פרשת יתרו - מטרת המסע במדבר

  • הרבנית שרון רימון

פרשת יתרו - מטרת המסע במדבר[1] / שרון רימון

א. האם המדבר הוא אמצעי או מטרה?

בשיעור הקודם עיינו בפרשיות המסע במדבר שבפרשת בשלח. ראינו שבני ישראל יוצאים ממצרים במטרה להגיע לארץ כנען, אך הם מסתובבים במדבר ואינם נכנסים מיד לארץ, ומטרת המסע במדבר היא שחרור נפשי של בני ישראל מן התלות בפרעה.

לפי כיוון זה, המסע במדבר היה חשוב לתהליך בנייתם של ישראל, והוא איננו מקום בעל חשיבות עצמית אלא הוא "הדרך" אל הארץ - הן מבחינה גיאוגרפית והן מבחינת התהליך הנפשי שבני ישראל אמורים לעבור לקראת הכניסה אל הארץ. המסקנה העולה מכך היא כי אם העם היה מוכן מיד לכניסה לארץ ולא היה צורך להשתחרר מן התלות במצרים, לא היה צורך בסיבוב במדבר. ואכן, בראשית שליחותו של משה לא נזכר המסע המדבר:

(ז) וַיֹּאמֶר ה' רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו:
(ח) וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ אֶל מְקוֹם הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי:
(ט) וְעַתָּה הִנֵּה צַעֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָה אֵלָי וְגַם רָאִיתִי אֶת הַלַּחַץ אֲשֶׁר מִצְרַיִם לֹחֲצִים אֹתָם:
(י) וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵא אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם: (פרק ג').

מטרת היציאה ממצרים, לפי פסוקים אלה, היא הצלה מהשיעבוד ועליה אל הארץ; המסע במדבר איננו מוזכר בו, כיוון שהוא אמצעי, ולא מטרה.

אולם, עיון מדוקדק בפרשיות יציאת מצרים יוביל למסקנה שונה, ולצורך הבנת הדברים נשוב ללמוד את פרשיית שליחת משה לפרעה.

ב. "וזה לך האות כי אנכי שלחתיך..."

טענות משה כנגד השליחות ותשובות ה'

משה איננו מתלהב לקבל את השליחות שה' מטיל עליו:

(יא) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹוקִים מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם:

ותשובתו של ה' היא:

(יב) וַיֹּאמֶר כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹוקִים עַל הָהָר הַזֶּה:

נראה שמשה טוען שהוא איננו מתאים לשליחות, ועל כך ה' עונה לו "כי אהיה עמך"; אולם, מה כוונת המשך דברי ה' ("וזה לך האות...)? מהו האות ומה הוא מסמל? מה הקשר ל"תעבדון את האלוקים על ההר הזה" וכיצד עונים דברי ה' על טענתו של משה?

רש"י, בפירושו לפסוק י"א, חילק את דברי משה לשניים, ולפי דבריו משה מעלה שתי טענות:

האחת: "מי אנכי" - "מה אני חשוב לדבר עם המלכים". והשנייה: "וכי אוציא את בני ישראל" - "ואף אם חשוב אני, מה זכו ישראל שתעשה להם נס ואוציאם ממצרים".

בהתאם לכך, מסביר רש"י גם את תשובת ה' בפסוק י"ב כשתי תשובות, המתייחסות כל אחת לשאלה אחרת של משה:

השיבו על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון: שאמרת "מי אנכי כי אלך אל פרעה" - לא שלך היא, כי אם משלי, "כי אהיה עמך"; "וזה" המראה אשר ראית בסנה "לך האות כי אנכי שלחתיך", וכדאי אני להציל: כאשר ראית הסנה עושה שליחותי ואיננו אוכל - כך תלך בשליחותי ואינך ניזוק. וששאלת "מה זכות יש לישראל שיצאו ממצרים" - דבר גדול יש לי על הוצאה זו, שהרי עתידים לקבל התורה על ההר הזה לסוף שלושה חדשים שיצאו ממצרים.

טענתו הראשונה של משה מתייחסת להתאמתו האישית לשליחות, ועל כך עונה לו ה' "כי אהיה עמך"; כחיזוק לכך מובא הסנה הבוער - הוא אות לכך ש"אנכי שלחתיך", והוא מסמל שמשה לא יינזק מן השליחות. טענתו השנייה של משה, לפי רש"י, הייתה לגבי זכותם של ישראל לצאת ממצרים, ועל כך עונה לו ה' "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה", כלומר - בני ישראל אכן אינם ראויים כרגע לצאת ממצרים, אך הסיבה לכך שה' מוציאם ממצרים היא שהם יעבדו את ה' בעתיד, ועבודת ה' בעתיד מצדיקה את הוצאתם ממצרים.

לפי פירוש זה, מטרת היציאה ממצרים היא "תעבדון את האלוקים על ההר הזה", ועבודת ה' על ההר היא כל כך חשובה, שבזכותה נגאלו ישראל ממצרים. עד עכשיו ניתן היה להבין שמטרת היציאה ממצרים היא הצלה מהשיעבוד והכניסה לארץ כנען, אך לפתע מתברר שיש עוד עניין, והוא אולי העניין המרכזי - בני ישראל נגאלו ממצרים כדי לעבוד את ה'.

ישנם שני קשיים בפירוש זה: ראשית, דבריו של משה אינם מזכירים טענה כנגד זכותם של ישראל לצאת ממצרים. אם הייתה טענה על בני ישראל היה צריך לומר: "ומי בני ישראל כי תוציאם ממצרים" ומקריאה פשוטה של הפסוק נראה שמשה מפקפק רק בהתאמתו האישית לתפקיד: "מי אנכי" הוא המשפט העיקרי שיש לו שני המשכים - "מי אנכי כי אלך אל פרעה", "ו(מי אנכי) כי אוציא את ישראל ממצרים". הקושי השני הוא בהבנת דברי ה': לפי דברי רש"י, החלק הראשון של דברי ה' הוא "כי אהיה עמך וזה לך האות כי אנכי שלחתיך", והחלק השני הוא "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים...". אולם, אם הפסוק היה מחולק כך, הייתה צריכה להופיע ו' החיבור לפני החלק השני, המראה שיש כאן משפט נוסף ונפרד: "ובהוציאך את העם..."; לשון הפסוק בלי ו' החיבור נראית כמחברת בין "וזה לך האות" לבין "בהוציאך...", ויש כאן נקודתיים - "וזה לך האות כי אנכי שלחתיך: בהוציאך את העם... תעבדון את האלוקים...".

פירוש אחר מוצע בדברי הרמב"ן[2] (שם, פסוק י"ב), ולפיו משה מפקפק רק ביכולתו לבצע את השליחות ולא בזכותם של ישראל לצאת ממצרים. חששו של משה מפני השליחות מתחלק לשניים: האחד - חשש שפרעה לא ישמע אליו וירצה להרגו, והשני - חשש מכך שבני ישראל לא ירצו לשמוע לו. תשובתו של ה' מתחלקת אף היא לשניים: לגבי החשש מפרעה - מבטיח לו ה' "כי אהיה עמך"; לגבי החשש מחוסר האמונה של בני ישראל - ה' נותן לו אות המוכיח לעם ש"אנכי שלחתיך".

מהו האות שיכול להוכיח שמשה הוא שליחו של ה'? ה' לא נותן למשה מופת בדמות נס על-טבעי המוכיח את היותו שליח ה', אלא הוא נותן לו הבטחה עתידית: "תעבדון את האלוקים על ההר הזה" - עבודת ה' על הר סיני, היא הוכחה לכך ששליחותו של משה היא אלוקית; כאשר יגיעו בני ישראל להר סיני, הם ייווכחו לדעת שמשה הוא אכן שליחו הנאמן של ה'. פירוש הרמב"ן אמנם מסתדר היטב עם לשון הפסוק, אך מבחינה רעיונית יש כאן קושי: כיצד ישכנע האות את העם? הרי כרגע הם לא רואים את האות, ורק בעתיד, לאחר יציאת מצרים וכאשר הם יגיעו למעמד הר סיני, הם ייווכחו לדעת שמשה הוא שליח ה', ואם כן, כיצד ישכנע משה את העם להאמין בו עכשיו? ואכן, בהמשך השיחה בין משה לה', משה לא מזכיר שוב את החשש מפני פרעה, ולעומת זאת ממשיך לעלות החשש של משה מכך שבני ישראל לא יאמינו לו (פרק ג' פסוק י"ג ופרק ד' פסוק א'); בעקבות חשש זה של משה, ה' אומר לו כיצד לדבר עם בני ישראל כדי לשכנעם (פרק ג' פסוקים י"ד - י"ז) ואף נותן לו מופתים שאמורים להוכיח להם שמשה הוא שליח ה' (פרק ד' פסוקים ב' - ט'). ובכל זאת, עלינו להבין מדוע ה' מציע בתחילה את מעמד הר סיני כאות שיביא לאמונה בכך שמשה הוא שליח ה' - כיצד מעמד הר סיני אמור לגרום לעם להאמין במשה עכשיו?

שאלה נוספת העולה בעקבות פרשנות זו היא האם מעמד הר סיני מהווה רק "אות כי אנכי שלחתיך", ואין לו חשיבות עצמית, או שמא יש לו מטרה עצמית והוא עומד בפני עצמו.

בהמשך דברינו נענה על שאלות אלה, ובינתיים נחזור לעיין בהמשך השיחה בין משה לה'.

המטרה של יציאת מצרים

וּבָאתָ אַתָּה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו ה' אֱלֹוקֵי הָעִבְרִיִּים נִקְרָה עָלֵינוּ וְעַתָּה נֵלֲכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַה' אֱלֹוקֵינוּ: (פרק ג', פסוק י"ח).

שליחות זו מופיעה שוב בהמשך:

...ואָמַרְתָּ אֶל פַּרְעֹה כֹּה אָמַר ה' בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל: וָאֹמַר אֵלֶיךָ שַׁלַּח אֶת בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי... (פרק ד', פסוקים כ"ב - כ"ג).

ה' אומר למשה לדרוש מפרעה לשלח את בני ישראל כדי שהם יוכלו לעבוד את ה'. ואכן, כאשר משה מתייצב לפני פרעה הוא איננו דורש ממנו לשחרר את עבדיו, אלא לאפשר להם לעבוד את ה':

וְאַחַר בָּאוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה כֹּה אָמַר ה' אֱלֹוקֵי יִשְׂרָאֵל שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר:...נֵלֲכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לה' אֱלֹוקֵינוּ פֶּן יִפְגָּעֵנוּ בַּדֶּבֶר אוֹ בֶחָרֶב: (פרק ה', פסוקים א' - ג').

גם בהמשך, הדיון בין פרעה לבין משה ואהרון נסב סביב הדרישה לאפשר לבני ישראל ללכת לעבוד את ה':

...וְאָמַרְתָּ אֵלָיו ה' אֱלֹוקֵי הָעִבְרִים שְׁלָחַנִי אֵלֶיךָ לֵאמֹר שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי בַּמִּדְבָּר. (פרק ז' פסוק ט"ז).

בסך הכל דרישה זו חוזרת שבע פעמים בדברי משה ואהרון אל פרעה[3], ובנוסף לכך היא מוזכרת גם בדברי פרעה אל משה:

ויִּקְרָא פַרְעֹה לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר הַעְתִּירוּ אֶל ה' וְיָסֵר הַצְפַרְדְּעִים מִמֶּנִּי וּמֵעַמִּי וַאֲשַׁלְּחָה אֶת הָעָם וְיִזְבְּחוּ לה'. (פרק ח', פסוק ד').

כמו כן, שלוש פעמים מופיע דיון בין פרעה למשה בו פרעה "מוכן" לאפשר להם לעבוד את ה' בתנאים מגבילים ומשה איננו מסכים לתנאים אלו[4].

לבסוף, כאשר פרעה משלחם נאמר כך:

וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי גַּם אַתֶּם גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת ה' כְּדַבֶּרְכֶם: (פרק י"ב, פסוק ל"א).

פרעה חושב שהוא משחרר את בני ישראל לשלושה ימים, לצורך עבודת אלוקים, והנה מתברר לו שעבדיו בורחים:

וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם... (פרק י"ד, פסוק ה').

וכפי שמסביר רש"י (במקום):

"ויגד למלך מצרים" - איקטורין שלח עמהם, וכיון שהגיעו לשלשת ימים שקבעו לילך ולשוב וראו שאינן חוזרין למצרים, באו והגידו לפרעה...

לפי רש"י, משה אמר לפרעה שהם יוצאים רק לשלושה ימים, לעבוד את ה', וכאשר עברו שלושה ימים פרעה הבין שהם בורחים.

הרמב"ן נותן הסבר נוסף לתחושתו של פרעה שהם בורחים[5], ולפי דבריו פרעה פתאום שומע שבני ישראל מסתובבים במדבר ואינם הולכים בדרך ישרה אל מקום ידוע לצורך עבודת אלוקים, ובנוסף לכך הם יוצאים בשמחה ובזקיפות קומה, כעבדים היוצאים לחירות; בעקבות זאת מבין פרעה שהם לא רק הולכים לעבוד את ה', אלא הם בורחים.

אם כן, העיון בפסוקים מראה שהדרישה מפרעה היא לשחרר את בני ישראל לצורך עבודת ה', וסביב נושא זה נסב הויכוח בין משה לפרעה; רק לאחר היציאה ממצרים מופתע פרעה לגלות שכוונת בני ישראל היא לצאת לחרות ו"לברוח" ממצרים.

מדוע הוצגה לפני פרעה הדרישה לאפשר לבני ישראל לעבוד את ה', ולא הדרישה לשחררם מעבדות?

יתכן שזו טקטיקה: הוצגה הדרישה שיותר סביר שפרעה יסכים לה - לשחרר את כל עבדיו הוא בוודאי לא יסכים, אך יתכן שהוא יסכים לאפשר להם ללכת לעבוד את ה' לשלושה ימים בלבד. הקושי בפירוש זה הוא שהיה ידוע לה' ולמשה מראש שפרעה לא יסכים אפילו לדרישה זו[6], ואם כן הייתה אפשרות להציב גם את הדרישה הגדולה יותר, ולהפעיל "יד חזקה" כדי להכריח את פרעה להסכים.

הסבר נוסף הוא שה' בכוונה מציג לפני פרעה דרישה קטנה יותר, שקל להסכים לה, והעובדה שפרעה לא מסכים לכך מוכיחה את גודל עיקשותו ואת העובדה שה' הקשה את ליבו.

בכל מקרה, לפי פירושים אלו נראה שהדרישה לעבוד את ה' היא מעין "תירוץ", הנאמר לפרעה כטקטיקה, בעוד שהמטרה העיקרית היא שחרור ישראל מהעבדות ועלייתם לארץ כנען. אולם, העובדה שדרישה זו חוזרת כל כך הרבה פעמים, ועליה נסב כל הדיון בין משה לפרעה, מעלה אפשרות אחרת:

הדרישה המוצגת לפני פרעה היא אכן הדרישה העיקרית - לאפשר לבני ישראל לעבוד את ה'; המטרה של היציאה ממצרים, מבחינת הקב"ה, היא שבני ישראל יהיו עבדיו. הדרישה לצאת ממצרים כדי להיות עם עצמאי וכדי לחזור אל ארץ אבותיהם היא אמנם חשובה, אך זוהי מטרה מוסרית-הומנית רגילה, ולא דרישה אלוקית מיוחדת. אמנם מצידו של פרעה לחשוב על שחרור עבדיו יותר קשה מאשר לחשוב על האפשרות שהם ילכו לעבוד את ה', אך מצד הקב"ה העיקר הוא שבני ישראל יעבדו אותו. הויכוח עם פרעה נסב סביב הנקודה מיהו האדון האמיתי של בני ישראל ולמי בני ישראל יעבדו: האם הם עבדים לפרעה, או שהם יעבדו את ה'? המטרה העיקרית של יציאת מצרים היא, אפוא, שבני ישראל יהיו עבדי ה': "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה" - עבודת ה' היא חלק מהותי מיציאת מצרים, ולא רק תירוץ.

לאור זאת, נוכל להשלים את הבנת הפסוק "וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹוקִים עַל הָהָר הַזֶּה"[7]:

ה' הטיל על משה שליחות גדולה מאד: להוציא את ישראל ממצרים ולהעלותם אל ארץ כנען. משה מפקפק ביכולתו לבצע משימות אלה, ובנוסף לכך הוא חושש גם מתגובתו של פרעה וגם מחוסר האמון של בני ישראל. משה צריך לשכנע את כולם שה' שלח אותו, והוא לא בא על דעת עצמו. כיצד יעשה זאת? אם משה יאמר שהוא רוצה לשחרר את בני ישראל מעבדותם ולקחתם אל ארץ אחרת, ישתמע מכך שמדובר בתנועת שחרור עממית רגילה; במקרה כזה, פרעה בוודאי לא יסכים, ויתכן שגם בני ישראל לא ירצו ללכת איתו. לעומת זאת, אם הדרישה מפרעה תהיה ללכת לעבוד את ה', ומטרת השחרור ממצרים תהיה "תעבדון את האלוקים על ההר הזה", יהיה ברור לכולם שהוצאת בני ישראל ממצרים איננה יוזמה אנושית של משה, הדומה ליוזמה רגילה של תנועת שחרור עממית, אלא זו יוזמה אלוקית. באופן כזה יש סיכוי טוב יותר לשכנע הן את בני ישראל והן את פרעה. לפי פירוש זה, משמעות הפסוק היא שהדרישה לעבוד את האלוקים היא האות לכך שמשה הוא שליח ה'.

ג. מדוע נבחר המדבר ?

שתי מטרות ליציאת מצרים

המטרה של היציאה ממצרים, אפוא, היא שבני ישראל יעבדו את ה', והדרישה לשחרר את ישראל לצורך עבודת ה' מוכיחה ששליחותו של משה היא אלוקית. הצגת הדרישה הזו לפני פרעה איננה תירוץ בלבד, אלא מוצגת לפניו הדרישה העיקרית, שעליה נסב הויכוח בינו לבין משה: למי בני ישראל עבדים.

ואכן, מעמד הר סיני פותח בעקרון זה:

אָנֹכִי ה' אֱלוֹקֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. (פרק כ' פסוק ב').

לכן, כאשר ישראל יצאו ממצרים הם היו חייבים לעבור במדבר, וזאת כדי לעבוד את האלוקים על "ההר הזה" - "הר האלוקים חורבה" (פרק ג', פסוק א'), ולא הייתה אפשרות שישראל יכנסו לארץ ללא סיבוב במדבר: הסיבוב במדבר לא נבע רק מהחשש "פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה" (פרק י"ג, פסוק י"ז), אלא הוא היה מתוכנן, במטרה להגיע אל הר האלוקים ולעבוד את ה' במדבר.

אם כן, היו שתי מטרות ליציאת מצרים:

האחת - להגיע אל ארץ כנען;

והשנייה - לעבוד את ה'.

מבחינת ההגעה אל הארץ המסע במדבר איננו הכרחי, ולכן בפסוקים הראשונים של שליחותו של משה (פרק ג', פסוקים ז' - י'), בהם מוזכרת ההבאה אל הארץ, לא מוזכרת ההסתובבות במדבר. גם בתחילת פרשת בשלח מתוארת ההסתובבות במדבר רק "בדיעבד", כדרך המכינה את בני ישראל לקראת הגעתם אל הארץ (פרק י"ג, פסוק י"ז). לעומת זאת, עבודת ה' כרוכה בהכרח בהסתובבות במדבר ובהגעה להר ה', ומבחינה זו המדבר הוא מטרה ש'לכתחילה' - בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹוקִים עַל הָהָר הַזֶּה.

שני ההיבטים האלה של היציאה ממצרים אינם נפרדים, אלא הם מתחברים זה אל זה, ונקודה זו מוצגת היטב בתחילת פרשת וארא, בלשונות הגאולה (פרק ו', פסוקים ו' - ז'):

שלוש הלשונות הראשונות עוסקות בהצלה ממצרים:

וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם
וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם
וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים:

אחר כך באה הלשון הרביעית:

וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹוקִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹוקֵיכֶם.

ורק לבסוף באה לשון הגאולה העוסקת בהבאה אל הארץ:

וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ.

לפי סדר הפסוקים, הפיכת ישראל לעם ה' קודמת להבאתם אל הארץ, ולכן לדרך אל הארץ יש משמעות: בדרך הם יעבדו את ה' ויהפכו לעם ה'.

המדבר כמקום אמונה

ההליכה במדבר בדרך המסויימת המובילה אל הר האלוקים חורבה איננה בדיעבד, רק בגלל חולשתם של ישראל, אלא מפני שה' מעוניין שביציאתם ממצרים הם יעבדוהו; לצורך כך ה' בחר דווקא בהר הזה, הנמצא דווקא במדבר, ובוודאי יש משמעות לבחירה במקום המסויים הזה.

מהי המשמעות של המדבר ומדוע ה' בחר דווקא בו?

הדרך במדבר היא בעלת משמעות בהיותה מקום לעבודת ה' ומקום המתאים להפיכת העם היוצא ממצרים לעם ה'. כאשר מעיינים בסיפורי נדודי ישראל במדבר נראה שהפיכת עם ישראל לעם ה' איננה רק במעמד הר סיני עצמו, אלא על ידי כל המסע במדבר. המדבר איננו מקום מחיה טבעי לאדם, ועל כן ההליכה בו הייתה כרוכה בהכרח בתלות גדולה מאד של בני ישראל בה'. ה' הוא שסיפק להם את צרכיהם במדבר, בדרך נסית: מים, מן ושליו. ה' הוא שדאג ש"שמלתך לא בלתה מעליך ורגלך לא בצקה" (דברים, פרק ח' פסוק ד'). ה' הוא שהלך לפניהם בעמוד ענן ובעמוד אש כדי להנחות אותם בדרך במדבר, אשר אין בו דרך ברורה. ה' הוא שהצילם מן הנחשים השרפים והעקרבים אשר שורצים במדבר. דווקא במדבר, במקום שאינו ראוי לחיי אדם רגילים, ניתנת לישראל הזדמנות לחוש את תלותם הגדולה בה', ואת אהבת ה' אליהם אשר מספק את כל צרכיהם.

אם כן, המטרה של ההסתובבות במדבר היא לבנות את הקשר המיוחד בין ישראל לה', אשר מתואר כל כך יפה בדברי ירמיהו:

כֹּה אָמַר ה' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִך לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה. (פרק ב', פסוק ב')

ד. סיכום

פרשת בשלח מתארת את ההליכה במדבר על מרכיביה השונים, אשר הביאה את ישראל להיות עם ה' המשוחרר משיעבוד פרעה. פרשת יתרו מתארת את המרכיב העיקרי בשנוי שאמור לחול בעם ישראל: ישראל מגיעים להר סיני, המקום בו הם אמורים "לעבוד את האלוקים", לחוות את ההתגלות של ה' בעוצמה רבה ולהפוך ל"עם ה'", כפי שנאמר למשה בפרשת וארא: "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלוקים" (פרק ו', פסוק ז').

וכך מסביר ה' את מטרת המעמד העצום הזה:

(ד) אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי:
(ה) וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ:
(ו) וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ. (פרק י"ט).



[1] שיעור זה קשור במידת מה לשיעור הקודם, אך ניתן ללמדו ללא עיון בשיעור הקודם.

[2] ואלו הם דבריו (בהוספת פיסוק ומספור משלנו):

...והנכון על דרך הפשט, כי הקב"ה אמר למשה שני דברים:

1) שירד להצילו מיד מצרים, והיה אפשר שיצילם מידם בארץ גושן עצמה או קרוב משם,

2) אבל הבטיח עוד להעלותו מן הארץ ההיא כולה אל מקום הכנעני.

ומשה נתירא משתיהן, ואמר:

1) "מי אנכי כי אלך אל פרעה", אני שפל אנשים רועה צאן והוא מלך גדול, ואם אומר אליו לעזוב את העם כלו יהרגני...

2) ואמר עוד "מי אנכי כי אוציא את בני ישראל מארץ מצרים", כמו שאמרת לי להעלותם אל ארץ כנען, כי עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה, ולא יחשבוני ללכת אחרי אל ארץ עמים גדולים ועצומים מהם, כאשר אמרת להעלותו אל ארץ טובה ורחבה אל מקום הכנעני...

על שתיהן ענהו ה':

1) אמר לו אל תירא מפרעה כי אני "אהיה עמך להצילך", "וזה לך האות" אל העם כי אנכי שלחתיך אליהם, כי "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה",

2) ומאז יקבלו עבודת השם ללכת אחרי מצותו, וגם בך יאמינו לעולם, ואחריך ירוצו לכל מקום אשר תצום...

[3] פרק ה', פסוקים א' - ג'; פרק ז', פסוקים ט"ז וְכ"ו; פרק ח', פסוק ט"ז; פרק ט', פסוקים א', ג', וְי"ג.

[4] פרק ח', פסוקים כ"א - כ"ד; פרק י', פסוקים ח' - י"א; פרק י', פסוקים כ"ד - כ"ט.

[5] ואלו הם דבריו:

ועל דרך הפשט הוא אשר דבר ה' ואמר פרעה לבני ישראל, כי כאשר עשו כן בני ישראל ושבו וחנו לפני פי החירות לפני בעל צפון הוגד זה למלך מצרים ואמר כי ברח העם והם נבוכים במדבר ואינם הולכים אל מקום ידוע לזבוח. וזה טעם "ובני ישראל יוצאים ביד רמה" (פסוק ח'), שעשו להם דגל ונס להתנוסס, ויוצאים בשמחה ובשירים בתוף ובכנור כדמות הנגאלים מעבדות לחירות, לא כעבדים העתידים לשוב לעבודתם, וכל זה הוגד לו.

[6] "וַאֲנִי יָדַעְתִּי כִּי לֹא יִתֵּן אֶתְכֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַהֲלֹךְ... (פרק ג', פסוק י"ט).

[7] ולענות על השאלות שהעלינו לעיל.