כי תצא | ספיקא דאורייתא - לקולא או לחומרא?
אחת מהמצוות הרבות המופיעות בפרשתנו (שהיא הפרשה העמוסה ביותר במצוות בתורה כולה!) היא דינו של הממזר:
"לא יבֹא ממזר בקהל ה', גם דור עשירי לא יבֹא לו בקהל ה'". (דברים כ"ג, ג)
הגמרא במסכת קידושין דנה באדם שמתעורר לגביו ספק אם הוא ממזר:
"'לא יבא ממזר בקהל ה' ' - ממזר ודאי הוא דלא יבוא, הא ממזר ספק יבוא. בקהל ודאי הוא דלא יבוא, הא בקהל ספק יבוא". (קידושין עג ע"א).
הגמרא מדייקת מהפסוק דין חשוב ביחס למעמדו של אדם שאינו יודע מי הוא אביו: הוא מותר לבוא בקהל, שכן התורה אסרה רק "ממזר ודאי" אך לא "ספק ממזר". על בסיס דין זה, נחלקו הראשונים מחלוקת יסודית מאוד ביחס לכלל דיני התורה: כיצד התורה מצפה מאיתנו לנהוג במצבים של ספק? האם עלינו להחמיר מחמת החשש שיש איסור לפנינו, או שמא ניתן לסמוך על הסיכוי שהאיסור לא קיים, ולהתיר את המעשה?
דעת הרמב"ם בכמה מקומות (ראה למשל הל' כלאים י', כו; הל' טומאת מת ט', יב ועוד) היא שכל מקרי הספק מותרים מדאורייתא, ורק חכמים החמירו בהם. הרמב"ם כנראה הבין שהלימוד לגבי ממזר שספקו מותר מהווה אב טיפוס ומקור לשאר מקרי הספק שבתורה. הרשב"א (תורת הבית [הארוך] בית רביעי, שער ראשון), לעומתו, סבור שבדרך כלל התורה מצפה שנחמיר בספיקות, ואילו בממזר יש גזירת הכתוב מיוחדת המורה שספקו מותר. דווקא קיומה של גזירת הכתוב הזו מלמדת אותנו שבכל שאר המקרים, שבהם גזירת הכתוב כזו אינה קיימת, יש להחמיר במצבים של ספק מדאורייתא.
ה"חוות דעת" חידש סברא מעניינת בדעת הרמב"ם: הרמב"ם לא אמר את דבריו אלא ביחס לאיסורים, אך ביחס למצוות עשה - אף הרמב"ם מודה שיש להחמיר בספיקות מדאורייתא. בבסיס החילוק עומד היגיון פשוט: במצוות לא-תעשה התורה מחייבת להימנע ממעשה מסוים, וממילא - כל זמן שאיננו בטוחים שהאדם עשה את אותו מעשה, אנו מניחים שלא נעשה כאן איסור. במצוות עשה - המצב בדיוק הפוך: התורה מצווה לבצע מעשים מסוימים, ולכן כל זמן שאיננו יודעים באופן ודאי שהאדם אכן ביצע אותם - אנו מתייחסים אליו כאילו הוא עדיין לא קיים את המצוה.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)