהם: שמע ישראל את החקים ואת המשפטים אשר אנכי דבר באזניכם היום ולמדתם אתם ושמרתם לעשתם. ה' א-להינו כרת עמנו ברית בחרב. לא את אבתינו כרת ה' את הברית הזאת כי אתנו אנחנו אלה פה היום כלנו חיים. פנים בפנים דבר ה' עמכם בהר מתוך האש. אנכי עמד בין ה' וביניכם בעת ההוא להגיד לכם את דבר ה', כי יראתם מפני האש ולא עליתם בהר לאמר" (דברים ה', א-ה).

דברים אלו של משה הינם ההכנה לאיזכור עשרת הדברים, כלומר לתוכן הברית שכרת העם עם ה'. לפני שמזכיר משה את תוכן הברית, מדבר משה על מעמד הברית, והוא מדגיש כי "פנים בפנים דבר ה' עמכם". אמנם, כפי שמיד מסתבר זוהי אמירה כללית המתארת את החויה העקרונית שעברה על העם כולו, אך בפועל התיישמה בצורה מעט שונה - "אנכי עמד בין ה' וביניהם". כעת משה אומר בצורה המפורשת ביותר, כי עובדת היותו מתווך, נבעה בשל חשש העם לעלות בהר, שנבע מהאש הגדולה - "כי יראתם מפני האש ולא עליתם בהר".

כלומר, שהעם אמור היה לעלות בהר (מכוון ל-"במשך היובל המה יעלו בהר"), אך בשל פחדם מפני האש נאלץ משה להיות המתווך בין שני כורתי הברית. גם ספר דברים רואה בחשש העם לעלות בהר דבר חיובי שיש לשמור עליו - "מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אתי ולשמר את כל מצותי כל הימים" (ה', כה-כו). אולם, בצד הרווח החינוכי הקיים במורא הגדול מפני האש והקולות, ישנו כמובן מחיר שיש לשלם, ובסופו של דבר לא חווה עם ישראל. חויה קולקטיבית של מפגש ישיר עם השכינה, אלא דרך מתווך, דרך משה.

לנו לא נותר אלא לחשוב, כיצד היתה נראית החויה הדתית-יהודית, אם אמנם היא היתה מושתתת על עליה בהר ומפגש ישיר עם השכינה ללא מתווכים המעבירים את דבר ה'.