פרשת יתרו – משה ומעמד הר סיני

  • הרב יאיר קאהן

א. וויכוח מעורר תמיהה

לפני עשרת הדברות, מספרת לנו התורה על דו שיח מפתיע:

"ויאמר ה' אל משה רד העד בעם פן יהרסו אל ה' לראות ונפל ממנו רב: וגם הכהנים הנגשים אל ה' יתקדשו פן יפרוץ בהם ה': ויאמר משה אל ה' לא יוכל העם לעלות אל הר סיני כי אתה העדותה בנו לאמר הגבל את ההר וקדשתו: ויאמר אליו ה' לך רד ועלית אתה ואהרן עמך והכהנים והעם אל יהרסו לעלות אל ה' פן יפרוץ בם: וירד משה אל העם ויאמר אלהם"        (שמות י"ט, כ"א-כ"ה)

הקדוש ברוך הואמצווה את משה להזהיר את העם מלעלות אל ההר ולראות את ה'. מנגד, משה טוען שאין בכך צורך, אחרי שכבר הגבילו את ההר והזהירו את העם מלעלות (כפי שנאמר לעיל י"ב-י"ג). אולם, כביכול ה' מתעקש, ומשה יורד אל העם ואומר להם את דברי ה'. מיד אחר כך, כאשר משה עדיין למטה עם העם, הקדוש ברוך הוא מתגלה לעם ישראל, במסגרת עשרת הדברות.

רצף האירועים מעורר מספר שאלות: מדוע 'התעקש' ה' להזהיר את ישראל פעם נוסף? מה כל כך חשוב בחילופי הדברים שבין משה לה', שגרם לכך שיהיו מתועדים בתורה? האם יש קשר כלשהו בין אזהרה זו לבין עשרת הדברות שבאים מיד אחריה?

 

בגמרא בשבת נאמר:

"אמר לך רבי יוסי יום אחד הוסיף משה מדעתו" (שבת פז.)

כלומר, הקדוש ברוך הוא ביקש רק יומיים הכנה לקראת מעמד הר סיני, כפי שכתוב:

"וקדשתם היום ומחר" (שמות י"ט, י')

אולם, משה הוסיף יום הכנה נוסף מדעתו, ו-ה' הסכים לתוספת של משה.

יש מקום להרהר האם בדיון על מספר הימים יש ביטוי נוסף לשוני כלשהו בין משה לקדוש ברוך הוא ביחס למעמד הר סיני. בהנחה וכן, יש לשאול האם קיים קשר בין הוספת יום על ידי משה, לבין הוויכוח המוזר בו פתחנו.

נחזור להערות אלו, לאחר דיון קצר ביחס לעשרת הדברות.

 

ב. שתיים או עשרה

אנחנו רגילים לדבר על עשרת הדברות כיחידה אחת, אבל חז"ל הבחינו בין שתי הדברות הראשונות לבין השאר:

"דרש רבי שמלאי שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה... אמר רב המנונא מאי קרא תורה צוה לנו משה מורשה, תורה בגימטריא שית מאה וחד סרי הוי, אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום" (מכות כג:)

הבחנה זו, בין שתי הדברות הראשונות לאחרות, נתמכת מהמעבר מגוף ראשון המופיע בדברות הראשונות ("אנכי", "הוצאתיך", "פני", "לשונאי", "לאוהבי", "מצוותי"), לגוף שלישי בדברות הבאות ("שם ה' א-לוהיך", "שמו", עשה ה' ", "וינח", ויקדשהו" ועוד ).

לעומת העולה מהגמרא, האבן עזרא מנגד טוען שכל עשרת הדברות ניתנו מהקדוש ברוך הוא לישראל באופן ישיר:

"דע, כי עשרת הדברים, כאשר הם כתובים בפרשה הזאת, השם אמרם כולם, כי כתוב וידבר א-להים את כל הדברים האלה לאמר ותחלתם אנכי וסופם וכל אשר לרעך"

                                       (אבן עזרא, שמות כ', א')

על מנת לבסס את שיטתו, מביא האבן עזרא את הפסוק בדברים:

"את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם בהר מתוך האש הענן והערפל קול גדול ולא יסף ויכתבם על שני לוחות אבנים ויתנם אלי" (דברים ה', י"ט)

מסתבר, אם כן, שדיבור ה' אל כל הקהל מתוך האש נאמר על כל עשרת הדברים הכתובים על הלוחות. אולם, לפי זה קשה להבין את פשר המעבר מגוף ראשון לגוף שלישי, אחרי שתי הדברות הראשונות. 

הרמב"ן הציע פתרון מעניין לבעיה זו:

"בודאי שכל עשרת הדברות שמעו כל ישראל מפי א-להים כפשוטו של כתוב, אבל בשני הדברות הראשונות היו שומעים הדבור ומבינים אותו ממנו כאשר יבין אותם משה, ועל כן ידבר עמהם כאשר ידבר האדון אל עבדו, כמו שהזכרתי. ומכאן ואילך בשאר הדברות ישמעו קול הדבור ולא יבינו אותו, ויצטרך משה לתרגם להם כל דבור ודבור עד שיבינו אותו ממשה"  (רמב"ן שמות כ', ז')

פתרון זה הוא אמנם פתרון נאה לבעיה הפרשנית, אבל הוא מוביל למסקנה תמוהה למדי. האם פשוט יותר להבין ולקלוט את שתי הדברות הראשונות מאשר את שמונה האחרונות? האם קל יותר לקלוט את המציאות האין סופית שאינה קיימת במימד הפיזי ואינה נתפסת על ידי השכל האנושי, מאשר האיסור לרצוח או לגנוב? זאת ועוד, מה הטעם לדברות האחרונות, אם בני ישראל לא היו יכולים להבינן כלל? 

 

הרמב"ן מסביר, שבני ישראל הצליחו לקלוט את הדברות הראשונות, לא מחמת שהם קלים יותר להבנה, אלא משום שהם בסיסיים יותר. לכן, הקדוש ברוך הוא נתן לבני ישראל לב להבינם:

"והכונה היתה בזה כדי שיהיו כלם נביאים באמונת ה' ובאיסור עבודה זרה, כאשר פירשתי לפי שהם העיקר לכל התורה והמצות... אבל בשאר הדברות יקבלו מפי משה ביאורן עם שמיעתם קול הדברים" (שם)

אנחנו נציע הסבר אחר, המבוסס על מה שכתב הרמב"ן בהשגות לספר המצוות.

 

ג. הדברים אשר ראו עיניך

בספר דברים מזהיר משה את העם לא לשכוח את היום בו קיבלו את עשרת הדברות בחורב:

"רק השמר לך ושמור נפשך מאוד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך והודעתם לבניך ולבני בניך: יום אשר עמדת לפני ה' א-להיך בחורב באמור ה' אלי הקהל לי את העם ואשמיעם את דברי אשר ילמדון ליראה אותי כל הימים אשר הם חיים על האדמה ואת בניהם ילמדון"   (שמות ד', ט'-י')

לדעת הרמב"ן, פסוק זה הוא המקור למצוות לא תעשה, לפיה אסור לשכוח את מעמד הר סיני. לכן, משיג הרמב"ן על הרמב"ם שהשמיט מצווה זו במניין תרי"ג המצוות שלו:

"המצוה השניה שנמנענו שלא נשכח מעמד הר סיני ולא נסיר אותו מדעתנו אבל יהיו עינינו ולבנו שם כל הימים, והוא אמרו יתעלה השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך והודעתם לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת לפני ה' א-להיך בחורב וגו'. והכונה בזה גדולה מאד. שאם היו דברי תורה באים אצלנו מפי הנביא עליו השלום בלבד אף על פי שנתאמת אצלנו ענין נבואתו באותות ומופתים אם יקום בקרבנו נביא או חולם חלום בזמן מן הזמנים ויצונו בשום הפך מן התורה ונתן אלינו אות או מופת תהיה התורה נסוחה על יד השני או יכנס בלבנו ספק על זה, אבל כשהגיענו ביאור התורה מפי הגבורה לאזנינו ועינינו רואות אין שם אמצעי נכחיש כל חולק וכל מספק ונשקר אותו ולא יועילהו אות ולא יצילהו מידינו מופת. שאנחנו היודעים ועדים בשקרותו ובפחזותו. זה הוא שנאמר במעמד ההוא וגם בך יאמינו לעולם... כי היא מצוה עולמית ועם כל הדורות ידבר שלא ישכחו ענין המעמד ההוא שהיה לכל אדם במראית עיניהם ושמיעת אזניהם ושיעתיקו זה מדור לדור לעולם"

    (השגות הרמב"ן לספר המצוות לרמב"ם שכחת הלאוין)

הרמב"ן עוסק באיסור התורה לשכוח את מעמד הר סיני. התורה מחייבת למסור את הזיכרון והמודעות של המפגש בין עם ישראל לאין סוף מדור לדור. המסורת החיה לפיה עם ישראל חווה את הגילוי הא-לוהי באופן אישי, הינה מרכיב חשוב באמונתנו בתורת משה.

אולם, יש להדגיש שאיסור התורה מתייחס לחוויה של מעמד הר סיני ולא לתוכן הדברות עצמן. הבחנה זו, בין הבנת תוכן הדברות לבין מעמד הר סיני כחוויה, מופיעה גם במשנת הרמב"ם. כך כתב הרמב"ם במורה נבוכים: 

"יתבאר לי שבמעמד הר סיני לא היה המגיע למשה מגיע לכל ישראל, אבל הדבור למשה לבדו עליו השלום, ולזה בא ספור עשרת הדברות כלו ספור היחיד הנפרד, והוא עליו השלום ירד לתחתית ההר ויגד לבני אדם מה ששמע... וכתוב בתורה גם כן בעבור ישמע העם בדברי וגו', מורה כי הדבור היה לו והם ישמעו הקול ההוא העצום לא הבדל הדברים, ועל שמע הקול ההוא העצום אמר כשמעכם את הקול, ואמר קול דברים אתם שומעים, ולא אמר דברים אתם שומעים, וכל מה שבא משמע הדברים, אמנם הנרצה בו שמע הקול, ומשה הוא אשר ישמע הדברים ויספרם להם" (חלק ב' פרק ל"ג)

על פי שיטת הרמב"ם בנבואה (שם ל"ב), בני ישראל לא יכלו להבין את הדברות עצמם. לדעתו, רק משה היה יכול להבין את תוכן הדברות, ואילו בני ישראל שמעו רק קול הגדול, בלי להבין את התוכן ואף בלי לשמוע את המילים עצמן.

ברור אם כן, שמשמעות מעמד הר סיני אינה מצומצמת לתוכן של הדברות. עצם החוויה של הגילוי הא-לוהי והמסרים התיאולוגיים הנגזרים מגילוי זה, הם המרכיבים המהותיים של מעמד הר סיני.

כך אכן נאמר:

"ויאמר ה' אל משה הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם" (שמות י"ט, ט')

כידוע, לפי הרמב"ם אמונתנו במשה ובתורתו איננה מבוססת על אותות ומופתים, כי אם על החוויה הלאומית של מעמד הר סיני:

"משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי שאפשר שיעשה האות בלט וכשוף... ובמה האמינו בו במעמד הר סיני שעינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו ולא אחר האש והקולות והלפידים והוא נגש אל הערפל והקול מדבר אליו ואנו שומעים משה משה לך אמור להן כך וכך"  (הלכות יסודי התורה ח', א')

למעשה, הרמב"ן עצמו ביסס את האיסור מן התורה לשכוח את מעמד הר סיני, על הלכה זו.

 

לאור הנ"ל, אין שום קושי בעובדה שעם ישראל לא היו מסוגלים להבין את הדברות. לא התוכן הוא העיקר, כי אם החוויה כשלעצמה.

אולם, גם אחרי דברים אלו טרם הסברנו את ההבדל בין שתי הדברות הראשונות לשאר הדברות. על מנת להבין זאת, נתבונן בתגובת העם למעמד הר סיני.

 

ד. קרב אתה ושמע

בני ישראל ביקשו שקבלת התורה תיעשה על ידי משה, ושרק לאחר מכן משה ימסור את דבר ה' לעם. התורה מרחיבה אודות בקשה זו בפרשת ואתחנן:

"היום הזה ראינו כי ידבר א-להים את האדם וחי: ועתה למה נמות כי תאכלנו האש הגדולה הזאת אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה' א-להינו עוד ומתנו: כי מי כל בשר אשר שמע קול א-להים חיים מדבר מתוך האש כמונו ויחי: קרב אתה ושמע את כל אשר יאמר ה' א-להינו ואת תדבר אלינו את כל אשר ידבר ה' א-להינו אליך ושמענו ועשינו" (דברים ה', כ"א-כ"ד)

במבט ראשון, נראה שישנה סתירה פנימית בדברי העם. כיצד אחרי שהסיקו שידבר ה' אל האדם וחי, הם טוענים שאינם יכולים לשמוע את דבר ה' כדי שלא ימותו?

הפתרון הוא פשוט. ישנה מורכבות מסוימת בחוויה של מעמד הר סיני עצמה – החוויה הראשונית היא המודעות העמוקה לקיום המוחלט והאין סופי של ה'. על ידי הגילוי בסיני בני ישראל הפנימו שהקיום האמיתי היחידי הוא הקיום של הקדוש ברוך הוא.

בנוסף, ישנו היבט נוסף של חווית מעמד הר סיני הנגזר ממודעות זו. במפגש עם הקיום המוחלט של האין סוף, מתברר שחוץ מקיום זה שום דבר אחר אינו קיים באמת. לפתע, הבינו בני ישראל  שאין שום משמעות לקיום סופי ולחיי שעה אנושיים.

בני ישראל אכן שרדו את הדברות, וראו כי ידבר א-לוהים את האדם והוא ממשיך לחיות חיי שעה. אך מצד שני, מול ההוויה האין סופית של ה', בני ישראל נמחקו כליל במישור הקיומי, תוך כדי מודעות העמוקה שאין עוד מלבדו.

חז"ל ביטאו את המורכבות של מעמד הר סיני בסגנון מדרשי:

"מה כתיב אחריו וידבר א-להים את כל הדברים האלה אנכי ה' א-להיך יצא קול ראשון והשמים רעשו והימים והנהרות ברחו וההרים והגבעות התמוטטו וכל האילנות כרעו... וישראל שהיו חיים נפלו על פניהם ומתו ויצא קול שני וחיו ועמדו על רגליהם ואמרו למשה משה אין אנו לשמוע קולו של הקדוש ברוך הוא עוד ומתנו שם כשם שמתנו, שנאמר ויאמרו אל משה דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו א-להים פן נמות ועתה למה נמות כשם שמתנו" (פרקי דרבי אליעזר מ')

לפי המדרש, בני ישראל מתו ממש כאשר שמעו את קול הקדוש ברוך הוא, אלא שבא קול שני כדי לשוב ולהחיותם.

 

כבר הקדמנו, שהחוויה של מעמד הר סיני היתה העיקר ולא תוכן הדברות. עכשיו, אנו טוענים שמהות החוויה של מעמד הר סיני היתה של הקיום המוחלט של ההוויה הא-לוהית, וביטול כל קיום אחר.

אחרי שתי הנחות אלו, אפשר לחזור להבחנה בין הדברות הראשונות לשאר הדברות. הדיבר הראשון "אנוכי" מבטא את הקיום המוחלט של הקדוש ברוך הוא, ו"לא יהיה לך" מכוון כלפי ביטול הקיום של כל השאר.

בכך, נוכל להציע שבני ישראל לא הצליחו להבין את התוכן של הדברות כלל, אך חוו עד עמקי נשמתם את המשמעות הקיומית של שתי הדברות הראשונות.

 

ה. הטיבו כל אשר דברו

הקדוש ברוך הוא הגיב בצורה חיובית לבקשת העם:

"וישמע ה' את קול דבריכם בדברכם אלי ויאמר ה' אלי שמעתי את קול דברי העם הזה אשר דברו אליך היטיבו כל אשר דברו" (דברים ה', כ"ה)

יש לציין, שמשה דווקא ניסה לחזק את לב העם ולשכנע אותם לקבל את התורה באופן ישיר מהקדוש ברוך הוא:

"ויאמר משה אל העם אל תיראו כי לבעבור נסות אתכם בא הא-להים ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו" (שמות כ', י"ז)

זאת ועוד, לפי חז"ל, משה הצטער מאוד על תגובת בני ישראל:

ואת תדבר אלינו - התשתם את כחי כנקבה שנצטערתי עליכם ורפיתם את ידי כי ראיתי שאינכם חרדים להתקרב אליו מאהבה וכי לא היה יפה לכם ללמוד מפי הגבורה ולא ללמוד ממני" (רש"י דברים ה', כ"ד)

מה גרם לחז"ל לצייר את משה כמצטער כל כך, כאשר תגובת הקדוש ברוך הוא הייתה "הטיבו כל אשר דברו"? האם לפנינו עוד נקודת מחלוקת בין ה' למשה ביחס למעמד הר סיני? האם יש איזשהו קו היכול לחבר את כל הנקודות?

 

יתכן להציע, שמשה רבנו, שזכה לקשר ייחודי עם ה', הבין את מטרת מעמד הר סיני באופן אחר. כך מתארת התורה את המעמד הייחודי של משה:

"ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים" (דברים ל"ד, י')

 משה התייחס למעמד הר סיני, בו הקדוש ברוך הוא ידבר אל כל העם "פנים בפנים" (דברים ה', ד'), כהזדמנות לעם כולו להגיע ולזכות בקשר הייחודי לו הוא זכה. בנוסף, סבר משה שהעם יוכל לקלוט ולהבין את דבר הקדוש ברוך הוא המתגלה בסיני.

בענוותנותו האופיינית, משה לא ראה שום סיבה להבחין בינו לבין אחרים. דרכו זו של משה באה לידי ביטוי בתגובת משה כאשר אלדד ומידד התחילו להתנבאות במחנה, ויהושע דרש שמשה יצווה להם להפסיק:

"ויאמר לו משה המקנא אתה לי ומי יתן כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם" (במדבר י"א, כ"ט)

לכן, משה היה מאוכזב מאוד כאשר בני ישראל ויתרו על ההזדמנות לקבל את התורה מהקדוש ברוך הוא באופן ישיר.

אולם, לאמיתו של דבר זאת לא הייתה עיקר המטרה של מעמד הר סיני, כפי שביארנו. על פי התוכנית הא-לוהית, מעמד הר סיני נועד לחוויה הקולקטיבית של המסרים הבסיסיים "אנוכי" ו"לא יהיה לך", וליצור תודעה ציבורית שתורת משה היא תורת ה'.

 

בהתאם לכך יתכן שיש להסביר את יום ההכנה הנוסף שמשה הוסיף מדעתו, כנועד לתת יותר זמן לבני ישראל להתכונן ולהבין את דברי א-לוהים חיים. הקדוש ברוך הוא אמנם הסכים לבקשה זו, אך התעקש כביכול, 'להפחיד' את בני ישראל תיכף לפני עשרת הדברות.

לפי זה, נראה שמשה לא רצה לשוב ולהזהיר את העם משום שהוא התייחס למעמד הר סיני כמעמד חינוכי, בו ישראל אמורים בעיקר להקשיב לתוכן הדברות. הוא העריך שהפחדת העם תיכף לפני עשרת הדברות, תפריע לריכוז הדרוש למאמץ החינוכי.

אולם, אם העיקר הוא החוויה של מעמד הר סיני, ודרך חוויה זו להחדיר את התודעה הקולקטיבית של "אנוכי" ו"לא יהיה לך" במובן הקיומי, אז התראה תוך כדי דיבור מעצימה ומעמיקה את החוויה. למרות המחיר החינוכי, ועל אף שכבר הזהיר את העם להגביל את ההר ולקדשו, ה' ציווה לשוב ולהזהיר את העם מיד לפני הדברות על מנת להגדיל את העיקר, את העומק החוויתי.

 

חילוקי הדעות בין משה ל-ה' שקדמו לעשרת הדברות, הן המופיעים בפשט ביחס לאזהרה והן אלו המופיעים בגמרא לגבי הוספת יום הכנה, קשורים לנקודה אחת מרכזית. משה רצה שבני ישראל יבינו את תוכן הדיבור הישיר של בורא העולם המתגלה בהר סיני, ושהחוויה של מעמד הר סיני תהיה חוויה אינטלקטואלית של עיסוק בדברי תורה. לכן, משה הוסיף יום נוסף של הכנה, ומתנגד להוספת חרדה שתפריע למאמץ השכלי.

על פי התוכנית הא-לוהית, לעומת זאת, התגלות עשרת הדברות פנים בפנים נועדה בעיקר למעמד חוויתי ותודעתי.

 

לאחר הדברות, כאשר בני ישראל סרבו להמשיך לשמוע את דבר ה' באופן ישיר, הצטער משה רבנו. הוא הרגיש שבני ישראל פספסו את ההזדמנות הגדולה החד פעמית של סיני.

לעומתו, הקדוש ברוך הוא אמר שמעמד הר סיני דווקא השיג את מטרתו:

"ויאמר ה' אלי שמעתי את קול דברי העם הזה אשר דברו אליך היטיבו כל אשר דברו: מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי ולשמור את כל מצותי כל הימים למען ייטב להם ולבניהם לעולם" (דברים ה', כ"ה-כ"ו) 

 

*

ובכן, מוטל עלינו להמשיך ולהעביר את המסורה שקיבלנו בהר סיני מדור דור. חובה זו אינה מוגבלת לתוכן של הדברות. היא כוללת את החוויה הלאומית העמוקה של "אנוכי" ו"לא יהיה לך", והידיעה הברורה שמשה אמת ותורתו אמת:

 

"רק השמר לך ושמר נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך והודעתם לבניך ולבני בניך" (דברים ד', ט')