פרשת כי תבוא - אבנים מספרות

  • הרב שמעון קליין

מבוא

עם מעבר הירדן, מצטווה ישראל להקים אבנים ולכתוב עליהן את 'דברי התורה הזאת'. שני תיאורים הם בכתוב, ובעיוננו נבקש להבין מה מקופל בכל אחד מהם.

"וַיְצַו משֶׁה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הָעָם לֵאמֹר שָׁמֹר אֶת כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם: וְהָיָה בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה'
אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד: וְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בְּעָבְרֶךָ לְמַעַן אֲשֶׁר תָּבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֱ-לֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ:  (דברים כ"ז, א'-ג')

ביחידה זו, מצווה משה, ואיתו זקני ישראל, את העם להקים אבנים ולכתוב עליהן - 'את כל דברי התורה הזאת'. את מה משרתת העמדת האבנים? מהי המטרה בכתיבת התורה עליהן, ומה פשר הסיד ?

 

ביום מעבר הירדן

"וַיְצַו משֶׁה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הָעָם לֵאמֹר" - פרשייה זו היא אינה ציווי של א-להים, כי אם ציווי משה, ואליו מצטרפים זקני ישראל[1]. "שָׁמֹר אֶת כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם" - קודם לציווי הקונקרטי, מקדים משה ויוצר מחויבות לשמור את המצווה עליה הוא עומד לצוות בפסוקים אלו[2].

"וְהָיָה בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן" - מעבר הירדן יונצח במעמד טקסי שיתקיים בו[3]. "אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה'
אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ" - הכתוב אינו מסתפק באזכורה של הארץ, והוא מציין את העובדה שא-להים נותנה לעם. 'נתינה' פירושה - מעבר רשות. הנושא אינו 'ירושה' - יחסית לעמים שישבו בה קודם לכן, אלא נתינה - יחסית להימצאותה הראשונה בידי ה'. ניסוח הנתינה בלשון הווה, כמוה כהגדרת נושא: מעבר הירדן המדובר בפרשייה זו, פירושו - כניסה אל הארץ הנתונה כעת בידי א-להים, והיא עומדת לעבור לרשות העם. "וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת" - הקמה של אבנים גדולות ביום המעבר משווה לו חשיבות, עדות לדורות הבאים אודות האירוע שהתחולל במקום זה[4]. ההקמה - 'לך', מציבה את העם בעמדת מעורבות. "וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד" - האבנים לא תשארנה בטבעיותן, בממד הבריאה שבהן, אלא בתוספת עיבוד משלכם, יצירה ועיצוב אנושיים.


הפסוק הנוסף מוסיף ממד לאירוע: "וְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בְּעָבְרֶךָ" - אל שתי הפעולות הראשונות - הקמת האבנים ועיצובן בסיד, נוספת כעת הכתיבה. המקרא אינו מבאר מהי, ובמובן הפשוט, הכוונה היא לכתיבת פרשייה זו, המצווה על הקמת האבנים. באופן רחב יותר, ניתן לייחס את הכתיבה אל ספר דברים בכללותו, או לחלקים ממנו[5]. העם כותב, ובכך הוא מעמיד תוקף חדש, מעין התחייבות - ל'דברי התורה הזאת'[6]. "לְמַעַן אֲשֶׁר תָּבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ" - הכתיבה יוצרת מחויבות חדשה, ומעמידה בסיס לקיום הריבוני של העם בארצו (הניתנת לו מא-להים). העם מתואר בלשון יחיד - כישות, ו ליו משויך ה' כ'א-להיו' - בהתאם לתפישת העם אותו[7]. שיוך זה, מהווה מימוש להבטחה קדומה לאבות: "כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֱ-לֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ"[8].  

 

בעברכם את הירדן

עד כאן - מעגל ראשון. בפסוקים הבאים תיאור לשלב ולמצווה נוספת:

וְהָיָה בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן תָּקִימוּ אֶת הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם בְּהַר עֵיבָל וְשַׂדְתָּ אוֹתָם בַּשִּׂיד: וּבָנִיתָ שָּׁם מִזְבֵּחַ לַה' אֱ-לֹהֶיךָ מִזְבַּח אֲבָנִים לֹא תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל: אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה אֶת מִזְבַּח ה' אֱ-לֹהֶיךָ וְהַעֲלִיתָ עָלָיו עוֹלֹת לַה' אֱ-לֹהֶיךָ: וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ: וְכָתַבְתָּ עַל הָאֲבָנִים אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בַּאֵר הֵיטֵב" (שם כ"ז, ד'-ח').

שוב מתוארים מעבר הירדן, הקמת האבנים, הסיד ולבסוף הכתיבה. לצידם - תוספות והבדלים. בשורות הקרובות תיערך השוואה ראשונית בין שני התיאורים. בעקבותיה נקרא בפרשייה השנייה - בהקשבה[9].

 

פרשייה ראשונה

פרשייה שנייה

"וַיְצַו משֶׁה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הָעָם לֵאמֹר שָׁמֹר אֶת כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם:

(ב) וְהָיָה בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן

אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ

וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת

 

 

וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד:

 

 

 

 

 (ג) וְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בְּעָבְרֶךָ

לְמַעַן אֲשֶׁר תָּבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֱ-לֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ:

 

  1. הציווי מתייחס ליום מעבר הירדן.

 

  1. התייחסות לעובדה שה' נותן לעם את הארץ.

 

  1. מקום הקמת האבנים אינו מפורש. מועד הקמתן - ביום מעבר הירדן, מלמד על מיקומן בסמוך לירדן.

 

  1. והקמות לך אבנים גדולות. ההקמה היא 'לך'.

 

 

  1. הוראה לסוד בסיד ולאחריה הוראה ולכתוב עליהן את דברי התורה הזאת.

 

  1. כתיבת התורה מיוחסת לנקודת זמן - 'בעברך'.
  2. מתוארת מטרה במעשה האבנים: לְמַעַן אֲשֶׁר תָּבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֱ-לֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ:

 

(ד) וְהָיָה בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן

 

תָּקִימוּ אֶת הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה

אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם

בְּהַר עֵיבָל

וְשַׂדְתָּ אוֹתָם בַּשִּׂיד:

 

 (ה) וּבָנִיתָ שָּׁם מִזְבֵּחַ לַה' אֱל-ֹהֶיךָ מִזְבַּח אֲבָנִים לֹא תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל: (ו) אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה אֶת מִזְבַּח ה' אֱ-לֹהֶיךָ וְהַעֲלִיתָ עָלָיו עוֹלֹת לַה' אֱ-לֹהֶיךָ: (ז) וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ:

 (ח) וְכָתַבְתָּ עַל הָאֲבָנִים אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת

 בַּאֵר הֵיטֵב".

 

  1. האירוע הוא 'בעברכם את הירדן' - לא ביום המעבר.
  2. אין התייחסות לעובדה שה' נותן לעם את הארץ.

 

  1. האבנים תוקמנה בהר עיבל, 'בעברכם את הירדן' - מאוחר ליום מעבר הירדן.

 

  1. אין אזכור ל'אבנים גדולות'. ההקמה אינה מיוחדת 'לך'.

 

  1. הוראה לסוד בסיד, לאחריה - בניית מזבח שלא הונף עליו ברזל, זבח שלמים, אכילה לפני ה' ושמחה.
  2. כתיבת התורה ללא ציון נוסף לייחוס זמן.
  3.  אין ניסוח של מטרה.

 

 

 

המעמד בהר עיבל

כעת, נקרא ביחידה השנייה בהקשבה: "וְהָיָה בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן" - תיאור המעבר בזמן הווה, מצביע על מעמד המתקיים תוך כדי המעבר. באיזה עיתוי מדובר כעת? מן המיקום המפורש - הר עיבל, ניתן ללמוד שמדובר על מועד מאוחר מיום המעבר. אם כך הוא, נשאלת השאלה - מדוע התיאור הוא בזמן הווה, שהרי יעבור פרק זמן עד שהעם יגיע אל הר עיבל? מכאן ניתן ללמוד על שינוי פרספקטיבה המתחולל בין שני השלבים. התיאור הראשון מתייחס ליום בו התחולל המעבר הפיזי. התיאור השני מתייחס אל המעבר כתהליך, ובמובן זה זמנו חולש אל עבר תקופה. "תָּקִימוּ אֶת הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה" - בניגוד לניסוח "וַהֲקֵמֹתָ לְךָ" בלשון עבר אליה נוספה וא"ו ההיפוך, כעת הלשון היא לשון עתיד. לשון עבר, מייצרת משמעות מוחשית יותר, ואילו לשון עתיד יוצרת עמדה מופשטת יותר, פותחת פתח להתרחשות רחבה. "אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם בְּהַר עֵיבָל וְשַׂדְתָּ אוֹתָם בַּשִּׂיד" - משה אינו מסתפק בציווי כשלעצמו, והוא מוסיף ומגדיר את דבריו כציווי. תוספת זו מוסיפה מחויבות מכוח ציוויו - להקים את האבנים בהר עיבל ולסוד אותם בסיד[10].

"וּבָנִיתָ שָּׁם מִזְבֵּחַ לַה' אֱ-לֹהֶיךָ מִזְבַּח אֲבָנִים לֹא תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל" - זהו ציווי חדש, שאין כדוגמתו בשלב הראשון. העם מצטווה לבנות מזבח לה' המשויך כ'א-לוהיו', ולהימנע מהנפת ברזל על אבניו. הנפת ברזל נתפשת כפעולת מלחמה או אלימות, ואילו המזבח מגלם מקום של שלום. "אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה אֶת מִזְבַּח ה' אֱ-לֹהֶיךָ" - לא אבנים שמהן עולה סיפור של 'מלחמה'[11].

"וְהַעֲלִיתָ עָלָיו עוֹלֹת לַה' אֱ-להֶיךָ" - על המזבח תוקרב תחילה העולה, המגלמת את הנתינה לא-להים יותר מכל קרבן אחר[12]. "וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה'
אֱ-לֹהֶיךָ" - בעקבות הנוכחות הא-להית הגבוהה בקרבן העולה, באה ההוראה על קרבן השלמים, הקשור לשלום ולשמחה, וכל זאת 'לפני ה'' - הנוכח במעמד זה. "וְכָתַבְתָּ עַל הָאֲבָנִים אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בַּאֵר הֵיטֵב" - כעת הנושא אינו עצם הכתיבה, גם לא המכוונות אל הכניסה לארץ. הנושא הוא רחב יותר: ביאורה של התורה 'באר היטב'. חכמים, במדרשים רבים, דורשים מכאן שהתורה נכתבה בשבעים לשון, ובכך הם משווים למעמד אופי - כמי שפונה לאנושות כולה (משנה סוטה ז', ה'; תוספתא שם ח', ז' ועוד).

 

שני מעמדות - השווה והשונה

שני מעמדות הם, שניהם מתייחסים למעבר הירדן, ושניהם משווים לו משמעות של אירוע מכונן לדורות.  בשניהם יקים העם אבנים ויכתוב עליהם את התורה. לא מובנת מאליה היא כתיבה זו. עד כה נכתבה התורה בלוחות הראשונים - על ידי ה'[13]. בלוחות השניים - משה פסל את התורה, וא-להים כתב עליה[14]. והנה, עם כניסת העם לארצו, מתחדשת עמדה רוחנית חדשה, ובעצמו הוא כותב 'את דברי התורה הזאת'. תוכנה הוא ספר דברים או חלק ממנו, בו חוזר משה על התורה הא-להית, מנקודת מבט התלויה בזמן - בשנת הארבעים, ובמקום - לקראת הכניסה אל הארץ. כתיבה כמוה כהתחייבות, כמוה כבסיס חדש לקיומו את 'דברי התורה הזאת'.

והשונה: בראשון - כתיבה המשמשת מעין תנאי - לְמַעַן אֲשֶׁר תָּבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֱ-לֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ". לא בכניסה פיזית מדובר, שהרי פיזית העם כבר נכנס לארץ, אלא בתשתית שתאפשר את המשך קיומו בארצו. ובשני - צופה העם על המעבר בפרספקטיבה רחבה יותר. כעת הנושא הוא הבשורה לעתיד הרחוק יותר - לעם ולכלל האנושות גם יחד. כעת נתפש מעבר הירדן ככניסה למרחב בו נוכחים לפני ה' - בונים מזבח ומקריבים עליו קרבן עולה. המזבח מבטא מגמה עתידית של שלום (ללא הנפת ברזל עליו), ועליו מקריבים קרבן שלמים, המטיל שלום בין העולמות השונים. כעת הנושא אינו בסיס לעצם הקיום בארץ, כי אם כתיבה של תורה שיש לה משמעות עבור העם ועבור העולם כולו. התורה לא תיכתב בגולמיותה, כי אם 'באר היטב' - בזיקה אל המציאות, כמי שמעניקה לה פשר ומשמעות.

 

שני מעמדות בספר יהושע

בשתי פרשיות מיושם סיפורם של האבנים בספר יהושע: תחילה - תוך כדי מעבר הירדן, בשנית - עם הגעת העם להר עיבל. קשה שלא לזהות את הקשר אל שני השלבים המתוארים בפרשתנו.

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר תַּמּוּ כָל הַגּוֹי לַעֲבוֹר אֶת הַיַּרְדֵּן וַיֹּאמֶר-ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר: קְחוּ לָכֶם מִן הָעָם שְׁנֵים עָשָׂר אֲנָשִׁים אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד מִשָּׁבֶט: וְצַוּוּ אוֹתָם לֵאמֹר שְׂאוּ לָכֶם מִזֶּה מִתּוֹךְ הַיַּרְדֵּן מִמַּצַּב רַגְלֵי הַכֹּהֲנִים הָכִין שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים וְהַעֲבַרְתֶּם אוֹתָם עִמָּכֶם וְהִנַּחְתֶּם אוֹתָם בַּמָּלוֹן אֲשֶׁר תָּלִינוּ בוֹ הַלָּיְלָה (יהושע ד', א'-ד').

המעבר הפיזי של הירדן כבר התקיים, והנה מצווה ה' את יהושע לייחד שנים עשר אנשים, ולצוות עליהם לשאת שתים עשרה אבנים מתוך הירדן, מהמקום בו עמדו רגלי הכהנים. מפני רגלי הכהנים נעמדו מי הירדן[15], וכעת יונצח הנס בהעברת האבנים ובהנחתן במקום בו ילין העם בלילה. לאירוע זה משמעות היסטורית, אות לדורות הבאים:

"לְמַעַן תִּהְיֶה זֹאת אוֹת בְּקִרְבְּכֶם כִּי יִשְׁאָלוּן בְּנֵיכֶם מָחָר לֵאמֹר מָה הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה לָכֶם: וַאֲמַרְתֶּם לָהֶם אֲשֶׁר נִכְרְתוּ מֵימֵי הַיַּרְדֵּן מִפְּנֵי אֲרוֹן בְּרִית ה' בְּעָבְרוֹ בַּיַּרְדֵּן נִכְרְתוּ מֵי הַיַּרְדֵּן וְהָיוּ הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה לְזִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַד עוֹלָם:    (שם ו'-ז')

מימי הירדן נכרתו מפני ארון הברית, ועובדה זו תעמוד לזיכרון עולם.

בשלב שני מקבל האירוע משמעות נוספת:

"וַיֹּאמֶר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אֲשֶׁר יִשְׁאָלוּן בְּנֵיכֶם מָחָר אֶת אֲבוֹתָם לֵאמֹר מָה הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה: וְהוֹדַעְתֶּם אֶת בְּנֵיכֶם לֵאמֹר בַּיַּבָּשָׁה עָבַר יִשְׂרָאֵל אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה: אֲשֶׁר הוֹבִישׁ-ה' אֱ-לֹהֵיכֶם אֶת מֵי הַיַּרְדֵּן מִפְּנֵיכֶם עַד עָבְרְכֶם כַּאֲשֶׁר עָשָׂה-ה' אֱ-לֹהֵיכֶם לְיַם סוּף אֲשֶׁר הוֹבִישׁ מִפָּנֵינוּ עַד עָבְרֵנוּ" (שם, כ"ב-כ"ג)

- כעת הנושא הוא 'ביבשה עבר ישראל את הירדן הזה'. ה'
א-להיהם הוביש את הירדן מפני העם - לא מפני ארון הברית. הנושא כעת אינו התפעלות מעצם נוכחות ה' באירוע, אלא העצמת העם - שמפניו יבשו מי הירדן - 'עד עברכם'[16]. הצגה זו של מטרת האבנים מתמקדת בנס הגדול, שבמהלכו הטבע פינה את מקומו מפני הארון או מפני העם, וזהו תרגום אפשרי למטרה הנזכרת בתורה, הרואה בזיכרון מעבר הירדן את הבסיס לקיום של העם בארצו[17].

כעת נעבור אל המעמד הנוסף בספר יהושע:

אָז יִבְנֶה יְהוֹשֻׁעַ מִזְבֵּחַ לַה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר עֵיבָל: כַּאֲשֶׁר צִוָּה משֶׁה עֶבֶד ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּכָּתוּב בְּסֵפֶר תּוֹרַת משֶׁה מִזְבַּח אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת אֲשֶׁר לֹא הֵנִיף עֲלֵיהֶן בַּרְזֶל וַיַּעֲלוּ עָלָיו עֹלוֹת לַה' וַיִּזְבְּחוּ שְׁלָמִים: וַיִּכְתָּב שָׁם עַל אבָנִים אֵת מִשְׁנֵה תּוֹרַת משֶׁה אֲשֶׁר כָּתַב לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

(יהושע ח', ל'-ל"ב).

לאחר הצעדים הראשונים במלחמה על הארץ, ביריחו ובעי, מתפנה יהושע לקיים מעמד שכותרתו היא - בניית מזבח לה' א-להי ישראל בהר עיבל. מעמד זה הוא יישום מובהק למעמד השני המתואר בספר דברים: "כאשר ציווה משה עבד ה' את בני ישראל". כאן כמו שם - אבני המזבח שלימות, לא הונף עליהן ברזל, על המזבח מקריבים עולה ושלמים, ועל האבנים כותבים את התורה.

 

בין ציווי לבין מעשה

לצד הדמיון בין הציווי בתורה לבין מימושו בספר יהושע, קיימים גם הבדלים. ראשית, הפרשייה הראשונה בספר יהושע אינה מתייחסת לפסוקי התורה, וכמו מצווה א-להים מחדש על האבנים. או בניסוח אחר: יהושע אינו מתעורר מעצמו לקיים את הפרשיה ביום מעבר הירדן, ורק לאחר ציווי א-להי לכך, הוא מעמיד אבנים; שנית, באירוע זה מתוארת הקמת האבנים, לא סיוד וגם לא כתיבה; כמו כן - בנוסף לציווי הא-להי להקים אבנים בגלגל, מצווה יהושע להקים אבנים במקום המעבר בתוך הירדן[18]. דווקא יוזמתו היא הזוכה לשמש לזיכרון עולם: "וְהָיוּ הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה לְזִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַד עוֹלָם"; גם במעמד הנוסף בהר עיבל קיים פער בין שתי הפרשיות: בניגוד לציווי התורה, המתמקד באבנים, כעת הנושא המרכזי אינו האבנים, אלא המזבח: 'אז יבנה יהושע מזבח לה' בהר עיבל'. רק במעגל שני מתוארת כתיבת התורה על האבנים. ושוב - הסיד אינו נזכר גם באירוע זה.

פערים אלו הם קצה חוט, המצביע על ציר הנוכח בליבו של ספר יהושע. שוב ושוב מפנה הקב"ה מקום ליהושע ולעם, לבוא וליטול אחריות, אך יהושע נמנע, ומחכה להובלה
א-להית[19]. בהתאם לדרכו - הוא אינו יוזם את הקמת האבנים, מכיוון שהקמתן מבטאת מגמה רוחנית שהוא אינו נתון בה. בהתאמה, התורה אינה נכתבת על האבנים במעבר הירדן, מכיוון שיהושע והעם אינם בשלים לעמדה זו. גם היוזמה שהייתה לו להנציח את מקום הנס - תחת רגלי כפות הכהנים, מגלמת תפישה: להתמקד בחלק א-להים ובכוהנים שחוללו את הנס. בהתאם לכך, הוא רואה את נס עמידת מי הירדן כמי שנעמדו מפני 'ארון הא-להים', וכביטוי לכוחו של א-להים. אמנם, בשלב שני הוא מביא לידי ביטוי את העצמת חלק העם, בתיאור המים כמי שנעמדו מפני העם[20]. ביטויים לעיכוב שהיה לו בהעצמת חלק העם קיימים גם בפרשייה השנייה: האבנים כשלעצמן, המסמלות את חלקו של העם אינן מהוות נושא. הנושא הוא המזבח, המבטא את ההתבטלות לפני ה'. רק במעגל שני מתוארים האבנים עליהם כתב יהושע את משנה ספר התורה, ללא סיד - ללא ביטוי מועצם לחלקו של העם.

עם כניסת העם לארצו, מתחדשת עמדה רוחנית חדשה. העם מביא אבנים, שד אותן בשיד, ובעצמו הוא כותב את דברי התורה הזאת. הכתיבה כמוה כהתחייבות, כמוה כהצבה של תשתית חדשה לקיום התורה בארץ - לא מכוח א-להים המצווה, כי אם מכוחו של העם הכותב ומתחייב.

 

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

*

*

*

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב שמעון קליין, תשע"ה

עורך: מתנאל בן אבי

*******************************************************

בית המדרש הווירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית: http://vbm.etzion.org.il

האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

* * * * * * * * * *

*

*

*

*

**********************************************************

*

 

 

 


[1] ספורנו: "שיתף עמו הזקנים, מפני שהם יהיו במעמד בעברם הירדן".

[2] ראב"ע: "שמור את כל המצוה. ומה היא? והקמות לך אבנים גדולות... ". או ברבינו בחיי: "שמור את כל המצוה. היא מצות הקמת האבנים שמזכיר והולך". בהערה 10 ישנה התייחסות למשמעותה של הקדמה זו.

מעניינת העובדה שכמחצית מהופעותיה של המילה 'היום' בתורה מצויות בספר דברים, בהם היא משמשת כהצבעה על 'היום בו נתונים': "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱ-לֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם", "וְגַם אַתָּה לֹא הִגַּדְתָּ לִּי וְגַם אָנֹכִי לֹא שָׁמַעְתִּי בִּלְתִּי הַיּוֹם". בשונה מכך - בחומשים האחרים היא משמשת פעמים רבות במשמעות של 'יום' שנוספה לו ה"א הידיעה כשם עצם מיודע ("וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ", "וָאֶתְנַפַּל לִפְנֵי ה' אֵת אַרְבָּעִים הַיּוֹם"). ייחוד זה לספר דברים קשור לנאום משה המתקיים בו, ומשווה לו אופי עדכני של 'כאן ועכשיו'.

[3] מיוחדת היא העובדה שיום היציאה ממצרים מצוין לדורות עולם בחג הפסח ובהלכותיו הרבות, ומנגד - יום הכניסה לארץ אינו מצוין בממד הזמן, כי אם במקום - באבנים שיוצבו בו. רק אדם שיזדמן למקום יוכל לראותן, ולדורות - לא ייוודע מקומן. יציאת מצרים מקפלת בתוכה את שלילת העבדות ואת החירות שבעבודת הא-להים ('שלח עמי ועבדוני), במובן זה היא מסמלת חירות נצחית הקיימת לעולם. הכניסה לארץ לעומת זאת היא פעולת מימוש, מוחשית, והיא תלויה ועומדת בהתנהגותו של העם.

[4] מעין גל האבנים שמעמיד יעקב, המשמש כגל עד - עדות להסכם שנחתם במקום זה: "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְאֶחָיו לִקְטוּ אֲבָנִים וַיִּקְחוּ אֲבָנִים וַיַּעֲשׂוּ גָל וַיֹּאכְלוּ שָׁם עַל הַגָּל: וַיִּקְרָא לוֹ לָבָן יְגַר שָׂהֲדוּתָא וְיַעֲקֹב קָרָא לוֹ גַּלְעֵד: וַיֹּאמֶר לָבָן הַגַּל הַזֶּה עֵד בֵּינִי וּבֵינְךָ הַיּוֹם עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ גַּלְעֵד" (בראשית ל"א, מ"ו-מ"ח).

[5] ר' שמעון בר יוחאי במכילתא מפרש זאת ככתיבת ספר דברים, ואת דבריו הוא תומך מן הפסוקים ביהושע, לפיו כתבו על האבנים 'את משנה תורת משה' (יהושע' ח', ל"ב). לפי עמדה נוספת במדרש, על האבנים נכתבה פרשת הקריאה לשלום (דב' כ', י'-י"א). הרלב"ג בפירושו ליהושע סובר שהכוונה היא לפרשת הברכות והקללות. בהרחבה - ראה פרופ' מאיר בר-אילן, "התורה הכתובה על האבנים בהר עיבל".

[6] העובדה שתוכן הכתיבה אינו מוגדר במדויק, מעניקה לה מעמד רחב, כאילו מדובר בכתיבה מחודשת של כל התורה.

[7] שיוך מעין זה שכיח בספר דברים, והוא מופיע בו כ 235 פעם (ורק קצת יותר מעשרים פעמים נוספות בשאר התורה). עובדה זו מצביעה על כך שהרעיון הרוחני של קשר ושייכות בין המאמין לבין א-לוהיו הוא מרכזי ומשמעותי בספר דברים.

[8] ה' בשלב זה אינו מתואר כא-להי העם, כי אם כא-להי אבותיו, ואת הבטחתו להם מגשים כעת העם.

 

[9] הבחירה לפרש את שתי היחידות כשני אירועים שונים, ולא כתיאור כפול להתרחשות אחת, נתמכת בצורות שונות: בשל העיתוי השונה בפתיחת כל אחת מהן, בשל הפערים המהותיים השוררים בין שני הציוויים, וגם בשל העובדה שהאירוע האחרון מתקיים בהר עיבל, ובדרך הטבע הוא אינו יכול להתקיים ביום מעבר הירדן. מעבר לכך, סמיכות המעמד בהר עיבל אל המעמד בהר גריזים ובהר עיבל הכתוב בעקבותיו, הן בספר דברים, והן בספר יהושע, מעמיד שני מוקדי התרחשות: הראשון בסמוך לירדן, והשני - בהר גריזים ובהר עיבל.

תמיכה ניכרת לחלוקה זו קיימת בפסוקים בספר יהושע. בפרק ד' מתוארת באריכות הקמת אבנים ביום מעבר הירדן, ומטרתן היא זיכרון הכניסה לארץ. רק בשלב מאוחר יותר, לאחר כיבוש יריחו והעי, בונה יהושע מזבח בהר עיבל, מקים אבנים וכותב עליהן את התורה. לאחר מכן הוא מקריא את הברכות והקללות נוכח שני ההרים, כמצווה בספר דברים.

בשונה מדברינו אלה, ישנם מדרשים המחברים בין שני האירועים. חיבור זה שייך לתחום ה'דרש', הוא מצביע על קשר של משמעות המתקיים בין האירועים, ולאו דווקא על פרשנות ותשובה לשאלה היאך התקיים האירוע.

[10] בניגוד למילים המקבילות ביחידה הראשונה: "שָׁמֹר אֶת כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם" המובאות כהקדמה לפרשה, ובכך הן מעצימות את כל איבריה, כעת ההעצמה היא לצלע הראשונה - להקמת האבנים בהר עיבל ולסיד. הקומות הנוספות – כתיבת התורה והקרבנות על המזבח, המזבח, אינם מועצמים בסמכות משה, עובדה התואמת את אופיים - הפותח פתחים עתידיים, כפי שניתן יהיה להבחין בהמשך.

[11] המדרשים קושרים את ההוראה על שלימות האבנים אל מגמת השלום: "הרי הוא אומר אבנים שלמות תבנה את מזבח ה'
א-להיך - אבנים שמטילות שלום. והלא דברים קל וחומר, ומה אם אבנים שאינן לא רואות ולא שומעות ולא מדברות, על שמטילות שלום בין ישראל לאביהם שבשמים אמר המקום יהיו שלימות לפני, בני תורה שהן שלום בעולם על אחת כמה וכמה שיהיו שלימים לפני המקום" (תוספתא בבא קמא ז', ז', בניסוח מעט שונה במכילתא דרבי ישמעאל, יתרו, פרשה י"א, ובעוד מדרשים).

[12] העולה פותחת את ספר ויקרא, והיא מוצגת כקרבן שבו התמסרות מלאה של האדם לגבוה. ראה על כך בעיוננו לפרשת ויקרא.

[13] "וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱ-לֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱ-לֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת" (שמות פרק ל"ב, ט"ז). הלוחות הן מעשה
א-להים והכתיבה היא מכתב א-להים.

[14] "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ" (שם ל"ד, א').

 

[15] "וְהָיָה כְּנוֹחַ כַּפּוֹת רַגְלֵי הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי אֲרוֹן ה' אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ בְּמֵי הַיַּרְדֵּן מֵי הַיַּרְדֵּן יִכָּרֵתוּן הַמַּיִם הַיֹּרְדִים מִלְמָעְלָה וְיַעַמְדוּ נֵד אֶחָד" (יהושע ג', י"ג).

[16] ובהמשך: לְמַעַן דַּעַת כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ אֶת יַד-ה' כִּי חֲזָקָה הִיא לְמַעַן יְרָאתֶם אֶת-ה' אֱ-לֹהֵיכֶם כָּל הַיָּמִים" סיום זה מהווה העצמה נוספת של העם - אל מול עמים אחרים, שיראו את יד ה' החזקה, וידיעתם תהדהד בחזרה ותעצים שוב את יראת ה' של העם, 'כל הימים'.

[17] עדיין קיים הבדל בין המיקודים השונים. בספר דברים מושם דגש על התחייבות העם, המעמידה את הקיום בארץ, ואילו בספר יהושע ההתמקדות היא בכוח הארון או בחשיבות ישראל, הגורמים לירדן להיבקע מפניהם.

[18] "וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים הֵקִים יְהוֹשֻׁעַ בְּתוֹךְ הַיַּרְדֵּן תַּחַת מַצַּב רַגְלֵי הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי אֲרוֹן הַבְּרִית וַיִּהְיוּ שָׁם עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (יהושע ד', ט').

 

[19] לדוגמה: במלחמה על יריחו, א-להים מצווה על מלחמה בעלת אופי הקרוב לדרך הטבע, ואילו יהושע מעמיד לה מוקד ניסי. ה' אומר: "וְסַבֹּתֶם אֶת הָעִיר כֹּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַקֵּיף אֶת הָעִיר פַּעַם אֶחָת כֹּה תַעֲשֶׂה שֵׁשֶׁת יָמִים" - תוך התמקדות באנשי המלחמה. יהושע מתעלם מ'אנשי המלחמה', ובאופן שיטתי הוא מתמקד בארון ובכהנים. התמקדות זו יצרה מצב שעל פיו מסע המחנה מוגדר בלשון המקרא כמסע הארון: "וַיַּסֵּב אֲרוֹן ה' אֶת הָעִיר הַקֵּף פַּעַם אֶחָת וַיָּבֹאוּ הַמַּחֲנֶה וַיָּלִינוּ בַּמַּחֲנֶה" (יהושע ו', י"א).

קללת יהושע כנגד מי שיבנה את יריחו, גם היא פועל יוצא להתייחסות אל המלחמה כאל מלחמת ה'. צעד זה זכה לביקורת של חכמים ופרשנים כאחד: רש"י יהושע (ז', י) 'קום לך... בשבילך זאת להם, לא אמרתי לך להקדיש שלל העיר'. ובמדרש: "קום לך - אמר ליה: אתה גרמת להם. והיינו דקאמר ליה בעי: ועשית לעי ולמלכה כאשר עשית ליריחו ולמלכה" (סנהדרין מ"ד, א'); "באותה שעה אמר יהושע בני שים נא כבוד לה' א-להי ישראל תן לו תודה והגד נא לי מה עשית אל תכחד ממני אמר ליהושע אף אתה הגד נא לי מה עשית, מיד נפל מחלוקת בישראל ועמדו שבט יהודה במריבה והרגו מישראל כתות כתות... (במדבר רבה פרשה כג). עכן במדרש שואל את יהושע 'מה עשית'? ומציף בכך עמדה הרואה את המלחמה כמלחמת העם, ממילא השלל מותר, ולפיה אין מקום לחרם. סביב עמדה זו מתאחדים שבט יהודה, ונפתחת חזית רחבה נגד עמדת יהושע.

[20]-"אֲשֶׁר הוֹבִישׁ-ה' אֱ-לֹהֵיכֶם אֶת מֵי הַיַּרְדֵּן מִפְּנֵיכֶם עַד עָבְרְכֶם כַּאֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱ-לֹהֵיכֶם לְיַם סוּף אֲשֶׁר הוֹבִישׁ מִפָּנֵינוּ עַד עָבְרֵנוּ" -הירדן, כמו ים סוף, נעמד בפני ישראל, ולא בפני הארון, כפי שתואר קודם לכן.