כי תבוא | אבנים מספרות

הפסוק הנוסף מוסיף ממד לאירוע: "וְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בְּעָבְרֶךָ" - אל שתי הפעולות הראשונות - הקמת האבנים ועיצובן בסיד, נוספת כעת הכתיבה. המקרא אינו מבאר מהי, ובמובן הפשוט, הכוונה היא לכתיבת פרשייה זו, המצווה על הקמת האבנים. באופן רחב יותר, ניתן לייחס את הכתיבה אל ספר דברים בכללותו, או לחלקים ממנו^[5]. העם כותב, ובכך הוא מעמיד תוקף חדש, מעין התחייבות - ל'דברי התורה הזאת'^[6]. "לְמַעַן אֲשֶׁר תָּבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ" - הכתיבה יוצרת מחויבות חדשה, ומעמידה בסיס לקיום הריבוני של העם בארצו (הניתנת לו מא-להים). העם מתואר בלשון יחיד - כישות, ו ליו משויך ה' כ'א-להיו' - בהתאם לתפישת העם אותו^[7]. שיוך זה, מהווה מימוש להבטחה קדומה לאבות: "כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֱ-לֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ"[8].  

 

בעברכם את הירדן

עד כאן - מעגל ראשון. בפסוקים הבאים תיאור לשלב ולמצווה נוספת:

וְהָיָה בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן תָּקִימוּ אֶת הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם בְּהַר עֵיבָל וְשַׂדְתָּ אוֹתָם בַּשִּׂיד: וּבָנִיתָ שָּׁם מִזְבֵּחַ לַה' אֱ-לֹהֶיךָ מִזְבַּח אֲבָנִים לֹא תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל: אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה אֶת מִזְבַּח ה' אֱ-לֹהֶיךָ וְהַעֲלִיתָ עָלָיו עוֹלֹת לַה' אֱ-לֹהֶיךָ: וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ: וְכָתַבְתָּ עַל הָאֲבָנִים אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בַּאֵר הֵיטֵב" (שם כ"ז, ד'-ח').

שוב מתוארים מעבר הירדן, הקמת האבנים, הסיד ולבסוף הכתיבה. לצידם - תוספות והבדלים. בשורות הקרובות תיערך השוואה ראשונית בין שני התיאורים. בעקבותיה נקרא בפרשייה השנייה - בהקשבה^[9].

 

פרשייה ראשונה

פרשייה שנייה

"וַיְצַו משֶׁה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הָעָם לֵאמֹר שָׁמֹר אֶת כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם: (ב) וְהָיָה בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת     וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד:          (ג) וְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בְּעָבְרֶךָ לְמַעַן אֲשֶׁר תָּבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֱ-לֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ:   הציווי מתייחס ליום מעבר הירדן.   התייחסות לעובדה שה' נותן לעם את הארץ.   מקום הקמת האבנים אינו מפורש. מועד הקמתן - ביום מעבר הירדן, מלמד על מיקומן בסמוך לירדן.   והקמות לך אבנים גדולות. ההקמה היא 'לך'.     הוראה לסוד בסיד ולאחריה הוראה ולכתוב עליהן את דברי התורה הזאת.   כתיבת התורה מיוחסת לנקודת זמן - 'בעברך'. מתוארת מטרה במעשה האבנים: לְמַעַן אֲשֶׁר תָּבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֱ-לֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ:

(ד) וְהָיָה בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן   תָּקִימוּ אֶת הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם בְּהַר עֵיבָל וְשַׂדְתָּ אוֹתָם בַּשִּׂיד:    (ה) וּבָנִיתָ שָּׁם מִזְבֵּחַ לַה' אֱל-ֹהֶיךָ מִזְבַּח אֲבָנִים לֹא תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל: (ו) אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה אֶת מִזְבַּח ה' אֱ-לֹהֶיךָ וְהַעֲלִיתָ עָלָיו עוֹלֹת לַה' אֱ-לֹהֶיךָ: (ז) וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ:  (ח) וְכָתַבְתָּ עַל הָאֲבָנִים אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת  בַּאֵר הֵיטֵב".   האירוע הוא 'בעברכם את הירדן' - לא ביום המעבר. אין התייחסות לעובדה שה' נותן לעם את הארץ.   האבנים תוקמנה בהר עיבל, 'בעברכם את הירדן' - מאוחר ליום מעבר הירדן.   אין אזכור ל'אבנים גדולות'. ההקמה אינה מיוחדת 'לך'.   הוראה לסוד בסיד, לאחריה - בניית מזבח שלא הונף עליו ברזל, זבח שלמים, אכילה לפני ה' ושמחה. כתיבת התורה ללא ציון נוסף לייחוס זמן.  אין ניסוח של מטרה.

 

המעמד בהר עיבל

כעת, נקרא ביחידה השנייה בהקשבה: "וְהָיָה בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן" - תיאור המעבר בזמן הווה, מצביע על מעמד המתקיים תוך כדי המעבר. באיזה עיתוי מדובר כעת? מן המיקום המפורש - הר עיבל, ניתן ללמוד שמדובר על מועד מאוחר מיום המעבר. אם כך הוא, נשאלת השאלה - מדוע התיאור הוא בזמן הווה, שהרי יעבור פרק זמן עד שהעם יגיע אל הר עיבל? מכאן ניתן ללמוד על שינוי פרספקטיבה המתחולל בין שני השלבים. התיאור הראשון מתייחס ליום בו התחולל המעבר הפיזי. התיאור השני מתייחס אל המעבר כתהליך, ובמובן זה זמנו חולש אל עבר תקופה. "תָּקִימוּ אֶת הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה" - בניגוד לניסוח "וַהֲקֵמֹתָ לְךָ" בלשון עבר אליה נוספה וא"ו ההיפוך, כעת הלשון היא לשון עתיד. לשון עבר, מייצרת משמעות מוחשית יותר, ואילו לשון עתיד יוצרת עמדה מופשטת יותר, פותחת פתח להתרחשות רחבה. "אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם בְּהַר עֵיבָל וְשַׂדְתָּ אוֹתָם בַּשִּׂיד" - משה אינו מסתפק בציווי כשלעצמו, והוא מוסיף ומגדיר את דבריו כציווי. תוספת זו מוסיפה מחויבות מכוח ציוויו - להקים את האבנים בהר עיבל ולסוד אותם בסיד[10].

"וּבָנִיתָ שָּׁם מִזְבֵּחַ לַה' אֱ-לֹהֶיךָ מִזְבַּח אֲבָנִים לֹא תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל" - זהו ציווי חדש, שאין כדוגמתו בשלב הראשון. העם מצטווה לבנות מזבח לה' המשויך כ'א-לוהיו', ולהימנע מהנפת ברזל על אבניו. הנפת ברזל נתפשת כפעולת מלחמה או אלימות, ואילו המזבח מגלם מקום של שלום. "אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה אֶת מִזְבַּח ה' אֱ-לֹהֶיךָ" - לא אבנים שמהן עולה סיפור של 'מלחמה'^[11].

"וְהַעֲלִיתָ עָלָיו עוֹלֹת לַה' אֱ-להֶיךָ" - על המזבח תוקרב תחילה העולה, המגלמת את הנתינה לא-להים יותר מכל קרבן אחר^[12]. "וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה'
אֱ-לֹהֶיךָ" - בעקבות הנוכחות הא-להית הגבוהה בקרבן העולה, באה ההוראה על קרבן השלמים, הקשור לשלום ולשמחה, וכל זאת 'לפני ה'' - הנוכח במעמד זה. "וְכָתַבְתָּ עַל הָאֲבָנִים אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בַּאֵר הֵיטֵב" - כעת הנושא אינו עצם הכתיבה, גם לא המכוונות אל הכניסה לארץ. הנושא הוא רחב יותר: ביאורה של התורה 'באר היטב'. חכמים, במדרשים רבים, דורשים מכאן שהתורה נכתבה בשבעים לשון, ובכך הם משווים למעמד אופי - כמי שפונה לאנושות כולה (משנה סוטה ז', ה'; תוספתא שם ח', ז' ועוד).

 

שני מעמדות - השווה והשונה

שני מעמדות הם, שניהם מתייחסים למעבר הירדן, ושניהם משווים לו משמעות של אירוע מכונן לדורות.  בשניהם יקים העם אבנים ויכתוב עליהם את התורה. לא מובנת מאליה היא כתיבה זו. עד כה נכתבה התורה בלוחות הראשונים - על ידי ה'^[13]. בלוחות השניים - משה פסל את התורה, וא-להים כתב עליה^[14]. והנה, עם כניסת העם לארצו, מתחדשת עמדה רוחנית חדשה, ובעצמו הוא כותב 'את דברי התורה הזאת'. תוכנה הוא ספר דברים או חלק ממנו, בו חוזר משה על התורה הא-להית, מנקודת מבט התלויה בזמן - בשנת הארבעים, ובמקום - לקראת הכניסה אל הארץ. כתיבה כמוה כהתחייבות, כמוה כבסיס חדש לקיומו את 'דברי התורה הזאת'.

והשונה: בראשון - כתיבה המשמשת מעין תנאי - לְמַעַן אֲשֶׁר תָּבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֱ-לֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ". לא בכניסה פיזית מדובר, שהרי פיזית העם כבר נכנס לארץ, אלא בתשתית שתאפשר את המשך קיומו בארצו. ובשני - צופה העם על המעבר בפרספקטיבה רחבה יותר. כעת הנושא הוא הבשורה לעתיד הרחוק יותר - לעם ולכלל האנושות גם יחד. כעת נתפש מעבר הירדן ככניסה למרחב בו נוכחים לפני ה' - בונים מזבח ומקריבים עליו קרבן עולה. המזבח מבטא מגמה עתידית של שלום (ללא הנפת ברזל עליו), ועליו מקריבים קרבן שלמים, המטיל שלום בין העולמות השונים. כעת הנושא אינו בסיס לעצם הקיום בארץ, כי אם כתיבה של תורה שיש לה משמעות עבור העם ועבור העולם כולו. התורה לא תיכתב בגולמיותה, כי אם 'באר היטב' - בזיקה אל המציאות, כמי שמעניקה לה פשר ומשמעות.

 

שני מעמדות בספר יהושע

בשתי פרשיות מיושם סיפורם של האבנים בספר יהושע: תחילה - תוך כדי מעבר הירדן, בשנית - עם הגעת העם להר עיבל. קשה שלא לזהות את הקשר אל שני השלבים המתוארים בפרשתנו.

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר תַּמּוּ כָל הַגּוֹי לַעֲבוֹר אֶת הַיַּרְדֵּן וַיֹּאמֶר-ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר: קְחוּ לָכֶם מִן הָעָם שְׁנֵים עָשָׂר אֲנָשִׁים אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד מִשָּׁבֶט: וְצַוּוּ אוֹתָם לֵאמֹר שְׂאוּ לָכֶם מִזֶּה מִתּוֹךְ הַיַּרְדֵּן מִמַּצַּב רַגְלֵי הַכֹּהֲנִים הָכִין שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים וְהַעֲבַרְתֶּם אוֹתָם עִמָּכֶם וְהִנַּחְתֶּם אוֹתָם בַּמָּלוֹן אֲשֶׁר תָּלִינוּ בוֹ הַלָּיְלָה (יהושע ד', א'-ד').

המעבר הפיזי של הירדן כבר התקיים, והנה מצווה ה' את יהושע לייחד שנים עשר אנשים, ולצוות עליהם לשאת שתים עשרה אבנים מתוך הירדן, מהמקום בו עמדו רגלי הכהנים. מפני רגלי הכהנים נעמדו מי הירדן^[15], וכעת יונצח הנס בהעברת האבנים ובהנחתן במקום בו ילין העם בלילה. לאירוע זה משמעות היסטורית, אות לדורות הבאים:

"לְמַעַן תִּהְיֶה זֹאת אוֹת בְּקִרְבְּכֶם כִּי יִשְׁאָלוּן בְּנֵיכֶם מָחָר לֵאמֹר מָה הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה לָכֶם: וַאֲמַרְתֶּם לָהֶם אֲשֶׁר נִכְרְתוּ מֵימֵי הַיַּרְדֵּן מִפְּנֵי אֲרוֹן בְּרִית ה' בְּעָבְרוֹ בַּיַּרְדֵּן נִכְרְתוּ מֵי הַיַּרְדֵּן וְהָיוּ הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה לְזִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַד עוֹלָם:    (שם ו'-ז')

מימי הירדן נכרתו מפני ארון הברית, ועובדה זו תעמוד לזיכרון עולם.

בשלב שני מקבל האירוע משמעות נוספת:

"וַיֹּאמֶר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אֲשֶׁר יִשְׁאָלוּן בְּנֵיכֶם מָחָר אֶת אֲבוֹתָם לֵאמֹר מָה הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה: וְהוֹדַעְתֶּם אֶת בְּנֵיכֶם לֵאמֹר בַּיַּבָּשָׁה עָבַר יִשְׂרָאֵל אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה: אֲשֶׁר הוֹבִישׁ-ה' אֱ-לֹהֵיכֶם אֶת מֵי הַיַּרְדֵּן מִפְּנֵיכֶם עַד עָבְרְכֶם כַּאֲשֶׁר עָשָׂה-ה' אֱ-לֹהֵיכֶם לְיַם סוּף אֲשֶׁר הוֹבִישׁ מִפָּנֵינוּ עַד עָבְרֵנוּ" (שם, כ"ב-כ"ג)

- כעת הנושא הוא 'ביבשה עבר ישראל את הירדן הזה'. ה'
א-להיהם הוביש את הירדן מפני העם - לא מפני ארון הברית. הנושא כעת אינו התפעלות מעצם נוכחות ה' באירוע, אלא העצמת העם - שמפניו יבשו מי הירדן - 'עד עברכם'^[16]. הצגה זו של מטרת האבנים מתמקדת בנס הגדול, שבמהלכו הטבע פינה את מקומו מפני הארון או מפני העם, וזהו תרגום אפשרי למטרה הנזכרת בתורה, הרואה בזיכרון מעבר הירדן את הבסיס לקיום של העם בארצו^[17].

כעת נעבור אל המעמד הנוסף בספר יהושע:

אָז יִבְנֶה יְהוֹשֻׁעַ מִזְבֵּחַ לַה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר עֵיבָל: כַּאֲשֶׁר צִוָּה משֶׁה עֶבֶד ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּכָּתוּב בְּסֵפֶר תּוֹרַת משֶׁה מִזְבַּח אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת אֲשֶׁר לֹא הֵנִיף עֲלֵיהֶן בַּרְזֶל וַיַּעֲלוּ עָלָיו עֹלוֹת לַה' וַיִּזְבְּחוּ שְׁלָמִים: וַיִּכְתָּב שָׁם עַל אבָנִים אֵת מִשְׁנֵה תּוֹרַת משֶׁה אֲשֶׁר כָּתַב לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

(יהושע ח', ל'-ל"ב).

לאחר הצעדים הראשונים במלחמה על הארץ, ביריחו ובעי, מתפנה יהושע לקיים מעמד שכותרתו היא - בניית מזבח לה' א-להי ישראל בהר עיבל. מעמד זה הוא יישום מובהק למעמד השני המתואר בספר דברים: "כאשר ציווה משה עבד ה' את בני ישראל". כאן כמו שם - אבני המזבח שלימות, לא הונף עליהן ברזל, על המזבח מקריבים עולה ושלמים, ועל האבנים כותבים את התורה.

 

בין ציווי לבין מעשה

לצד הדמיון בין הציווי בתורה לבין מימושו בספר יהושע, קיימים גם הבדלים. ראשית, הפרשייה הראשונה בספר יהושע אינה מתייחסת לפסוקי התורה, וכמו מצווה א-להים מחדש על האבנים. או בניסוח אחר: יהושע אינו מתעורר מעצמו לקיים את הפרשיה ביום מעבר הירדן, ורק לאחר ציווי א-להי לכך, הוא מעמיד אבנים; שנית, באירוע זה מתוארת הקמת האבנים, לא סיוד וגם לא כתיבה; כמו כן - בנוסף לציווי הא-להי להקים אבנים בגלגל, מצווה יהושע להקים אבנים במקום המעבר בתוך הירדן[18]. דווקא יוזמתו היא הזוכה לשמש לזיכרון עולם: "וְהָיוּ הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה לְזִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַד עוֹלָם"; גם במעמד הנוסף בהר עיבל קיים פער בין שתי הפרשיות: בניגוד לציווי התורה, המתמקד באבנים, כעת הנושא המרכזי אינו האבנים, אלא המזבח: 'אז יבנה יהושע מזבח לה' בהר עיבל'. רק במעגל שני מתוארת כתיבת התורה על האבנים. ושוב - הסיד אינו נזכר גם באירוע זה.

פערים אלו הם קצה חוט, המצביע על ציר הנוכח בליבו של ספר יהושע. שוב ושוב מפנה הקב"ה מקום ליהושע ולעם, לבוא וליטול אחריות, אך יהושע נמנע, ומחכה להובלה
א-להית^[19]. בהתאם לדרכו - הוא אינו יוזם את הקמת האבנים, מכיוון שהקמתן מבטאת מגמה רוחנית שהוא אינו נתון בה. בהתאמה, התורה אינה נכתבת על האבנים במעבר הירדן, מכיוון שיהושע והעם אינם בשלים לעמדה זו. גם היוזמה שהייתה לו להנציח את מקום הנס - תחת רגלי כפות הכהנים, מגלמת תפישה: להתמקד בחלק א-להים ובכוהנים שחוללו את הנס. בהתאם לכך, הוא רואה את נס עמידת מי הירדן כמי שנעמדו מפני 'ארון הא-להים', וכביטוי לכוחו של א-להים. אמנם, בשלב שני הוא מביא לידי ביטוי את העצמת חלק העם, בתיאור המים כמי שנעמדו מפני העם^[20]. ביטויים לעיכוב שהיה לו בהעצמת חלק העם קיימים גם בפרשייה השנייה: האבנים כשלעצמן, המסמלות את חלקו של העם אינן מהוות נושא. הנושא הוא המזבח, המבטא את ההתבטלות לפני ה'. רק במעגל שני מתוארים האבנים עליהם כתב יהושע את משנה ספר התורה, ללא סיד - ללא ביטוי מועצם לחלקו של העם.

עם כניסת העם לארצו, מתחדשת עמדה רוחנית חדשה. העם מביא אבנים, שד אותן בשיד, ובעצמו הוא כותב את דברי התורה הזאת. הכתיבה כמוה כהתחייבות, כמוה כהצבה של תשתית חדשה לקיום התורה בארץ - לא מכוח א-להים המצווה, כי אם מכוחו של העם הכותב ומתחייב.

 

 

*	**********************************************************	*
* * * * * * * * * * * * *	כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב שמעון קליין, תשע"ה עורך: מתנאל בן אבי ******************************************************* בית המדרש הווירטואלי מיסודו של The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash האתר בעברית: http://vbm.etzion.org.il האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5 דוא"ל: [email protected]	* * * * * * * * * * * * *
*	**********************************************************	*