דילוג לתוכן העיקרי

יתרו | מעמד הר סיני

הרב שלמה ברין
23.01.2018
קובץ טקסט

גר הייתי בארץ נכריה- על מעלת משה רבנו

משה קרא לבנו הראשון גרשם "כי אמר גר הייתי בארץ נכריה".[1] לבנו השני קרא אליעזר "כי אלהי אבי בעזרי ויצילני מחרב פרעה".[2] מדוע משה לא קרא לבנו הראשון אליעזר, וכי לא היה חדור בתחושת ההצלה מחרב פרעה ועזרו מעם ה' בשעה שנולד בנו הבכור?

כתשובה לשאלה זו אומר בהמש"ח את הדברים הבאים: 'מספר מעלות משה איך היה קשור אל אהבת עמו, אשר אם כי לא הכיר אותם כי נתגדל בבית פרעה, והיה חתן יתרו כהן מדין, ועמו משוקעים בטיט וחומר, בכל זאת היה נחשב בעיני עצמו לגר בארץ נוכריה. והיה חושב את ארץ מצרים אשר שם עמו, לארץ אחוזתו. וצערו גדול עד כי לא הרגיש בהצלתו ולא קרא אותו על שם שעזרו והצילו מחרב פרעה.'[3] בלידת בנו הראשון מבטא משה את זיקתו לעמו, ואת צערו על כך שאינו נושא איתם בעול השעבוד. רק אחרי כן, עם לידת בנו השני, נותן משה רבנו ביטוי להצלתו האישית.

מנחילי המסורת מדור לדור

בפסוק המקדים את עשרת הדברות כתוב: "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמור".[4] בהמש"ח מעיר את תשומת לבינו למשמעותה יוצאת הדופן של המילה 'לאמור' בפסוק זה. בכל המקומות בתורה, משמעות הביטוי 'אל משה לאמור' היא ציווי שמצווה ה' למשה לאמור לישראל. אולם כאן, סמוך לעשרת הדברות שנשמעו מפי הגבורה לכל ישראל,[5] מה טעם ב'לאמור'? המש"ח מציע לפרש את מילת 'לאמור' המופיעה כאן בפרוש מחודש ועקרוני.

הפרוש נשען על שיטת הרמב"ם בפרק השמיני של הלכות יסודי התורה המאמתת את נבואת משה על בסיס מעמד הר סיני ולא על בסיס אותות ומופתים. נצטט כאן שורות אחדות מתוך דברי הרמב"ם: "משה רבנו לא האמינו בו מפני האותות שעשה, שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי...ובמה האמינו בו? במעמד הר סיני שעינינו ראו ולא זר, ואוזנינו שמעו ולא אחר, האש והקולות והלפידים. והקול מדבר אליו ואנו שומעים משה משה, לך אמור להם כך וכך...

נמצאו אלו ששולח להם, הם העדים על נבואתו שהיא אמת ואינו צריך לעשות להם אות...

כך משה רבנו, כל ישראל עדים לו אחר מעמד הר סיני ואינו צריך לעשות להם אות."

שש מאות אלף אבותינו הם אפוא עדים נאמנים על נבואת משה על פי הרמב"ם. בהמש"ח אף מרחיב את עדותם של אבותינו. לדעתו לא רק על נבואת משה הם מעידים, כי אם על נבואתם שלהם: 'המה עדים נאמנים שהגיעו לתכלית הנבואה וראו כבוד ה' ושמעו עשרת הדברים.' אולם בכך לא די. העדות על קבלת התורה חיה ונמסרת מחדש בכל דור על ידי הזקנים כפי שנאמר: "שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך".[6] שרשרת הדורות של מסירת התורה התחילה בשישים ריבוא המתייצבים בתחתית ההר וממשיכה מאז ועד עתה: 'והמה מנחילי הקבלה דור לדור.'[7]

על רקע העיקרון של שלשלת הקבלה ומסירת התורה מציע המש"ח את פירושו ל'לאמור': 'וזה שאמר וידבר א-לקים לאמור, היינו שכל ישראל השומעים יאמרו לבניהם, ובניהם לבניהם עד עת קץ הימין.'[8] לאמור, טרם יוצא הדיבר הראשון מצטווים ישראל מפי הגבורה לומר לבניהם אחריהם את עשרת הדברים שישמעו במעמד נתינת התורה בהר.

בין דעות למעשים- בין קל לחמור- בין עשה ללא תעשה

'דע, דהדת הישראלי נחלק לשני דברים: בדעות, ובמעשים.' כך פותח המש"ח[9] את הצגת גישתו המבחינה בין קל לחמור, בין קשה לפשוט. אלא שחלוקה זו בין דעות למעשים, בין קל לחמור משתנה לאור חלוקה נוספת, בין מצוות עשה ללא תעשה. המש"ח קובע כי בדעות 'ובמושכל', מצוות לא תעשה הן קלות: 'כמו האמונה בעבודה זרה ובשיתוף, שזה הבל ושווא, נתעה לכל במושכל ראשון'. אולם, העשה דורש מאמץ גדול יותר. בעיקר במה שנוגע לאמונה המתמדת בהשגחה הפרטית. קושי האמונה בהשגחה הפרטית נובע מבעית צדיק ורע לו רשע וטוב לו, עליה כבר דיברו הנביאים, ועליה שאל משה בבקשתו "הודיעני נא את דרכיך".[10]

האמונה בהשגחה הפרטית על אף הקושי שבה, כלולה בציווי הדיבר הראשון 'אנוכי ה' א-להיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים'. רק לאחר שפתחה בחמור, באמונת ההשגחה הפרטית, ממשיכה הגבורה לצוות בדיבר הדני על הקל ממנו, 'לא יהיה לך', היינו איסור עבודה זרה.

כל האמור לעיל בדירוג הקושי בין 'עשה' 'ללא תעשה', נכון בנוגע לדעות ומושכלות. אולם, במה שנוגע למצוות מעשיות תמונת המצב מתהפכת: 'הנה הקום ועשה קל יותר דנח לאדם לעסוק בתפילין וציצית. לא כן הסור מרע כבד מאוד! כמו הזהירות מאכילות אסורות, ובפרט במקום שאין ישראל[מצויין]. וכן הביטול ממלאכה בשבת ויום טוב בזמן חריש וקציר וכיוצא בזה. לדעת בהמש"ח קל יותר לקיים מצוות עשה קשה יותר להיזהר באיסורים מעשיים.

לאור זאת עורך בהמש"ח הבחנה חריפה ומקורית בין דברות ראשונות לאחרונות, כדלקמן.

בין זכור לשמור

המניעה ממלאכת חריש וקציר ושאר מלאכות הקיום בשבת, היא אכן קשה עד מאוד. אולם, בשעה שקיבלו ישראל את התורה במדבר לא היה להם בזה כל קושי: 'במדבר שהיו ניזונים מלחם שמים ואכלו משולחנו של מקום, הרי לא היו צריכים מאומה. אם כן לדידהו היה הלא תעשה דשבת קל. לכן בדברות ראשונות כתוב ''זכור", דהיינו לקדשו ולברכו שזה היה חמור במדבר, והיה נחוץ האזהרה עליו ביותר.' [על פי דרוג הקושי בקיום העשה של תחום הדעות.] אולם, תאור מעמד הר סיני בדברות אחרונות בספר דברים נאמר מפי משה בטרם כנסתם לארץ. כאן האוריינטציה שונה לחלוטין, עומדים להיכנס לארץ שבה יש חריש וקציר ועבודה קשה. לכן: 'בדברות שניות כתוב "שמור", קודם כניסתם לארץ, שזה היה נחוץ האזהרה על ביטול מלאכה בו'.

בהמש"ח מסיים ואומר: 'אם כי נאמרו בדיבור אחד, והבן'.

 

[1] שמות יח ג

[2] שמות יח ד

[3] מש"ח שמות יח ג וראה שם הסבר נוסף לדחיית השם אליעזר לבן השני.

[4] שמות כ א

[5] לפחות שתי הדברות הראשונות. ראה בגמרא מכות כד ע"א: "אנוכי ולא יהיה מפי הגבורה שמענום."

[6] דברים לב ז

[7] ראה מש"ח ויקרא יט ג על עקרון מסירת התורה מאב לבן

[8] ראה כוזרי לריה"ל מאמר ד יא. המש"ח מציין לירושלמי סוטה פ"ה ה"ד המפרש 'לאמור' שבשירת הים במשמעות דומה.

[9] מש"ח שמות כ ב

[10] שמות לג יג וראה ברכות ז ע"א

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)