פרשת כי תבוא - מקרא ביכורים

  • הרב מנחם ליבטאג

פרשת כי-תבוא

להצהרה מפורשת יש משמעות לא רק למי ששומע אותה אלא בעיקר למי שמשמיע אותה. בפרשת כי-תבוא מופיעות שתי הצהרות שהתורה מחייבת כל אדם להצהיר, ומשה רבנו ממקם את שתיהן, משום מה, דווקא כאן - בסיום נאומו הגדול (שאחריו עקבנו בשבועות האחרונים). בשיעורנו השבוע, שיעסוק בחטיבה המסכמת של הנאום המרכזי, ננסה להבין מדוע הוא עושה זאת.

פתיחה

נפתח בחזרה קצרה על חלקיו העיקריים של הנאום:

* פתיחה - תיאור אירועי מעמד הר סיני (פרק ה').

* חטיבת "המצווה" (פרקים ו'-י"א).

* חטיבת "החוקים והמשפטים" (פרקים י"ב-כ"ו).

בשלושת השיעורים האחרונים עסקנו בחטיבת החוקים והמשפטים. ראינו כי היא פותחת במצוות הנוגעות ל"מקום אשר יבחר ה' " (בפרשת ראה) וממשיכה בכינון המנהיגות הלאומית (בפרשת שופטים) ובמגוון רחב של חוקים אזרחיים - "מצוות שבין אדם לחברו" (בפרשת כי-תצא).

בפרשת כי-תבוא אנו מוצאים:

א) שתי מצוות אחרונות, החותמות את חטיבת החוקים והמשפטים.

ב) הערות סיכום של משה רבנו.

ג) ציווי על עריכת טקס מיוחד בהר עיבל.

ד) התוכחה.

שיעורנו יתחלק השבוע לשלושה חלקים, אשר ידונו בארבעת הנושאים הללו.

חלק א': שתי המצוות האחרונות של הנאום המרכזי

שימו לב שפסוקי הפתיחה של פרק כ"ז כתובים בגוף שלישי, ולפיכך מהווים פתיחה לחטיבה חדשה של ספר דברים - שכבר אינה חלק של הנאום המרכזי. לעומתם, כתובים פסוקים טז-יט שבפרק כ"ו בגוף ראשון וכוללים את דברי הסיום של משה לנאומו הגדול, ואילו פסוקים א-טו בפרק כ"ו כוללים את שתי המצוות האחרונות של הנאום המרכזי:

1. מקרא ביכורים (כ"ו; א-יא) - הצהרה מיוחדת הנאמרת במעמד הבאת הביכורים לבית המקדש.

2. וידוי מעשר (כ"ו; יב-טו) - הצהרה מיוחדת שיש להצהיר בסיום השנים שבהן נוהג מעשר עני (כלומר, בשנה השלישית ובשנה השישית של מחזור השמיטה).

מדוע נבחרו דווקא שתי המצוות הללו לחתום את חטיבת החוקים והמשפטים של הנאום המרכזי?

להיכן הן "באמת" שייכות?

נראה שבהתאם למבנה הכללי של חטיבת החוקים והמשפטים צריכות היו שתי המצוות הללו להיכתב בפרשת ראה. כפי שלמדנו, הנושא העיקרי בפרשת ראה הוא "המקום אשר יבחר ה' ". ומכיוון שהתורה מציינת בפירוש שאת מקרא הביכורים יש לומר במקום אשר יבחר ה' [עיין כ"ו; ב], אך טבעי היה שפרשייה זו תיכתב בפרשת ראה, יחד עם שאר המצוות שזה עניינן [מודל כזה אכן קיים בפרשת משפטים (שמות כ"ג; יד-יט), שם נזכרת מצוות הבאת הביכורים יחד עם מצוות העלייה לרגל בשלוש רגלים].

באופן דומה ניתן לטעון שגם מצוות וידוי מעשר צריכה להיכתב בפרשת ראה, שבה נזכרים כל שאר דיני מעשר שני.

למרות זאת מעדיפה התורה 'לשלוף' את שתי המצוות הללו ממקומן הטבעי, על מנת לחתום בהן את הנאום כולו.

מסגרת כללית

ניתן להציע שכתיבת המצוות הללו בפרשתנו נועדה לעצב את חטיבת החוקים והמשפטים של הנאום המרכזי במבנה כיאסטי, ש"המקום אשר יבחר ה' " מהווה בו מסגרת לחטיבה כולה.

ברם, עדיין יש להסביר מדוע נבחרו לתכלית זו דווקא שתי מצוות אלו מבין כל המצוות הנוגעות ל"מקום אשר יבחר ה' ". הסיבה לכך נעוצה, ככל הנראה, בתוכנן של הצהרות אלו, הכוללות שתיהן תודה לה' על שהנחיל לנו את הארץ:

1. מקרא ביכורים

"וענית ואמרת... ויבִאֵנו אל המקום הזה, ויתן לנו את הארץ הזאת, ארץ זבת חלב ודבש. ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי ה' " (כ"ו; ה-י).

2. וידוי מעשר

"בִערתי הקֹדש מן הבית... השקיפה ממעון קדשך... וברך את עמך את ישראל ואת האדמה אשר נתתה לנו כאשר נשבעת לאבֹתינו ארץ זבת חלב ודבש" (כ"ו; יג-טו).

שימו לב שבשתי ההצהרות אנו לא רק מודים לה' על הארץ אלא אף מזכירים את בריתו עם האבות.

בחירת התורה בשתי המצוות הללו לסיום הנאום המרכזי תואמת, אם כן, את תוכנו. כפי שלמדנו, עיקר מטרתו של הנאום המרכזי הוא ללמד את בני ישראל את המצוות שעליהם לשמור כשייכנסו לארץ:

"וזאת המצוה החֻקים והמשפטים אשר צוה ה' א-להיכם ללמד אתכם לעשות בארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה" (דברים ו'; א).

כיוון שהנאום עוסק בעיקרו במצוות שיש לשמור בארץ, מתאים לחתום אותו במצוות המחייבות להודות לה' על הארץ.

למעשה, מעיון בפרשיית מקרא ביכורים עולה שאין בה כלל הודאה על הפרות - הפרות הם רק 'תירוץ' להודות לה' על הארץ! [פרשייה זו כלולה גם בהגדה של פסח. דבר זה מובן היטב כששמים לב לכך שתוכנה העיקרי הוא הודאה לה' על קיום ברית בין הבתרים. ושימו לב לפועל "הגדת" שבפסוק ג בפרק כ"ו ושבפסוק ח בפרק י"ג.]

הזכרת ברית אבות בשתי ההצהרות הללו נועדה לא רק להודות לה' על קיום הבטחתו אלא גם להזכיר לנו שהארץ ניתנה לנו על מנת שנגשים בה את הייעוד שנקבע על ידי ה': להיות עם קדוש, שייצג את ה' בעולם [ועיין בראשית י"ב; א-ג ודברים ד'; ה-ח]. ציווי זה, להזכיר לעצמנו את הייעוד הזה, נועד לחזק את שמירת כל המצוות שבספר דברים.

חלק ב': דברי הסיכום של משה

נושא זה חוזר גם בדברי הסיכום של משה לנאום:

"היום הזה ה' א-להיך מצוך לעשות את החֻקים האלה ואת המשפטים ושמרת ועשית אותם... את ה' האמרת היום להיות לך לא-להים... וה' האמירך היום להיות לו לעם סגלה... ולהיותך עם קדוש לה' א-להיך כאשר דִבר" (כ"ו; טז-יט).

בחזרה להר סיני

"ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי - והייתם לי סגולה מכל העמים... ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש..." (שמות י"ט; ה-ו).

קודם כריתת הברית בין ה' ובין ישראל, ה' מסביר שתכלית מתן תורה היא להפוך את עם ישראל לגוי קדוש המייצג את ה' בעולם. לכן בפרשתנו, כאשר משה מסיים ללמד את בני ישראל את המצוות שניתנו בהר סיני (עיין בשיעור הפתיחה לספר דברים), הוא חוזר על אותם הדברים בדיוק.

האיזון הנכון

דברי הסיכום של משה גם מקשרים בין חטיבת המצווה ובין חטיבת החוקים והמשפטים של הנאום המרכזי. חטיבת המצווה פתחה בציווי לאהוב את ה' "בכל לבבך ובכל נפשך" [ו'; ד]. ובדברי הסיכום, כאשר משה מתייחס לשמירת החוקים והמשפטים, הוא אומר:

"היום הזה ה' א-להיך מצוך לעשות את החֻקים האלה ואת המשפטים, ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך" (כ"ו; טז).

כלומר, שמירת המצוות שבחטיבת החוקים והמשפטים צריכה להתבצע לאור העקרונות של חטיבת המצווה!

חלק ג': הברית בערבות מואב

ההקבלה התוכנית והטקסטואלית למעמד הר סיני, המאפיינת את דברי הסיום של משה לנאום המרכזי, נמשכת גם בפרשייה הבאה:

"ויצו משה וזקני ישראל את העם לאמר: שמֹר את כל המצוה אשר אנכי מצוה אתכם היום. והיה ביום אשר תעברו את הירדן... וַהֲקמֹת לך אבנים גדֹלות ושדת אותם בשיד. וכתבת עליהן את כל דברי התורה הזאת... בהר עיבל... ובנית שם מזבח לה' א-להיך... והעלית עליו עולֹת... וזבחת שלמים" (כ"ז; א-ח).

כזכור, טקס זהה כמעט התקיים ארבעים שנה קודם לכן, כשלימד משה את בני ישראל את המשפטים שנתן לו ה' לאחר עשרת הדיברות:

"ויבא משה ויספר לעם את כל דברי ה' ואת כל המשפטים... ויכתב משה את כל דברי ה' וישכם בבקר ויבן מזבח תחת ההר ושתים עשרה מצבה... וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עֹלֹת ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים" (שמות כ"ד; ג-ח).

בטקס בהר עיבל משולבת קריאת תוכחה [פרק כ"ז], כמו שהייתה גם בהר סיני [עיין ויקרא כ"ו; ג-מו, כ"ה; א].

הסיבה להקבלה זו פשוטה למדיי: כיוון שהדור הזה - שעתיד להיכנס לארץ ולקיים בה את המצוות - לא נכח במעמד הר סיני, נדרשת כריתת ברית מחודשת.

בהר עיבל עתידים בני ישראל לחוות מחדש את מעמד הר סיני, כאשר ילמדו מחדש את המצוות ידריכו אותם במהלך כיבוש הארץ וכינון האומה.

כיום

האפשרות שניתנה לבניהם של יוצאי מצרים להשלים את המשימה שהוטלה על אבותיהם היא מאורע חריג בהיסטוריה: בדרך כלל הזדמנות היסטורית שהוחמצה אינה חוזרת. במשך כל שנות הנדודים במדבר שקד משה רבנו על הכנת בני ישראל להגשמת הייעוד הא-לוהי: כינון עם קדוש בארץ ישראל. בימינו, כאשר ניתנת לנו הזדמנות מחודשת להגשים את הייעוד הזה, מקבל נאומו של משה בן כשלושת אלפי השנה משנה תוקף.