פרשת כי-תשא - הברית המחודשת (ב)

  • הרב עזרא ביק

פרשת כי תשא - הברית המחודשת - חלק ב' / הרב עזרא ביק

כעת, נבחן את רשימת המצוות שבאה מיד אחרי ההכרזה על הברית החדשה בין הקב"ה לישראל. מצוות אלו נראות כאוסף מקרי של מצוות ולא ברור מדוע דווקא הן מהוות את הברית המיוחדת כל כך: האיסור על כריתת ברית עם העמים היושבים בכנען, שלושת הרגלים, הלכות בכור, שבת, עלייה למקדש, שני פרטים מסוימים בהלכת קרבן פסח, הלכות העוסקות בפירות הראשונים ואיסור בשר בחלב. ניתן בקלות לטעון שאין כל קשר בין המצוות הנתונות לברית המדוברת. אלא, שבקטע הבא משה מצווה: "... כתב-לך את-הדברים האלה כי על-פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת- ישראל" (לד,כז). זהו ספר הברית החדש, שמחליף את הישן.

למעשה, רשימה זו זהה כמעט מילה במילה, לרשימה שנכתבה בסוף פרשת משפטים, לפני שמשה כתב את ספר הברית הקודם (כג, יג-יט). משה עולה כעת לקבל את הלוחות השניים שבאים במקום הלוחות הראשונים. העובדה שנמסרות לו אותן המצוות שנזכרו קודם לכן משקפת את מאמר חז"ל שהבאנו קודם, בהסבר שלוש עשרה המידות - "אני הוא קודם שיחטא האדם ואני הוא לאחר שיחטא האדם". התוכן הוא זהה - אך כמה שונים הדברים כשמדובר בעולם שלאחר החטא, בעם שהושחת. שימור אותה מערכת יחסים מהווה בו זמנית שחזור של אותו הדבר, אך גם מערכת שונה לגמרי.

א"כ, מהכתובים עולה שמצוות אלו אכן מהוות את תוכנה של הברית. מהו הרעיון המרכזי של מצוות אלו, שבמבט ראשון נראות לא קשורות אחת לשניה?

ברצוני להציע, שמצוות אלו טומנות בתוכן רעיון מיוחד: המסובב אינו תוצאה הכרחית של בסיבותיו, והעתיד הוא לא רק התפתחות של העבר. במילים אחרות, למרות שהעם אכן הושחת ע"י החטא, אין זה מונע את האפשרות של השראת שכינה בתוכם. מצוות אלו מזהירות את העם שלא לראות עצמם כמחוברים לסביבתם, לקרקע ממנה הם גדלים, אלא תמיד לנסות לנתק עצמם ממנה ולשאוף מעלה. התורה מעביר מסר הפוך למחשבה המקובלת שכל דבר הוא סכום של הגורמים לו, ש'האדם הוא תבנית נוף מולדתו'. מול השקפה מוטעית זו מעמידה התורה את עיקרון הקדושה. בכל מקום בו יש קדושה, הפרי יכול לעלות גבוה יותר מנתוני הקרקע בה עליה הוא גדל.

נתבונן במצוות אחת לאחת:

* סדרת איסורים המזהירים כנגד יצירת ברית עם האומות היושבות בכנען (לד, יב-יז). באיסורים אלו כלולה הזהרה: אתם אמנם נכנסים לארץ כנען, אך אל תהיו בשל כך כנעניים. נשים לב ללשון: "השמר לך פן-תכרת ברית ליושב הארץ אשר אתה בא עליה... " - אל תיטמע בסביבה אליה אתה בא...

* פסח - בייחוד אכילת המצות (יח). המצה היא איננה לחם רגיל, תהליך האפיה הופסק באמצעו. החמץ מסמל את ההתפתחות הטבעית. חירות ("כי בחודש האביב יצאת ממצרים") דורשת יכולת לשבור את המהלך הטבעי .

* מצוות הבכור, בין בבעלי החיים ובין באדם (לד, יט-כ). ילד הוא תוצר של הוריו ("ברא כרעא דאבוה" - הבן הוא רגלו של אביו). הבכור, באופן מיוחד, נתפס כיורש, כממשיך של הוריו. ההלכה קובעת שהבכור של כל בעל חי הוא קדוש. ממה נובע מעמד זה של קדושה? מעמד זה איננו תולדה של התפתחות גנטית, הוריו של הבכור אינם נחשבים לקדושים. למרות שהרחם, המקום בו היו האם והתינוק מאוחדים, הוא המקור ההלכתי לקדושה ("פטר רחם"), אין זו התפתחות טבעית. הילד הוא לא רק תוצר של אמו.

* שבת (יט). השבת כוללת כל כך הרבה מסרים, שקל לקשר אותה כמעט לכל רעיון. אולם נשים לב להקשר המיוחד אצלנו: "ששת ימים תעבד וביום השביעי תשבת בחריש ובקציר תשבת". בפרשה זו, שבת היא הלכה אנטי חקלאית. זריעה וחרישה - עבודת האדמה המוציאה לפעל את הפוטנציאל שלה, נאסרות יום אחד בשבוע.

* שבועות וסוכות (כב). בניגוד לפסח, לא מוזכרת כאן אף מצווה מסוימת, אנו מוצאים כאן רק את הציווי לחגוג את החג. לדעתי, פסוק זה הוא הקדמה לפסוק הבא, שבו מופיעה מצוות עלייה לרגל. נשים לב, שהחגים קרויים כאן בשמם החקלאי: "קציר חטים וחג האסיף". לאחר ציוני החגים מופיעה מצוות עליה לרגל (כג). שלוש פעמים בשנה יהודי מצווה להיפרד מביתו, שדהו ומשפחתו (הפסוק מוגבל לזכרים בלבד, זוהי המצווה היחידה שממנה נשים פטורות באופן כה מפורש), והוא יוצא לדרכו למקום משכנה של הקדושה, להיראות לפני ה'. טבעי שלאדם יש בית, שדה וכדו', אך הוא חייב להיות מסוגל לעזוב דברים אלו ולעלות לקב"ה. גם החקלאי, איש האדמה, איש המחובר לאדמה, חייב לנתק את עצמו ולעלות. הוא לא שייך לאדמה.

* "לא-תשחט על-חמץ דם-זבחי ולא-ילין לבקר זבח חג הפסח" (כה). קרבן הפסח, חייב להיות מנותק לגמרי מהחמץ, הוא לא יכול להתקיים לצידו של החמץ, שמייצג, כפי שראינו, את התוצר הטבעי של האדמה. כמו כן, הקרבן צריך להיאכל בלילה אחד, ואסור להשאיר ממנו כלום עד הבוקר. הוא לא חלק מהחיים הטבעיים, במסגרתם ניתן לאכול מתי שאדם חפץ.

* ביכורים (כו). מצווה זו מהווה מקבילה חקלאית למצוות הבכור שראינו לעיל. הפירות גדלים על העץ כתוצר טבעי, אך הם לא מהווים חלק רגיל מהעץ - הם קדושים וחובה להביאם לבית ה'. ראוי לציין את ההבדל שבין ביכורים לבין תרומות ומעשרות, שלא מוזכרים כאן. כשיש לאדם תרומות ומעשרות, עליו להצהיר עליהם במפורש כדי שיקבלו מעמד של קדושה. במצוות הביכורים המופיעה אצלנו, בדיוק כמו בבכור, הקדושה חלה ללא צורך במעשה, למרות שבקרקע בה הם גדלו לא נטמנו 'זרעי קדושה'.

* בשר וחלב (כו). ללא ספק, מדובר כאן במצווה לא פשוטה. נבחן את הפסוק הקשה והמוכר כל כך: "לא תבשל גדי בחלב אמו". חז"ל מסבירים שמדובר כאן בדימוי - אסור לאכול או לבשל בשר וחלב יחד. מדוע? נראה לי שדרך הדוגמא שמביאה התורה ניטיב להבין את הדבר.

מי שגדל במסגרת הלכתית מובהקת, מפריד באופן טבעי בין שני סוגי מזון - בשר וחלב. ישנן מסעדות חלביות ומסעדות בשריות. אך אין כל בסיס טבעי לחלוקה זו. אחרי הכל, החלב הוא תוצר של הבהמה, בטבע הבשר והחלב מופיעים יחדיו. התורה מצהירה בדיוק על ההיפך - יש ניגוד בין התינוק שנולד מאמו, לבין חלב האם שמהווה את הבסיס לגדילתו וטיפוחו. מצווה זו מבטאת את הרעיון של ברית זו - דברים לא שייכים בהכרח למקורם. בכדי להדגיש זאת, נבחרה הדוגמא הטבעית ביותר, הקשר החזק ביותר בטבע - הקשר בין אם שמהווה מקור לילדה ולתזונתו, לבין הילד עצמו. קשר זה חייב להישבר, וצריך אפילו להנגיד בין שני צדדיו.

נוסיף נקודה אחרונה המבטאת את אופיה של הברית. הברית כאן זהה לזו שנכרתה בסוף פרשת משפטים, לפני חטא העגל. הנקודה שעולה כאן היא שקדושה יכולה לצמוח גם במקום שלכאורה נראה לא קדוש. באופן עקרוני, זהו גם הרעיון המבוטא במעמד הר סיני - הקב"ה יורד להר כדי לשכון בתוך בני ישראל. מעמד זה מזכיר מיד את הביטוי השגור בפי חז"ל כשהם מתארים את הצדיקים - "מרכבה לשכינה". בכדי שבני אדם יהוו בסיס לקדושה, שיהוו מקום מושבו של הקב"ה ("ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"), יש להתגבר על כל המבנה הטבעי של סיבה ותוצאה, רק כך יכול הא-לקי לשכון בקרב בני האדם. אולם החטא יוצר בעיה רצינית. מובן שאדם מוסרי, שעובד את הקב"ה, מקבל את תורתו ומקיים את מצוותיו, יכול להוות מקום למושבו של הקב"ה ובסיס לקדושה. אך באופן לוגי, חטא העגל הורס את החלום הזה - "כי שחת עמך".

יש ליצור מחדש את הברית, אך בתנאים חדשים לגמרי, שונים לחלוטין ממה שהכרנו עד כה. כיצד יכול ההרס שבחטא להוות בסיס לקדושה? התשובה מצויה במסתורין שבשלוש עשרה המידות, ב"נשיאת החטא". ה'- לפני החטא ואף לאחריו. ההיסטוריה השתנתה לגמרי אחרי החטא, דווקא בשל כך שבאופן בלתי ייאמן - היא נמשכת.

עיון נוסף:

* פרשת כי תשא קשורה ישירות לדמותו של משה. היא מתארת את שעתו היפה כמנהיגם של ישראל, את הצלחתו במשימה הבלתי אפשרית - שימור הברית בין הקב"ה לבין העם המושחת. עבור על הפרשה, וספור כמה פעמים הקב"ה חוזר הקב"ה על מרכזיותו של משה כיחיד בשימור הברית הקולקטיבית.

* לאור הרעיון המרכזי בשיעור הקודם, כיצד עלינו להבין את קרינת עור פניו של משה בסוף הפרשה שלנו, ואת המסווה שכיסה את פניו? (שים לב, בניגוד למה שנוטים לחשוב בד"כ,, משה לא לבש את המסווה כאשר הוא דיבר עם ישראל).

* ישנם מספר הבדלים קטנים בין הברית של פרשת כי תשא לזו שבסוף פרשת משפטים. אחד מהם הוא המיקום של הפסוק "לא ייראו פני ריקם" (שלא כללתי בשיעור זה). נסה להסביר את ההבדל.

* מי כתב את הלוחות השניים? (את הראשונים כתב הקב"ה - לב, טז). השווה לד א, לד כז-כח. עיין בנצי"ב על פסוק כז.

* מדוע מי שגר בחוץ לארץ איננו מצווה לעלות לרגל?

* הגמרא בראש השנה יז. אומרת: "ורב חסד- מטה כלפי חסד". רש"י מסביר שמדובר כאן במקרה בו מאזניו של אדם מאוזנים לגמרי - יש לו מספר זהה של מצוות ועבירות, והקב"ה מעלה את זרוע העבירות, ובכך מכריע את הכף לטובת המצוות. חשוב על משמעותה נקודה זו.

* "אחרי חטא העגל" הוא מוטיב מקובל להסבר קטעים שונים בתורה, כפי שכבר ראינו בשיעור משבוע שעבר. בפרשות הבאות, נסה להיעזר בהסבר שלנו לשינוי היחסים בין הקב"ה לבנ"י בכדי להבין את הקטעים האלה שהפרשנים קישרו להשפעה של חטא העגל.

"נשיאת חטא" מופיעה גם בבראשית נ,יז, שמות כג,כא, ובאופן מאוד מעניין, גם בשמואל א' טו,כה. אני מקווה להמשיך את הדיון בפרשנותו של מושג זה.