כי תצא | השבת אבדה רוחנית
בפרשת כי תצא מופיעה מצוות השבת אבדה:
(א) לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ.
(ב) וְאִם לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ וְלֹא יְדַעְתּוֹ וַאֲסַפְתּוֹ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ.
(ג) וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם.
(דברים, כ"ב א - ג).
מורי החסידות לימדונו שישנה גם מצוות השבת אבדה רוחנית. כך, למשל, מנוסח רעיון זה בספר "שפתי צדיקים", בשם האדמו"ר ר' שלום מבעלז:
..."לא תראה את שור אחיך או שיו נדחים והתעלמת מהם"[1] - רצונו לומר הצדיק אינו רשאי להעלים עצמו כשרואה את חבירו נדח ונאבד מהניצוצות הקדושה שלו... רק "השב תשיבם לאחיך"[2] רצונו לומר צריך אתה להתאמץ ולהשתדל להשיב לו את הניצוץ הקדוש שלו.
ר' שלום מסביר גם את הפסוקים בהמשך ברוח הפירוש החסידי:
"ואם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו ואספתו אל תוך ביתך"[3] רצונו לומר לא מיבעיא[4] אותן אנשים שהם מצוים אצלך, ואתה יודע ורואה אותם תמיד בכל עת; אלא אפילו אותן שאינם קרובים אליך, ואין אתה יודע אותם, רק שהם בכלל ישראל, צריך אתה להמשיך עליהם חוט של חסד ורחמים מהשם יתברך ולכלול עצמך עמהם, עד שישיגו את האבידה שלהם. וזהו שכתוב "ואספתו אל תוך ביתך" רצונו לומר יהא דומה בעיניך כאלו הם בתוך ביתך. ולכך דקדק הכתוב להאריך בלשונו ולא אמר "ואם רחוק אחיך", לפי שאין שייך לומר חס וחלילה שום התרחקות בבני ישראל, שהם כולם דבוקים וחבירים כל ישראל כאיש אחד, זולת אותן הכופרים..."והיה עמך עד דרוש אחיך אותו"[5] רצונו לומר אותו הנעלם הידוע שצריך אתה להחזיק בידו ולהיות עמך עד שידרוש אחיך את השם יתברך באמת ובלב שלם, אז "והשבות לו", רצונו לומר אז תקיים מצות השבת אבידה. "וכן תעשה לחמורו וכן תעשה לשמלתו"[6] רצונו לומר לא באותן לבד אמרתי לך שהם בני מעלה, בחינת שור ושה, אלא אפילו אותן הפחותים, שהם בחינת חמור או שמלה, דברים שבני אדם מתכסים בהם או "לכל אבידת אחיך", יהיה מי שיהיה, "לא תוכל להתעלם" רק תשגיח עליהם תמיד בעין חמלתך...
(שפתי צדיקים, דברים, פרשת כי תצא).
על פי הפירוש החסידי של ר' שלום מבעלז, משמעות מצוות השבת אבדה המוטלת על הצדיק ועל כל אחד מישראל היא להחזיר לכל אדם את אבידתו הרוחנית, את ניצוצות הקדושה שלו. הנחת היסוד של ר' שלום היא שכל יהודי בשורשו שייך לקדושה, ולכן כאשר יהודי סוטה מהדרך מצווה להשיב לו את אבידתו שהיא דרכו האמיתית, ואת ניצוצות הקדושה ששייכים לו אבל הסתלקו ממנו. לאור הפסוקים הנ"ל דורש ר' שלום שהמצווה מתייחסת לא רק ליהודים הקרובים מבחינה רוחנית, אלא גם לאלו הרחוקים ("ואם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו"). מצווה זו נמשכת עד לסוף התהליך אשר בעקבותיו הטועה ישוב אל ה' בלב שלם - "והיה עמך עד דרוש אחיך אותו", דהיינו עד שחוזר בתשובה ישוב אל ה' וידרוש אותו.
ר' שלמה קרליבך סיפר סיפור מופלא על מצוות השבת אבדה רוחנית שהוא עצמו זכה לקיים:
...הייתי ילד כשהגרמנים נכנסו לווינה. הלכנו כל יום לבית הספר, בין החברים שלנו היו גם לא-יהודים. ופתאום הכל השתנה. שנאת ישראל פרצה באופן הכי מפחיד ומאיים. לא יכולנו להמשיך להסתובב ברחוב. נערים התנכלו לנו, רדפו אחרינו בסכינים...
ואז, באותן שנים אפלות, הופיע אדם ששינה את חיי, שלימד אותי להסתכל על העולם בעיניים אחרות...
היה זה בשנת 39'. אבא שלי היה רבה הראשי של באדן שליד וינה. באדן היא כמעט פרוור של וינה. היו כמה בתי כנסת בעיר, אבל לא יכולנו לצאת אליהם להתפלל, כי ההליכה ברחוב הייתה מסוכנת. הגויים התנכלו ליהודים והיכו בהם באכזריות. והשלטונות עצרו יהודים כל הזמן. רבים נעלמו, יצאו מביתם ולא חזרו.
וכדי שלפחות בשבת יוכלו יהודים להתפלל ביחד, ארגן אבא שלי מניין בביתנו. התפילה החלה בשש בבוקר, כדי שכולם יספיקו לשוב הביתה עד שמונה - הזמן בו מתחיל הרחוב להתמלא ולהיות מסוכן. וכך מדי שבת היו יהודים מגיעים אלינו מוקדם בבוקר. התפילה הייתה חפוזה, והפחד היה באוויר. מה אפשר לעשות...
שבת בבוקר אחד... נדמה לי שהיה זה בשבת פרשת 'במדבר', השבת שלפני חג השבועות, היו דפיקות בדלת. והנה לפני עמד יהודי שונה. 'נסיך' ממש. זקן קטן, פאות ארוכות. הוא לא התגנב פגימה כמו כולם. הוא עמד לפני, בפנים מאירות. לא היה בו פחד. ממש 'מלך'.
אתם יודעים, רבותי, מיהו מלך? מלך הוא אדם שאין בו פחד.
והיהודי המיוחד הזה החל לשיר [ר' שלמה בניגון מיוחד]: 'גוט שאבס גוט שאבס, גוט שאבס גוט שאבס...('שבת טובה', כלומר: 'שבת שלום')...
אחרי שנכנס וסגרתי אחריו, הסתובב בחדר אנה ואנה כשהוא ממשיך לשיר לעצמו, בעונג פנימי כזה: 'גוט שאבס גוט שאבס, גוט שאבס גוט שאבס...'
ואז פנה אלי, ובאותו הניגון - כנראה שניגון זה לא פסק מפיו - שאל אותי (ביידיש): 'וי אזוי רופט מען דיך, וי אזוי רופט מען דיך?' כלומר: איך קוראים לך? לא רציתי לשבור את הקסם, אז עניתי לו בניגון שלו: 'איך הייסט שלוימה. אין וי אזוי רופט מען אייך?' שמי שלמה. ואיך קוראים לכם? והניגון נמשך: 'שמי מויש'לה, גוט שאבס גוט שאבס. גוט שאבס גוט שאבס גוט שאבס.'
שמו לא היה 'גוט שאבס', כמובן. אבל מאז, קראנו לו, אחי ואני - 'מויש'לה גוט שאבס'.
בינתיים אנשים הגיעו והתחלנו להתפלל. אתם יודעים שבשבת בבוקר התפילה הכי מיוחדת היא 'נשמת כל חי'. 'נשמת כל חי תברך את שמך ה' אלוקינו...' אני לא רוצה לומר שום דבר רע, אבל היהודי ששימש שליח ציבור אמר 'נשמת' ממש מהר, ו'בלע' כל הזמן מילים... הסתכלתי על מויש'לה, וראיתי כמה קשה לו. למרות שאין להפסיק בדיבור אחרי 'ברוך שאמר', ברגע מסוים כבר לא יכול היה מויש'לה להתאפק, והוא פנה לחזן: 'מה קורה כאן? התפילה שלנו אמורה לעלות למעלה! אבל תפילה כזאת יורדת למטה!'
כולם השתתקו. ואז אמר - נדמה לי שהיו לו דמעות בעיניים - קצת יותר בשקט: 'שהקב"ה יזכה את כולנו בחיים ארוכים, אבל בימים טרופים אלו - מה אנחנו יודעים? אולי זו השבת האחרונה שלנו... אז כך אומרים 'נשמת'?!'
השליח-ציבור, שהיה חצי-נבוך וחצי-כעוס, אמר לאבי בגרמנית: 'אדוני הרב, אני לא יכול לעשות יותר טוב מזה.'
אבא סימן למויש'לה לגשת ל'עמוד'.
אני רוצה שתדעו: מאותו הרגע, אף אחד לא הסתכל עוד בשעון.
מויש'לה החל לשיר בנחת, מילה במילה: 'נשמת כל חי, תברך את שמך ה' אלוקינו... ורוח כל בשר תפאר ותרומם זכרך מלכנו תמיד.' בניגון 'גוש שאבס', כמובן. התפילה ארכה שעות.
פתאום מילאה השבת את כל הבית, את כל העולם. נשמת כל חי תברך את שמך! בני האדם כולם, העולם כולו! לא היה עוד רוע בעולם. זה היה יותר נשגב מיום כיפור. מי יודע אם יהיה עוד 'נשמת' כזה עד שיבוא משיח...
סיימנו 'מוסף' בסביבות אחת עשרה. אימא שלי נכנסה והביאה יין ועוגה בשביל 'קידוש'.
כשאני נזכר זה שובר את הלב, אבל תארו לכם - החלונות היו סגורים והתריסים מוגפים. הכל כדי שלא יראו הגויים ולא ישמעו.
פנו כולם לחזן וביקשו: 'ר' מוישה, התפללת כל כך יפה. עכשיו תעשה לנו קידוש!'
ענה מויש'לה: 'איך אני יכול לעשות קידוש, איך אני יכול לבשר לעולם על שבת-קודש, כשהחלונות סגורים?' והוא ניגש לפתוח.
אמר לו מישהו: 'ר' מוישה! אתה לא יודע מה קורה היום בעולם? האנשים ברחוב רוצים להרוג אותנו!'
דעו לכם, כל מה שאמר האיש המופלא הזה נחרט בליבי.
הוא עצר לרגע ואמר: 'אתם יודעים מי הם האנשים האלה הרוצים להרוג אותנו? אלה הם הבני דודים שלנו, בניו של עשיו. ועשיו מיהו? עשיו הוא בנו של יצחק אבינו ואחיו של יעקב אבינו! אתם יודעים מה קרה ל'דוד עשיו' (כך אמר)? הוא שכח מהשבת... אם עשיו היה זוכר את השבת, אפשר שהיה משנה את דרכו. ואם ה'קידוש' שלנו יהיה מספיק חזק, אם נודיע לכל העולם שהיום שבת, אולי יפסיקו לשנוא אותנו.'
אני לא יודע איך, אבל פתאום נעלם כל הפחד, אף אחד לא חשב עוד לעצור את מויש'לה. הוא הרים את התריס, פתח את החלון, וכשכוס ה'קידוש' בידו הוציא את כל חצי גופו העליון מהחלון... ברחוב הסתובבו נאצים במדים, אך הוא לא פחד.
והוא החל לקדש, בניגון שלו: 'ושמרו בני ישראל את השבת, לעשות את השבת לדורותם ברית עולם, ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם...'
בנס שום דבר לא קרה.
התפילה הסתיימה, אנשים חמקו מהבית, ואני מניח שכולם הגיעו הביתה בשלום.
פנה מויש'לה לאבי ואמר: 'אני מצטער, כבוד הרב, אך אצטרך להישאר כאן עד הלילה'. הוא סיפר שהוא מבוקש על ידי הנאצים, ולהסתובב ברחוב בשעות היום, זה בשבילו סכנת חיים ממש. למחרת באמת ראינו את שמו ותמונתו תלויים בכל קרן רחוב. הוא היה ברשימה השחורה של אלה שהמשטרה מחפשת אותם. משה העשל היה שמו המלא.
לא אשכח את השבת עם מויש'לה-גוט-שאבס. הוא זמזם כל הזמן 'גוט שאבס גוט שאבס'. הוא גם דיבר בניגון הזה. ישבנו אתו בסעודת הצהריים ובסעודה שלישית. ואני רוצה שתדעו: לא שמענו ממנו מילה אחת רעה על שום אדם בעולם. או שהיה שר 'גוט שאבס', או שאמר דברי תורה. בעיקר תורות של רבי נחמן. מפני שלמרות שמויש'לה היה נין ונכד להייליגר אפטר - ר' אברהם יהושע העשל מאפטא, בעל ה'אוהב ישראל' - הוא היה חסיד נלהב של רבי נחמן מברסלב.
דרך אגב, זו היתה הפעם הראשונה שאחי ואני שמענו על רבי נחמן... מויש'לה היה גם מיוחס להייליגר ריז'ינר - ר' ישראל מרוז'ין. ואתם יודעים, זה מעניין - לריז'ינר ולצאצאיו היו זקנים קצרים. כי הם מצאצאיו של דוד המלך, ובדברי חז"ל מופיע שלשלמה המלך היה זקן קצר. גם מויש'לה - זקן קצר ופאות ארוכות.
שאלתי אותו: 'של מי הניגון המתוק הזה שאתם שרים כל הזמן?', אך לא הצלחתי להוציא ממנו תשובה. חשבנו שאולי זה ניגון של רבי נחמן, אבל אחר כך פגשתי כמה חסידי ברסלב ולא מצאתי מי מהם שהכיר את הניגון. כנראה שזה היה ניגון של מויש'לה עצמו, והוא לא רצה להתפאר בו.
במוצאי שבת אמר: 'אשוב לכאן ביום רביעי בלילה. כשאדפוק בדלת שבע פעמים, לכבוד שבת קודש, תדעו שזה אני.'
הוקסמנו ממנו, אחי ואני. הוא ממש נגע בנשמה שלנו. ביום רביעי בלילה לא יכולנו להירדם. רק בארבע בבוקר שמענו את הדפיקות. ספרנו: אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש, שש, שבע.'
פתחנו למויש'לה, פניו היו מלאי שמחה, נטולי פחד, והוא החל לשיר: 'גוט שאבס גוט שאבס, גוט שאבס גוט שאבס. גוט שאבס גוט שאבס גוט שאבס.'
עד אז לא שמענו ברכת 'גוט שאבס' ביום רביעי...
מויש'לה בא בשביל להיפרד מאיתנו. הוא סיפר שהוא עומד לעזוב את וינה, הוא אשתו ושני ילדיו. הוא תכנן לנסוע ללונדון, ומשם לארץ ישראל. מאז אותו הלילה לא ראינו אותו עוד.
עזבנו גם אנחנו את וינה, ולבסוף הגענו לאמריקה.
עברו שנים, האיש וניגונו נשארו חרוטים בליבנו, אך לא ידענו מה אירע לו.
וכשב- 66' פתחתי את 'בית האהבה והתפילה' בסן פרנסיסקו, הדבר הראשון שלימדתי את הצעירים שם הוא - איך לומר 'שבת שלום' בניגונו של מויש'לה-גוט-שאבס. גם לימדתי אותם שכבר מיום רביעי אפשר וצריך לומר 'שבת שלום'...
מסרתי למאות צעירים שבלילות הכי חשוכים צריך לומר 'שבת שלום ומבורך'.
היה זה ב-72' או ב-73', הלכתי לתומי ברחוב בן יהודה בתל אביב, כשמישהו מאחורי קרא לי: 'סלח לי, אתה לא שלמה קרליבך מבאדן שליד וינה?'
'נכון', עניתי. 'גדלתי בבאדן.'
לא הכרתי את האיש, אך הוא אמר: 'גם אני משם. אמור לי: הזוכר אתה את מויש'לה?'
זה מעניין: הלוא היו מאות מויש'לה בווינה. מאתיים אלף יהודים גרו בווינה ובסביבתה לפני המלחמה. אבל מיד אמרתי: 'אתה מתכוון למויש'לה-גוש-שאבס?'
'כן', ענה האיש.
חשבתי: 'מה, הוא חי? ואולי הוא גר כאן בארץ! אולי בבני ברק.' 'האם הוא בחיים?' שאלתי.
'בוא אתי ליד הים', אמר האיש, 'נשב על ספסל ואספר לך'...
וכך סיפר: 'הכרתי היטב את מויש'לה. אתה זוכר שהנאצים חיפשו אותו, ולא יכול היה לצאת מאוסטריה בשמו האמיתי. בסוף הצליח להשיג דרכון בריטי מזויף. הוא כבר ישב עם אשתו ושני ילדיו ברכבת שעמדה לצאת מווינה. הוא התכוון להגיע ללונדון, ומשם לארץ ישראל. גם אני ישבתי לידם בקרון. אשתו אמרה לו כל הזמן: 'בבקשה, מויש'לה - תתאפק, תהיה בשקט. זה מסוכן.' מפני שהוא זמזם לעצמו כל הזמן 'גוט שאבס גוט שאבס'...
מויש'לה נעתר לבקשת אשתו וישב בשקט. אבל כשהחלה הרכבת לנוע, הוא אמר לאשתו: 'היינו כל החיים בווינה. אני מוכרם לומר לה עוד פעם אחת 'שבת שלום'.
לפני שהספיקה לעצור בעדו, קם ופתח את החלון, והחל לשיר 'גוט שאבס'.
ומישהו על הרציף שם לב. הם עצרו את הרכבת והוציאו אותו. ושם על הרציף, נעבך, לעיני אשתו וילדיו, היכו אותו הארורים עד שיצאה נשמתו.
אבל אני נשבע לך: עד נשימתו האחרונה, לא פסק מויש'לה מלשיר 'גוט שאבס גוט שאבס'...
תשמעו, רבותי: זה לא סוף הסיפור.
לפני מספר שנים, הזמינו אותי לשיר בבר-מצוה במנצ'סטר שבאנגליה. המראתי מתל אביב ביום שישי בבוקר. הטיסה הייתה ללונדון, ומשם, ביום ראשון, הייתי אמור לטוס למנצ'סטר. אנחנו כבר יושבים במטוס כאשר מודיעים ברמקול שפרצה שביתה בשדות התעופה באנגליה, לכן המטוס ינחת קודם בציריך. הודיעו שההגעה ללונדון תידחה בכ14 שעות אחרי המועד המתוכנן.
מבחינתי לא בא הדבר בחשבון, כמובן - זה היה ערב שבת.
לידי במטוס ישב יהודי. אמרתי לו: 'מה אעשה? אני חייב להיות במנצ'סטר ביום ראשון בשתיים אתר הצהריים!'
אומר לי הייד'לה: 'שמע מה תעשה: קח מטוס מציריך לבריסל, ומשם סע לאנטוורפן. תספיק להגיע לפני שבת. וביום ראשון בשש בבוקר, עלה על הרכבת הנוסעת מבלגיה לאנגליה (דרך תעלת לה-מאנש במעבורת). תגיע ללונדון בעשר, וכך תוכל להגיע למנצ'סטר בשתיים.' שמחתי על העצה, והגעתי לאנטוורפן שעתיים לפני שבת. לקחתי חדר במלון, יצאתי לרחוב פליקאן - איפה שמסתובבים היהודים - ותוך כמה דקות אני פוגש יהודי שהכרתי. 'היי, שלוימה!', קרא בשמחה, 'אתה כאן בשבת? אשמח שתבוא לסעוד אצלי.' תוך כדי שאנחנו מדברים, עובר לידנו איש צעיר שמשך את תשומת לבי. הוא דמה לנסיך. והוא נראה לי מוכר איכשהו... הוא עצר לידנו ואמר: 'אהה, שלוימה קרליבך! אפשר להזמין אותך לשבת?'
אמרתי: 'תודה רבה לך, אבל כבר הוזמנתי על ידי ההייליגר ייד הזה.' 'בכל זאת', אמר ה'נסיך', 'תן לי את מספר הטלפון שלך. אנסה לארגן 'מלווה מלכה' אצלי במוצאי שבת ולהזמין אותך.'
אחרי שהתרחק שאלתי את הייד'לה הראשון: 'תגיד לי: מי ה'חסידישר יונגרמאן הזה' (מי הוא האיש החסידי הצעיר הזה)? הוא נראה לי מוכר.'
'אתה לא יודע? זהו לייזר (אליעזר, או אלעזר), הבן של מוישה העשל. שמעתי שהכרת אותו בווינה וקראת לו מויש'לה-גוט-שאבס.'
אכן, נזכרתי שמויש'לה אמר לנו שלילד שלו קוראים לייזר. כמה שהוא דומה לאבא שלו!
וכמו כל הנינים של הריז'ינר: זקן קטן, פאות ארוכות...
במוצאי שבת היה 'מלווה מלכה' אצל לייזר. שאלתי אותו: 'תגיד לי, לייזר, אתה מכיר את הניגון של אבא שלך?'
נעבך, גוואלד, הוא היה קטן מכדי לזכור. הוא היה אולי בן ארבע כשרצחו את אביו על הרציף.
אמרתי ללייזר: 'אתה יודע, פתאום ברור לי שהשביתה האווירית בלונדון לא באה אלא כדי שאוכל להיות כאן באנטוורפן ולמסור לך את הניגון של אבא שלך.'
לימדתי את לייזר ואת כל הנוכחים שם את הניגון הקדוש של מויש'לה-גוט-שאבס.
הרצפה הייתה רטובה מדמעות...
הרגשתי כאילו אני מחזיר ללייזר את 'המיליונים' שאבא שלו הוריש לו.
(סיפורי נשמה, ר' שמואל זיון, תשע"ג, חלק שלישי עמודים 89 - 80).
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)