פרשת כי תבוא - הברכה והקללה ורשימת ה'ארורים'

  • הרב אמנון בזק

פרשת כי-תבוא - הברכה והקללה ורשימת ה'ארורים' / הרב אמנון בזק


א. הברכה והקללה

פרשתנו מתארת את נתינת הברכה והקללה על הר גריזים ועל הר עיבל. תחילה מחלק משה את שבטי ישראל לשניים, כשחצי מהשבטים קשורים לקללה והחצי השני לברכה:

"אלה יעמדו לברך את העם על הר גרִזים בעברכם את הירדן - שמעון ולוי ויהודה ויששכר ויוסף ובניָמִן: ואלה יעמדו על הקללה בהר עיבל - ראובן גד ואשר וזבולֻן דן ונפתלי". (כ"ז, יב-יג)

מייד לאחר מכן עוברת התמונה אל הלויים:

"וענו הלוים ואמרו אל כל איש ישראל קול רם". (כ"ז, יד)

ואז מובאת רשימת ה'ארורים', הנחתמים תמיד בסיומת "ואמר כל העם אמן".

תיאור זה מעורר כמה קשיים:

א. נראה, לכאורה, שרשימת ה'ארורים' היא היא ה"קללה" הנזכרת קודם לכן. אולם אם כן, מהי ה"ברכה", ומדוע היא איננה נזכרת במפורש?

ב. מהו היחס בין תפקיד השבטים לבין תפקיד הלויים? בתחילה נראה שהשבטים הם המברכים והמקללים, אך בהמשך משתמע שהלויים הם אלו שאומרים לפחות את הקללות.

ג. מן הפסוקים לא ברור מהו תפקידם של בני שבט לוי: מצד אחד - שבט לוי נמצא בין השבטים העומדים על הברכה, ומצד שני - הלויים הם אלו שאומרים את ה'ארורים'.

לפני שניגש לפתרון קשיים אלו, נציין מקור חשוב נוסף להבנת הפרשה - תיאור הביצוע בספר יהושע:

"וכל ישראל וזקניו ושֹטרים ושֹפטיו עֹמדים מזה ומזה לארון נגד הכֹּהנים הלוים נֹשאי ארון ברית ה', כגר כאזרח, חציו אל מול הר גרזים והחציו אל מול הר עיבל, כאשר צוה משה עבד ה' לברך את העם ישראל בראשֹנה: ואחרי כן קרא את כל דברי התורה, הברכה והקללה, ככל הכתוב בספר התורה". (יהושע ח', לג-לד)

המפרשים העלו שתי גישות מרכזיות בהבנת הפרשה. רוב המפרשים (רש"י, רשב"ם ועוד) הלכו בעקבות המשנה במסכת סוטה:

"ששה שבטים עלו לראש הר גריזים וששה שבטים עלו לראש הר עיבל, והכהנים והלוים והארון עומדים למטה באמצע. הכהנים מקיפין את הארון, והלוים את הכהנים, וכל ישראל מכאן ומכאן, שנאמר: 'וכל ישראל וזקניו ושוטרים ושופטיו עומדים מזה ומזה לארון' וגו'. הפכו פניהם כלפי הר גריזים ופתחו בברכה: 'ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה', ואלו ואלו עונין אמן. הפכו פניהם כלפי הר עיבל ופתחו בקללה: 'ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה', ואלו ואלו עונין אמן, עד שגומרין ברכות וקללות". (משנה סוטה לב ע"א)

לפי גישה זו, לרשימת ה'ארורים' הייתה רשימה מקבילה של 'ברוכים', ושתי רשימות אלו הן "הברכה והקללה". ה'טקסט המלא' נקרא על ידי הלויים, והשבטים עצמם לא עשו דבר, פרט לעניית אמן על כל הברכות והקללות. על תפקידו הכפול של שבט לוי עמדה הגמרא שם, והעלתה כמה אפשרויות:

"תניא, רבי אליעזר בן יעקב אומר: אי אפשר לומר לוי למטה, שכבר נאמר למעלה, ואי אפשר לומר למעלה, שכבר נאמר למטה. הא כיצד? זקני כהונה ולויה למטה, והשאר למעלה. רבי יאשיה אומר: כל הראוי לשרת למטה, והשאר למעלה. רבי אומר: אלו ואלו - למטה הן עומדים. הפכו פניהם כלפי הר גריזים ופתחו בברכה, כלפי הר עיבל ופתחו בקללה". (סוטה לז ע"א)

לדעת תנא-קמא ור' יאשיה, שבט לוי התפצל לשתי קבוצות (והתנאים העלו שני כיוונים באיזה אופן הייתה החלוקה), בעוד שלדעת רבי כל השבטים עמדו למטה.

מכל מקום, גישת המפרשים על פי חז"ל נתקלת בכמה קשיים על פי פשוטו של מקרא:

1. אם, אכן, הקללה הנזכרת בתחילת הפרשה היא רשימת ה'ארורים', לא מובן מדוע לא נזכרו הברכות. קושייה זו מציקה במיוחד לאחר שהברכות הוזכרו בתחילה במפורש - "אלה יעמדו על הברכה". מדוע, אם כן, מפורטות רק הקללות?

2. לפי גישת חז"ל, לא מובנת כל כך חלוקת השבטים ותפקידם, לאחר שכולם עונים אמן על כל הברכות והקללות.

3. לגבי תפקידו של שבט לוי, גם אם נקבל את גישת תנא-קמא ור' יאשיה דלעיל, הקרובה יותר לפשוטו של מקרא בספר יהושע, עדיין לא מובן מדוע בפרשתנו חלוקה זו אינה נזכרת.

על כן נראה שפירושו של ראב"ע קרוב יותר לפשוטו של מקרא. לדעת ראב"ע - "על דרך הפשט, הברכה היא: ברוך אתה בעיר, והקללה - היפך זה. והעֵד בספר יהושע". כלומר, הברכות והקללות הן אלו שנזכרות בפרשת התוכחה, להלן בפרק כ"ח. ניתן להביא לכך כמה ראיות:

א. פרשת הברכות והקללות על הר גריזים ועל הר עיבל נזכרה לראשונה בפרק י"א, ושם היא תוארה כך:

"ראה אנֹכי נֹתן לפניכם היום ברכה וקללה: את הברכה - אשר תשמעו אל מצות ה' א-לוהיכם אשר אנֹכי מצוה אתכם היום: והקללה - אם לא תשמעו אל מצות ה' א-לוהיכם וסרתם מן הדרך אשר אנֹכי מצוה אתכם היום ללכת אחרי אלהים אחרים אשר לא ידעתם: והיה כי יביאך ה' א-לוהיך אל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה - ונתתה את הברכה על הר גרִזים ואת הקללה על הר עיבל". (י"א, כו-כט)

תיאור זה דומה מאוד לתיאור השכר והתוכחה בפרק כ"ח:

"והיה אם שמוע תשמע בקול ה' א-לוהיך לשמֹר לעשות את כל מצותיו אשר אנֹכי מצוך היום - ונתנך ה' א-לוהיך עליון על כל גויי הארץ: ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגֻך כי תשמע בקול ה' א-לוהיך... והיה אם לא תשמע בקול ה' א-לוהיך לשמֹר לעשות את כל מצותיו וחֻקתיו אשר אנֹכי מצוך היום - ובאו עליך כל הקללות האלה והשיגוך". (כ"ח, א-טו)

ב. ששה שבטים 'עומדים על הברכה' וששה עומדים על הקללה, וכנגד זה - בפרשת התוכחה נזכרת המילה "ברוך" שש פעמים (פס' ג-ו) וכך גם המילה "ארור" (פס' טז-יט).

ג. ראב"ע עצמו מבסס את שיטתו על הפסוקים שבספר יהושע. מהפסוקים שהזכרנו לעיל - "ואחרי כן קרא את כל דברי התורה, הברכה והקללה, ככל הכתוב בספר התורה" - אכן נראה שיהושע היה זה שקרא את הברכות והקללות במעמד זה.

אמנם, גם לפי כיוונו של ראב"ע, עדיין קשה: מדוע הפסיקה התורה באמצע תיאור הברכות והקללות, והביאה את תיאור דברי הלויים ואת רשימת ה'ארורים'? מה היחס בין שתי הפרשיות הללו?

ב. "ארור האיש אשר לא יקים את דברי התורה הזאת"

נראה, שעל פי שיטת ראב"ע מעמד הר גריזים והר עיבל נחלק לשני חלקים. בחלק הראשון עמדו הלויים ואמרו את רשימת ה'ארורים' בלבד, וכפי שנראה מספר יהושע, בחלק זה עמדו הלויים בין שני ההרים. בחלק השני נאמרו הברכות והקללות המופיעים בפרק כ"ח, ובחלק זה לא היה ללויים תפקיד מיוחד. מספר יהושע נראה שהברכות והקללות לא נאמרו בפועל על ידי כל השבטים, אלא רק על ידי יהושע, כמייצג של עם ישראל כולו.

נראה, ששני החלקים מבטאים שתי דרכים בעבודת ה'. החלק השני, שבו נאמרו הברכות והקללות, מבטא את הרעיון ששמירת המצוות תביא לברכות ונטישתן תגרום לקללות ולצרות רבות. בכך באה לידי ביטוי ההכרה בקשר שבין השמיעה בקול ה' לבין דרכו של עולם, המתנהל באופן ישיר על פי התנהגותם של בני ישראל. לו הייתה קיימת דרך זו בלבד - הרי שהיא הייתה משאירה, לכאורה, את הבחירה לאדם בין הברכה לבין הקללה, ואם ירצה האדם לקחת על עצמו את הסיכון של הקללות והצרות בלא קיום המצוות - הרשות בידו[1].

מובן שאפשרות זו אינה קיימת בפועל, שהרי המחוייבות לשמור תורה ומצוות אינה נובעת רק מהעובדה שדרך זו גוררת ברכה, אלא גם מהמחוייבות הבסיסית לעבוד את הקב"ה, שהוציא אותנו ממצרים והוליך אותנו במדבר. על כן, רשימת ה'ארורים' שבחלק הראשון מבטאת את הרעיון שגם אם לא הייתה ברכה למי שמקיים את המצוות - עדיין ארור היה מי שלא היה מקיימן. בעניית "אמן", קיבל על עצמו כל העם את חובת קיום המצוות גם שלא על מנת לקבל פרס. דווקא לפני העמדת שתי האפשרויות בפני עם ישראל, יש צורך להדגיש את המחוייבות הבסיסית לקיום המצוות, שאינה תלויה בשכר ובעונש.

שניות זו באה לידי ביטוי בדברים שאומר משה לבני ישראל בתחילת נאום המצוות, בתשובה לשאלת הבן הצפויה:

"כי ישאלך בנך מחר לאמֹר - מה העדֹת והחֻקים והמשפטים אשר צוה ה' א-לוהינו אתכם". (דברים ו', כ)

משמעותה של שאלה זו, כפי שניתן ללמוד מן התשובה, אינה 'מה' כשאלה אינפורמטיבית, אלא 'מה הטעם שאנו מחוייבים לקבל עלינו את העדות והחוקים והמשפטים'[2]. כצפוי, התשובה לשאלה זו היא כפולה:

1. "ואמרת לבנך - עבדים היינו לפרעה במצרים, ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה: ויתן ה' אותֹת ומֹפתים גדֹלים ורעים במצרים, בפרעה ובכל ביתו לעינינו: ואותנו הוציא משם למען הביא אֹתנו לתת לנו את הארץ אשר נשבע לאבֹתינו: ויצונו ה' לעשות את כל החֻקים האלה ליראה את ה' א-לוהינו".

2. "לטוב לנו כל הימים לחיֹתֵנו כהיום הזה: וצדקה תהיה לנו כי נשמֹר לעשות את כל המצוה הזאת לפני ה' א-לוהינו כאשר צִונו". (ו', כא-כה)

חובת קיום המצוות נובעת אפוא משתי סיבות: הן מכוח עבדותנו לקב"ה, והן מכוח העובדה ששמירת המצוות היא "לטוב לנו".

נראה, שההבדל שבין פרשת הברכות והקללות לבין רשימת ה'ארורים' מתבטא גם בשאלת הדוברים. בפרשת הברכות והקללות, כאמור, נוטלים השבטים חלק פעיל, ובכך מבטאים את ההכרה בדבר הקשר בין דרכו של עולם לבין קיום המצוות. דרך זו, המציגה את הבחירה שיש לאדם, צריכה להיאמר על ידי בני ישראל, כדי שיפנימו את תוכן הדברים, יעמדו על ההבדל שבין הברכה והקללה בחייהם ויסיקו את המסקנה הנכונה - "ובחרת בחיים". את רשימת ה'ארורים', לעומת זאת, אומרים רק הלויים, ויתר העם עונה אמן. הלויים מייצגים כאן את הקב"ה, ועם ישראל, העונה "אמן", הוא הצד השני בהסכם זה, שבו מקבל עליו העם מחויבויות גם ללא רווח ניכר לעין. דרך זו, המזכירה יותר כפיית הר כגיגית, אינה מציגה אפשרויות שיש לשקול אותם, אלא חובה שיש לקבלה.

ממילא מובן גם ההבדל שבין הצגת הקללה בחלק הראשון לבין הצגתה בחלק השני. בפרק כ"ח מובאות הברכות והקללות בפירוט רב, וה'ארורים' השונים מתייחסים להיבטים שונים בחיי האדם: "ארור אתה בעיר, ארור אתה בשדה" וכיו"ב. בפרק כ"ז, לעומת זאת, נאמר רק "ארור", בלא הסבר באיזה אופן מדובר. וההבדל ברור: פרק כ"ז מבטא את עצם חומרת אי-קיום המצוות, ועל כן די בהגדרת מי שלא יקיים אותן במילה "ארור". פרק כ"ח, לעומת זאת, מבטא את הרעיון שהעולם מתנהל על פי קיום ואי-קיום המצוות, ועל כן יש טעם לפרט כיצד לשאלת קיום המצוות יש השפעה על כל תחומי החיים.

ג. ייחודם של ה'ארורים'

לסיום, נעמוד בקצרה על המכנה המשותף המיוחד שיש לכל שנים-עשר ה'ארורים'. כבר ראב"ע עמד על כך, שהמשותף לרשימת העבירות הוא האפשרות לעוברן בסתר, ולגבי שתי עבירות הדבר נאמר במפורש: "ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה תועבת ה' מעשה ידי חרש ושם בסתר... ארור מכה רעהו בסתר" (כ"ז, טו-כד). ראב"ע מבאר מדוע גם יתר העבירות נעשות בדרך כלל בסתר[3]:

"והחל מהעיקר, שהוא בינו ובין בוראו, ואחר כן בינו ובין אבותיו, כי מי ידע אם יקלה אותם... מסיג גבול רעהו - כי הוא דבר נסתר. ומשגה עיוור - גם כן לא יוכל לפרסם מי שהשגהו... ומטה משפט גר יתום - כי אין להם עוזר, והנה גם הוא בסתר. והזכיר הגר גם היתום והאלמנה, כי אם יטה הדיין משפט אחרים - יערערו עליו ויפרסמוהו, והגר והיתום והאלמנה - אין להם כח. ושוכב עם אשת אב ואחות וחותנת אינו נחשד להתייחד עמה, על כן הוא דבר נסתר, ואין כן שאר העבירות. עם כל בהמה, זכר או נקבה - כי אין לה פה שתצעק ותערער כמו הזכור, על כן לא הזכירו".
(ראב"ע כ"ז, יד-כא)

ואכן, ניתן להביא ראיה לעיקרון זה מפרשה אחרת בתורה, שגם בה אנו מוצאים שנציג שבט לוי מקלל את מי שעבר עבירה ואדם מישראל עונה "אמן" - פרשת הסוטה:

"והשביע הכהן את האִשה בשבֻעת האלה, ואמר הכהן לאִשה - יתן ה' אותך לאלה ולשבֻעה בתוך עמך, בתת ה' את ירכך נֹפלת ואת בִּטנך צבה: ובאו המים המאררים האלה במעיך לצבות בטן ולַנפִּל ירך, ואמרה האשה - אמן אמן". (במדבר ה', כא-כב)

גם בפרשה זו, התורה מדגישה שתהליך זה מתבצע רק משום שהעבירה נעשתה בסתר: "ונעלם מעיני אישהּ ונסתרה והיא נטמאה, ועד אין בה והִוא לא נתפשה" (במדבר ה', יג). בפרשת סוטה באה לידי ביטוי ההכרה באמונה בקב"ה, הבוחן כליות ולב, גם כאשר הדברים נסתרים מעין בשר ודם.

וכך גם בפרשתנו: הדגש על קבלת ה'ארורים' על הדברים הנעשים בסתר מחדד את המסר המרכזי העומד מאחורי הפרשה: קבלת עול מלכות שמיים בכל מצב ובכל תנאי, גם כשהדברים נסתרים מעין בשר ודם ואינם גורמים כביכול שום נזק למי שעובר עליהם.



[1] קיומם של שני חלקים במעמד הר עיבל והר גריזים משתמע מהפסוקים בספר יהושע, המחלקים את המעמד באופן ברור לשניים: 1. "וכל ישראל וזקניו ושֹטרים ושֹפטיו עֹמדים מזה ומזה לארון נגד הכֹּהנים הלוים נֹשאי ארון ברית ה', כגר כאזרח, חציו אל מול הר גרזים והחציו אל מול הר עיבל, כאשר צוה משה עבד ה' לברך את העם ישראל בראשֹנה"; 2. "ואחרי כן קרא את כל דברי התורה, הברכה והקללה, ככל הכתוב בספר התורה". נראה פשוט, שהחלק השני מתייחס לרשימת הברכות והקללות שבפרק כ"ח, המתקשר, על פי גישתנו בעקבות ראב"ע, לחלוקת השבטים. לאור זאת, נראה שהחלק הראשון מתייחס לרשימת ה'ארורים', הנאמרת "בראשונה". על כך קשה, כמובן, מהלשון - "כאשר צוה משה עבד ה' לברך את העם ישראל בראשונה", אך ניתן ליישב לשון זו באחת משתי דרכים: א. רד"צ הופמן, בפירושו לדברים, מאריך ליישב את הסתירות בין התיאור בפרשתנו ובין התיאור ביהושע, ובין השאר מציע שעל ידי קללת מי שאינו מקיים את המצוות, זוכה כל העם לברכה; 2. ייתכן שהביטוי "לברך את העם" נאמר בלשון 'סגי נהור', ומשמעו - לקלל את העם. לשון זו ננקטת לא פעם במקרא - עיין, לדוגמה, מלכים א' כ"א, יג: "ברך נבות א-לוהים ומלך"; איוב א', ה; יא. ניתן גם לבאר את הפסוקים שבספר יהושע באופן שונה לחלוטין, שאינו סותר את הצעתנו, ועיין ברד"צ הופמן.

[2] בהגדה של פסח אנו מוצאים את השאלה הזו כשאלת הבן החכם. למעשה, בכל ארבעת המקומות בתורה שנזכרת התייחסות לשאלות הבנים, תמיד משמעות השאלה על פי הפשט היא מדוע יש לקיים את המצוות. ההגדה, שרצתה לבטא את הרעיון החשוב שיש להתייחס לכל בן לפי אופיו, דרשה את הפסוקים באופן שיתאימו לדמויות שונות, ולשם כך נדרשה, כמובן, לשנות את התשובות מאלו שניתנו בתורה במקור. כך לגבי שאלת 'הבן החכם', שההגדה שינתה את משמעות השאלה והפכה אותה לשאלה אינפורמטיבית (כנראה מתוך ההנחה שהבן החכם אינו צריך לשאול על עצם המחוייבות לקיום המצוות), ועל כן גם התשובה לבן הזה היא אינפורמטיבית - "אף אתה אמור לו כהלכות הפסח...".

[3]. וכעין זה ביאר גם הרשב"ם.