כי תצא | מהותם של איסורי הכלאיים

א. פתיחה - מצוות ספר דברים

כידוע, יש בספר דברים מצוות מחודשות רבות, ויש גם מצוות החוזרות בפעם השנייה. בין אלה החוזרות, רובן ככולן אינן מצטטות במדוייק את המצוות בספרים שמות, ויקרא ובמדבר, אלא הן חוזרות בשינויים מסויימים: סגנון שונה, תוספת או חסרון, פירוט או הכללה, תוספת נימוק או שינוי וכדומה.

בשיעורנו נעיין במצוות הכלאים, ונעסוק בפירושיה ובטעמיה כפי שהם משתקפים בשתי הופעותיהם - בספרים ויקרא ודברים, ובהבדלים שביניהן[1].

ב. איסורי הכלאיים

בפרשתנו אנו קוראים:

(ט) לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם פֶּן תִּקְדַּשׁ הַמְלֵאָה הַזֶּרַע אֲשֶׁר תִּזְרָע וּתְבוּאַת הַכָּרֶם:
(י) לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו:
(יא) לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו: (דברים כ"ב).

לפנינו שלושה איסורים:

(1) כלאי הכרם (2) חרישה (3) כלאי בגדים - שעטנז.

בפרשת קדושים נזכרת קבוצה מקבילה של איסורי כלאיים:

(יט) אֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם וּבֶגֶד כִּלְאַיִם שַׁעַטְנֵז לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ: (ויקרא י"ט).

נסדר את האיסורים בהקבלה, על פי הרשימה אצלנו, ונשמור על המספור:

(2) בהמתך לא תרביע כלאיים (1) שדך לא תזרע כלאיים (3) ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך.

כבר ממבט ראשון ברור שעל אף ההבדלים בין שני הספרים, יש כאן קבוצת איסורים מקבילה, הכוללת שלושה איסורים: כלאי כרם, בהמה ובגדים.

ההבדלים בין שתי הקבוצות הם:

א. בויקרא יש כותרת: "את חוקותי תשמורו".

ב. הסדר בין כלאי הכרם וכלאי הבהמה התהפך.

ג. האיסורים בדברים מפורטים יותר, ונזכרים בהם המינים המסויימים האסורים בכלאיים, בעוד האיסורים בויקרא מנוסחים באופן כללי, בלא התייחסות למינים. בכלאי השדה מפורט בדברים האיסור על כרם דווקא, בכלאי בהמה - על שור וחמור, ובכלאי בגדים - על צמר ופשתים.

ד. קיים הבדל מסויים בהגדרת הפעולה האסורה. בכלאי השדה נזכר בשני הספרים האיסור 'לזרוע', אך בכלאי בגדים נאמר בויקרא "לא יעלה עליך", ואילו בדברים נאמר "לא תלבש"; ההבדל העיקרי מצוי בכלאי בהמה, עד כדי כך שלולא היותו של האיסור חלק מקבוצת הכלאיים, ייתכן שלא היינו מקשרים בין שני המקומות: בויקרא נאסר להרביע כלאיים, ואילו בספר דברים נאסרה החרישה, ולא ההרבעה.

ה. בכלאי השדה נזכרת בספר דברים בלבד התוצאה של מעשה האיסור: "פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע".

ו. לגבי מהות האיסור - נראה שהתורה מנסחת אותו באופן שונה. בויקרא כלולים כל האיסורים בפסוק אחד, והם מנוסחים במקצב אחיד, כשהמילה המנחה היא 'כלאים', ובראש האיסור באה הקטגוריה הנאסרת:

בהמתך - לא תרביע כלאים.

שדך - לא תזרע כלאים.

ובגד - כלאים שעטנז לא יעלה עליך.

לעומת זאת, בדברים המילה "כלאיים" נזכרת רק בכלאי הכרם, ובשני האיסורים הבאים באה תמורתה המילה "יחדו" כדי לבטא את מהות איסור החרישה ולבישת הכלאים. הרושם העולה בדברים הוא שמדובר על תחום דומה של איסורים - אולי קרבה רעיונית - אך לא ממש משפחה, כפי שניכר בפסוק האחד בויקרא, בו יש משפט ארוך האוסר את שלושת סוגי הכלאיים.

בפרק הבא של השיעור ננסה לברר את מהותם של האיסורים כפי שהם התבארו על ידי המפרשים, ואת התאמתם לפשוטו של מקרא.

ג. מהות איסורי הכלאיים בספר ויקרא

שיטת רש"י - חוק ללא טעם

כותרת הפרשה היא "את חוקותי תשמורו"; זו איננה כותרת תדירה, ובמיוחד לא כאשר אנו נמצאים ברצף של מצוות. כל המפרשים הבינו שהכותרת הזו מפקיעה את מצוות הכלאים מהמצוות שלפניה ('לא תקם ולא תטר', 'לא תלך רכיל' וכו') שהן מצוות חברתיות ושייכות לתחום המשפטים או לתיקון החברה, ואינן בגדר "חוקים". ומהם ה'חוקים'? מפורסם ביותר פירושו של רש"י:

"חוקים" - אלו גזרות מלך שאין טעם לדבר. (רש"י ויקרא י"ט, י"ט).

בניגוד למצוות הקודמות, שהן מובנות ומתקבלות על הדעת ועל הלב, כגון תיקון היחסים החברתיים ותיקון המידות, אין למצוות הכלאים טעם ותכלית מובנים. המונח 'חוקות' לדעת רש"י מבטא את מעמדם של מצוות אלה, שהן מתקבלות עלינו רק משום שהן גזרותיו של מלך מלכי המלכים, על אף שהן אינן מובנות בעינינו.

שיטת הרמב"ן - איסור שינוי הבריאה

רוב המפרשים חלקו על הבנתו של רש"י ופרשו את המונח 'חוקותי' באופן אחר. ובאמת, ההבדל בין מצוות 'שכליות' כפי שקראן רס"ג, או 'מפורסמות' לפי מונחו של הרמב"ם, לבין אלה 'השמעיות', אינו שלשמעיות אין טעם כלל, אלא שהן לא היו עולות על דעתנו ולא היינו מחוקקים אותן בעצמנו לולא שנתנם הקב"ה בתורתו. אולם, לאחר שהוא ציוונו בהן, ודאי שאנו בטוחים שהוא לא עשה כך ללא תכלית וטעם, ואנו מבקשים את טעמן - בין אם נמצאנו, ובין אם לא.

ובדיוק רב יותר: המצוות הקרויות 'משפטים' מובנות מפני שהן מועילות לאדם ולחברה, ולכן אנו יודעים את טעמן ותכליתן ומבינים לשם מה ציווה אותנו ה' בהן. המצוות הקרויות 'חוקות' אינן לתועלת האדם או החברה כמטרה ראשונה, אלא יש להן מהות אחרת, ויש לבקש את טעמן במימד אחר של הבנה. כלומר - יש מצוות שהמלך מצווה לתועלת עמו, ויש מצוות שהוא מצווה כי כך ראוי ונכון למלך, לממלכה, לאמת ולטוב, מעל ומעבר לתועלת הישירה שיש או אין בהן לנתיניו. כך טען רמב"ן כלפי רש"י:

ואין הכונה בהם שתהיה גזרת מלך מלכי המלכים בשום מקום בלא טעם, כי כל אמרת אלוה צרופה (משלי, ל', ה'), רק החקים הם גזירת המלך אשר יחוק במלכותו בלי שיגלה תועלתם לעם, ואין העם נהנים בהם אבל מהרהרין אחריהם בלבם ומקבלים אותם ליראת המלכות, וכן חוקי הקב"ה הם הסודות אשר לו בתורה שאין העם במחשבתם נהנים בהם כמשפטים, אבל כולם בטעם נכון ותועלת שלימה: (רמב"ן ויקרא י"ט, י"ט).

דברי חז"ל על הפסוק מפנים אותנו אל ההבנה העיקרית של המונח 'חוקות':

תניא: אמר שמואל, מה ת"ל "את חקתי תשמרו בהמתך לא תרביע"? חקים שחקקתי לך כבר - תשמרו עתה. (קידושין לט.).

כלומר: המונח 'חוקות' אינו מתייחס למה שהקב"ה עתיד לצוות להלן, אלא לחוקים שהוא חקק כבר, שעתה הוא מצווה עליהם.

ואימתי חקקם? נראה את פירוש ה'תורה תמימה' :

דקאי על החקים שחקק הקב"ה בבריאת הטבע, שיתגדלו כל הגידולים כל אחד לעצמו בלא עירוב, כמו שכתוב באילנות ובבהמה למיניהם בפרשת בראשית, ובאופן כזה ישמרום עתה. (תודה תמימה ויקרא י"ט, י"ט, הערה ק"ל).

החוקים הם חוקי הבריאה, שעליהם מצווה הקב"ה עתה שיש לשומרם. הוראת המונח "חוק", לפיכך, איננה גזירה שאין בה טעם, אלא היא המידה והסדר הנכון והמדוייק של הבריאה, שהתורה אוסרת להפר אותו.

גם המפרשים על דרך הפשט וגם על דרך הסוד הסבירו את קבוצת איסורי הכלאיים בדרך זו. למשל, הרשב"ם פירש כך:

לפי דרך ארץ ותשובת המינין, כשם שציוה הכתוב שכל אחד ואחד יוציא פרי למינהו במעשה בראשית, כך ציוה להנהיג את העולם בבהמות ובשדות ואילנות וגם בחרישת שור וחמור שהם שני מינים. וגם בצמר ופשתים שזה מן בהמות וזה מן קרקע וגידוליו. (רשב"ם ויקרא י"ט, י"ט).

החוק הגדול של הבריאה הוא חוק ה'למינהו', כלומר - יש מדורים שונים ונפרדים בבריאה, והם נוצרו בכוונת מכוון על מנת ליצור סדר מתוקן והתפתחות נכונה; הכלאת המינים השונים פוגעת בסדר שקבע ה' בבריאה.

את העקרון הזה ניתן למשוך לכמה כיוונים. הרמב"ן הוסיף והסביר:

והמרכיב שני מינין משנה ומכחיש במעשה בראשית, כאילו יחשוב שלא השלים הקב"ה בעולמו כל הצורך ויחפוץ הוא לעזור בבריאתו של עולם להוסיף בו בריות. (רמב"ן שם).

הכלאת מינים היא התערבות אסורה במעשה בראשית - מעין פעילות טכנולוגית הכפויה על הבריאה, והמעידה שאין העושה מרוצה ממעשה בראשית ואינו משתמש בו כפי שהוא, אלא הוא מעוניין ליצור מינים חדשים.

שיטת המהר"ל - 'חיבור הנפרדים'

האמנם עצם ההתערבות במעשה בראשית והשימוש במה שיש בו כדי לחדש אסורה היא? המהר"ל טען כלפי הרמב"ן שאין דבריו מתיישבים עם תפיסת חז"ל שהטבע נתון לנו דווקא כדי שניצור בו ונחדש ממנו, ואין אנו צריכים לקבלו כפי שהוא:

אלא שקשה לי על טעם זה שנתן הרמב"ן, כי המרביעים כאילו אומרים שהקב"ה לא השלים עולמו, דמה בכך, דהא אמרו חכמים (בראשית רבה, י"א, ו') כל דבר שהקב"ה ברא בששת ימי בראשית צריך תיקון, כמו החטין לטחון ולאפות, ולא אמרינן בזה שהקב"ה לא השלים עולמו. וכמו שאמרו (תנחומא, תזריע, ה') על המילה[2], שלא נברא עם האדם והושלם על ידי בשר ודם. ואם כן, מה שייך בזה שנראה כאילו אומר שהקב"ה לא השלים עולמו? (גור אריה, שם).

הרמב"ן, טוען המהר"ל, נכשל כאן בנטורליזם מופרז. העמדה שהטבע כפי שהוא הוא גם מה שצריך להיות, איננה נכונה לדעתנו, מפני שהיא איננה תופסת אל נכון את היחס בין הבריאה האלוקית לבין היצירה האנושית שהיא משימה המוטלת על האדם כחובה ומצווה - ואיננה חטא[3]. הבריאה פותחת אפשרויות בפני האדם, ואיננה נועלת אותם, ולכן הטענה שהיצירה החדשה בטבע כשלעצמה מטילה דופי בשלמות הבריאה האלוקית, איננה מתקבלת. מכאן, טוען המהר"ל, שהדגש באיסור הוא על ערבוב המינים לא מפני שכל התערבות בבריאה היא שלילית, אלא מפני שההתערבות המסויימת הזו דווקא מנוגדת לכוונה האלוקית בבריאה, ואינה ממשיכה אותה אלא מסיטה אותה מדרכה. כך הציע המהר"ל עצמו:

אבל בודאי "בהמתך לא תרביע כלאים" יש טעם, דהוא משנה חקות העולם להדביק המינים הנבדלים זה מזה, כי כל מין ומין נבדל בפני עצמו, והוא מחבר לאחד הדברים הנפרדים והנבדלים.

כיוון זה פיתחו בהרחבה המפרשים על דרך הסוד, מהרמב"ן, דרך רבנו בחיי והריקנאטי, וכולם נסמכו על מאמר חז"ל אחד:

אמר רבי סימון: אין לך כל עשב ועשב מלמטה שאין לו מזל ברקיע ומכה אותו ואומר לו גדל. הדא הוא דכתיב (איוב ל"ח, ל"ג) "הידעת חוקות שמים, אם תשים משטרו בארץ?". (בראשית רבה, י' ו').

כלומר, ההבנה שהמימד הפיסי של הבריאה ניזון משורשים רוחניים, מחייבת התנהגות נכונה ומדוייקת כלפי כל דבר גם במישור הפיסי, על מנת שהוא יוכל לקבל את השפע הרוחני הראוי לו :

ואחרי שכל עשב נאצל מכח ידוע שיש במרכבה העליונה, הזורע כלאים משנה סדרי בראשית, אם יינק עשב שכחו גדול מעשב שכחו קטן מחריב העולם, כי אין ראוי לינק רק מבת זוגו כדוגמה של מעלה.... ובעירוב הזרעים משנה אדם סדר בראשית שנאמר בהן (בראשית א', י"ב) "למינהו", והוא מכחיש ומערבב הכחות העליונים אשר משם צוה להם השם את הברכה חיים עד העולם, וזהו שנאמר את חקותי תשמורו, ואמרו רבותינו זכרונם לברכה ([ירושלמי כלאים, פרק א', הלכה ז') "חוקים שחקקתי בהם את עולמי", כי הצמחים כולם יסודותם בעליונים. וכבר ידעת מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה "כל מקום שנאמר "חוקה" - גזירת מלך היא, שאין רשות לאדם להרהר אחר מדותיו". ואין הכוונה שלא יהיה טעם לדבר, אלא שלא ישנה אדם חוקי ה' יתעלה, כי הוא כמי שמחליף מטבעו של מלך מכמות שעשאו, כך המחליף במינין ועושה כלאים בשום דבר מזייף מטבעו של מלך. (ריקנאטי ויקרא י"ט, י"ט).

המפרשים הרגישו שהסבר זה משכנע במיוחד באשר לכלאי בהמה, כיוון שבמקרה זה יש הרבעת מינים ונסיון ליצירת מין חדש. בכלאי הזרע הטענה פחות חזקה, ובכלאי בגדים - עוד פחות. ובאמת, המהר"ל ב'גור אריה' כאן כתב שרק כלאי בגדים נשארים כמצווה בלא טעם מהדברים שאומות העולם מונים בהם את ישראל ויצר הרע משיב עליהם.

ההבחנה בין התערבות מותרת ורצויה בטבע, כדי לתקנו ולשפרו, לבין פגיעה בו ובסדר הנכון של התפתחותו וקיומו, אינה פשוטה כלל ועיקר. יש לה זיקה משמעותית לדיון בסוגיות האקטואליות של הנדסה גנטית, כגון השפעה על תכונות של יילוד, מינו, ושאלת השיבוט. היכן עובר הקו בין התערבות המשבחת את הטבע, מונעת מחלות או פגמים וכדומה, לבין התערבות שמשפיעה על המהלך התקין של קיומו? קביעה מדוייקת של קו הגבול דורשת דיון מעמיק, אך עצם ההבחנה העולה מדברי המהר"ל היא חשובה ומשמעותית.

ד. חוקת 'למינהו' על פי ספר דברים

שיטת הרמב"ן - ספר דברים ממשיך את ספר ויקרא

רבים מן המפרשים צמצמו בפירושם את מצוות הכלאים בדברים, כיוון שכבר פירשום בויקרא. האם העקרון המהותי העולה במצוות הכלאיים בויקרא מתאים גם להופעתן בספר דברים? הבעיה הגדולה העולה בהופעת המצוות בדברים היא האיסור על חרישה - הרי אין בחרישה שום עירוב של מינים, ומדוע אוסרת אותו התורה בגדר 'כלאים'? הרמב"ן הסביר:

ואמר "לא תחרש בשור ובחמר", והוא הדין לכל מיני הכלאים. והיא מצוה מבוארת מן "בהמתך לא תרביע כלאים" (ויקרא י"ט, י"ט), שדרך כל עובד אדמתו להביא צמדו ברפת אחת וירכיב אותן: (רמב"ן דברים כ"ב, י').

כלומר, התורה גוזרת כאן גזרה למצווה בויקרא, וקובעת כי חרישה משותפת תבוא לידי ערבוב הבהמות שיבוא לידי הרבעתם, ולכן היא אסרה גם את החרישה. אם נשאל את הרמב"ן מדוע לא אסרה התורה את החרישה כבר בספר ויקרא, סביר להניח שזאת תהיה תשובתו: בספר ויקרא ניתן האיסור המהותי, הגרעיני, ובספר דברים הוסיף משה רבנו והרחיב את האיסור מצד הריאליה האנושית, המחייבת לאסור גם בחרישה. ואמנם, לדעת הרמב"ן הפרשה בדברים ממשיכה את הקו המהותי של זו שבויקרא.

אלא, שאין דרך זו מספיקה, לענ"ד. ראשית, מפני שכפי שביארנו כבר בשיעורים אחרים[4], תופעת החזרה של ספר דברים על המצוות של ספרים הקודמים היא תופעה רחבה, ויש להסביר אותה על בסיס של עקרון כללי, ולא להסתפק בהסבר מקומי. שנית, מפני שאין הסברו של הרמב"ן מתיישב עם מכלול הפרטים בפרשה: לעיל ראינו שהמאפיין של הפרשה בדברים הוא דווקא דיוק וצמצום הדינים - דווקא כרם, דווקא שור וחמור, דווקא צמר ופשתים. כיצד מתיישבת מגמה זו עם טענת הרמב"ן שאיסור חרישה הוא הרחבה של איסור כלאי בהמה? כיצד מסביר הרמב"ן את מגמת הצמצום בכללה? ועוד - בכותרת הפרשה בויקרא נאמר שהמצוות הללו הן 'חוקות' אבל כאן לא נאמר כך, וגם הלשון "כלאיים" ננטשה במידה רבה. ולבסוף, אם משה רבנו טורח לחזור על קבוצה שלמה של מצוות, עלינו להניח שהוא לא התכוון רק להוסיף, שהרי כל מה שניתן להוסיף כאן יכול היה להיאמר שם, אלא יש להניח יסודות שונים ונבדלים לאיסורי הכלאים כאן.

איסור 'לא תחרוש' כאיסור צער בעלי חיים

בין קדמונינו, דומני שר' אברהם בן עזרא הוא היחיד שנענה לאתגר והציע הסבר שונה[5]. נעיין בפירושו של ראב"ע על הפסוק: "לא תחרוש בשור ובחמור":

(י) לא תחרוש בשור ובחמור - דבק עם הזריעה. והשם חמל על כל מעשיו, כי אין כח החמור ככח השור. ובעבור הזריעה אמר "שעטנז", וכבר הזכירו על דרך כלל ובכאן פרט שהוא הצמר והפשתים לא אחרים:

לדעת ראב"ע, איסור חרישה איננו קשור כלל באיסורי הכלאיים של ויקרא, אלא הוא בכלל צער בעלי חיים, והוא נזכר כאן רק בגלל שהתורה החלה לדבר על ענייני זריעה, והחרישה מכלל מלאכות הקרקע היא. גם כלאי בגדים נזכרו כאן רק אגב הזריעה, ולא כשלעצמם. גם בפירוש בעלי התוספות על אתר נזכר הסבר דומה:

"לא תחרוש בשור ובחמור". לפי שהשור מעלה גרה והחמור אינו מעלה גרה, וסבור החמור שהשור אוכל תמיד כשהוא חורש עמו ויש צער בעלי חיים. ולכך אסרה תורה לדבקם יחד, ועל זה מתפאר איוב "אם עלי אדמתי תזעק" (איוב ל"א, ל"ח) וכו' כי מעולם לא חרשתי בשור וחמור.

בדברי בעלי התוספות וראב"ע יש הסבר טוב גם לחידוש האיסור, גם לכך שהוא בחרישה דווקא ולא בהכלאה, וגם לעובדה שנאסרו דווקא שור וחמור שהם שונים בכוחם ובתכונת אכילתם, ולכן נאסרה העבודה בהם יחדו דווקא. כמו כן, מובן מפני מה האיסור בויקרא נוסח באופן כללי - "בהמתך לא תרביע כלאיים", שכן אם האיסור הוא על ערבוב המינים החוטא לחוק המינים 'למינהו', אכן ערוב כל המינים צריך להיות אסור.

מהות איסור כלאי בגדים

אמנם בפירושם לא מצאנו הסבר לחזרת איסור כלאי השדה ואיסור כלאי הבגד, אך נוכל להמשיך את רוח הדברים לאור פירושם. הדגש בפירושם של ראב"ע ובעלי התוספות הוא כי היסוד לאיסור החרישה בדברים אינו החוק הטבעי הקבוע בבריאה, אלא זהו חוק 'מוסרי' בקטיגורית צער בעלי חיים, הנובע מחמלת ה' גם על בעלי החיים. באופן כללי, הסברם מתאים ל'אקלים' הכללי של מצוות ספר דברים, המחודשות והישנות, שרוחם רוח מוסר וחסד. המצוות בויקרא הן חלק מהטביעה להיות 'קדושים' כלומר - לפי משמעה בויקרא - לחיות בהתאמה לחוק האלוקי שבבריאה, בכל המישורים. המצוות בדברים מיוסדות על התביעה להקים חברת מופת ההולכת בדרכי ה', בבחינת "מה הוא רחום אף אתה רחום"[6] וכו'. כשם שמצוות השבת בדברים מיוסדת על זכרון עבדות מצרים ותכליתה יצירת יום מנוחה שוויוני, ומצוות השמיטה הופכת ממצווה למנוחת הקרקע למצוות צדקה על ידי שמיטת החובות, וכך מצוות רבות, גם מצוות הכלאים משנות את הקשרן ומופיעות במשמעות אחרת, ונראה שיש להבין את איסור הזריעה וכלאי הבגד ברוח דומה. התורה הקפידה בכלאי הבגד לאסור דווקא ערוב של צמר הבא מן החי ושל פשתן הבא מן הצומח: בספר ויקרא, בו האיסור הוא על עצם ערוב המינים, נאסר כל ערבוב; כאן, לעומת זאת, דווקא ערוב של הצומח והחי הוא האסור. מטרתו של האיסור היא להבליט את ההבדל בין היחס לחי לבין היחס לצומח: אין להשתמש בשניהם מתוך יחס אובייקטואלי (כאובייקטים); הצומח אכן נועד לשימושו של האדם, אך לא כן החי, שנועדו לו חיים משל עצמו, והשימוש בו צריך להיות בזהירות ובחמלה, שכן, כידוע, נאסר על האדם לאכול מבעלי החיים לפני המבול[7]. נמצא, שהאיסור על חרישה הוא מאיסורי צער בעלי חיים, והאיסור על כלאי בהמה וצומח בבגד ממשיך את אותה מגמה, מתוך כוונה להדגיש את ההבחנה בין החי לבין הצומח.

מהות איסור כלאי הכרם

מה באשר לאיסור כלאי השדה? גם כאן בויקרא האיסור נוסח באופן כללי, שכן כל עירוב של מינים הוא אסור, אך בדברים, הדגש הוא על ההפרדה בין הזרע (לפי חז"ל - חיטה ושעורה[8]) לבין הכרם. ייתכן שאנו נמצאים בקו התפר שבין גן עדן לבין המציאות שלאחר החטא: גן עדן הוא מקום אילנות שהפירות גדלים עליהם כל השנה, ללא מאמץ מצד האדם. הזרע נזרע בכל שנה, ועליו נאמר "בזעת אפיך תאכל לחם....וקוץ ודרדר תצמיח לך" (בראשית ג', י"ז, י"ח); כלומר, ההבחנה היא בין האידיאל של הכרם, העידית שבאילנות, לבין הזרע, המסמל את היגיעה והיסוד הסיזיפי בעבודת האדם אחרי החטא. ואולי, באופן פשוט ומדוייק יותר, כשם שהזהירה התורה את הכוהנים על שתיית יין ושכר, והציעה את הנזירות, היא קובעת שאף שהיין כשלעצמו לא נאסר, יש להבחין בינו, המסמל את המותרות, ששתייתו מעט - טובה היא, ושתייתו הרבה - קרובה אל החטא והתאווה, לבין הזרע - שהוא היסוד והעיקר של חיי האדם. אם כך הוא, הרי שההבחנה היא בין הזרע הקודם למבול לבין הכרם של נוח, מיד לאחר המבול, עליו נאמר "ויחל נוח איש האדמה וייטע כרם ויישת מן היין וישכר ויתגל בתוך אהלה" (בראשית, ט', כ'-כ"א). הכרם אינו אסור, אבל אסור גם לטשטש את ההבדל בינו ובין הלחם.

 

---