פרשת כי-תשא - השבת והמשכן

  • הרב אלחנן סמט

פרשת כי-תשא

השבת והמשכן

א. מניין שמצוות שבת בפרשתנו קשורה לציווי עשיית המשכן?

חלקה הראשון של פרשת כי-תשא (ל', יא - ל"א, יא) עוסק עדיין בציוויים אחדים הנוגעים למלאכת המשכן. הציווי הנראה לכאורה כחותם את חלק זה של הפרשה הוא זה הנוקב בשמותיהם של בצלאל ושל אהליאב כעומדים בראש העושים במלאכה. ואכן, בהמשך לציווי זה באה רשימה מסכמת של כל חלקי המשכן, כליו ואביזריו שאותם עליהם לעשות.

החל מפסוק יח בפרק ל"א שָבה התורה לסיפור המאורעות הקשורים בעלייתו של משה להר סיני ושהייתו שם ארבעים יום.[1] הסיפור בפרשתנו מתאר לסירוגין את ההתרחשות בראש ההר ואת ההתרחשות למטה, במחנה ישראל - חטא העגל ותוצאותיו.

בין הציווי הנראה כחותם את פרשות מלאכת המשכן (ל"א, א-יא) לבין הסיפור המתחדש אודות חטא העגל (ל"א, יח ואילך) מופיעה פרשה קצרה בת ששה פסוקים (ל"א, יב-יז) ובה מצוות שבת:

ויאמר ה' אל משה לאמר. ואתה דבר אל בני ישראל לאמר:
אך את שבתתי תשמרו כי אות הִוא ביני וביניכם לדרתיכם לדעת כי אני ה' מקדשכם.
ושמרתם את השבת כי קדש הוא לכם
מחלליה מות יומת כי כל העשה בה מלאכה ונכרתה הנפש ההִוא מקרב עמיה.
ששת ימים יעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון קדש לה'
כל העשה מלאכה ביום השבת מות יומת.
ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדרתם ברית עולם.
ביני ובין בני ישראל אות הִוא לעֹלם
כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש. (יב- יז)

מה הטעם להופעת מצוות שבת במקום הזה? כך שואל ר"י אברבנאל (בראש פרשת כי-תשא):

הנה מצוות השבת, כבר ציווה עליה בעשרת הדיברות (לעיל כ', ח-יא), וגם בפרשת משפטים (כ"ג, יב) חזר להזהיר עליה. ולמה ציווה עוד עליה כאן?

תשובתם של מפרשים רבים, ראשונים ואחרונים (ורי"א בכללם), ידועה: מצוות שבת בפרשתנו קשורה בציווי מלאכת המשכן שלפניה. חתימת פרשות המשכן במצוות שבת נועדה ללמד כי אין עשיית המשכן דוחה את השבת.[2]

אולם הבה נשאל: זאת מניין? מניין שפרשת השבת במקומנו שייכת לציווי על מלאכת המשכן וחותמת אותו, ואינה עומדת בפני עצמה? הרי בפרשה זו גופה לא נזכר כלל עניין המשכן ועשייתו, ופתיחת הפרשה בפסוקים יב-יג - "ויאמר ה' אל משה לאמר: ואתה דבר אל בני ישראל לאמר..." - מעלה על הדעת שלפנינו ציווי עצמאי.

לשאלה זו ניתנו כמה תשובות בדברי המפרשים, ולהלן נסקור שלושה סוגים של תשובות כאלה.

1. דיוקים מלשונה של פרשת השבת

פרשנים אחדים, ורש"י ראשון להם, למדו על הקשר בין מצוות השבת בפרשתנו לבין הציווי על מלאכת המשכן שלפניה מדיוקים בלשונה של פרשת השבת.

דיוקו הראשון של רש"י נעשה כבר מן הציווי למשה שבראש הפרשה: "ואתה דבר אל בני ישראל". הקדמת כינוי הגוף "ואתה" לגוף הציווי "דבר אל בני ישראל" אינה תואמת את המקובל בצווים מעין אלה, והיא נועדה להדגיש כי ציווי זה מוטל על משה עצמו דווקא. מה פשר הדגשה זו ולשם מה נועדה? על כך עונה רש"י:

ואתה - אף על פי שהפקדתיך לצוותם על מלאכת המשכן, אל יקל בעיניך לדחות את השבת מפני אותה מלאכה.[3]

דברים אלו הרחיבה נחמה ליבוביץ ע"ה בעיונה לפרשתנו ('עיונים חדשים בספר שמות', עמ' 389-388):

סגנון פתיחת הפרשה [של שבת] מעיד שהיא עומדת בניגוד או כהגבלה לציווי מלאכת המשכן. נאמר בתחילת פרשת תרומה, בפתיחת הציוויים למלאכת המשכן:

(כ"ה, א-ב) 'וידבר ה' אל משה לאמר: דבר אל בני ישראל...' וכן כאן:

(ל"א, יב-יג) 'ויאמר ה' אל משה לאמר: ואתה דבר אל בני ישראל לאמר...'

ולא נאמר ציווי כזה ולא בלשון דומה לו בין שני אלה, להודיעך שבא השני להשלים את הראשון. ונאמר כאן 'ואתה תדבר' כדי להבליט: אתה בעצמך, שהנך מביא לישראל את הציווי על התרומה ועל מלאכת המשכן, אתה האומר וחוזר ואומר 'ועשית' - 'ועשית', אתה גם תזהיר אותם על הגבלת העשייה הזאת, המגיעה עד לשבת ולא עד בכלל.

בהמשך היא מביאה את דברי המפרש בֶּנוֹ יעקב, העומד על ייחודו של הציווי בפסוק טז במקומנו - "ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת...":

כנגד עשיות רבות... במלאכת המשכן (שמונים פעם בצורת 'ועשית' ו'תעשה') האמורות החל מן (כ"ה, ח) 'ועשו לי מקדש...' מובא כאן מה שאינו נדחה מפני העשיות המרובות ההן: 'לעשות את השבת'. עשייה זו חמורה מכל העשיות ההן.

אולם הדיוק העיקרי מלשונה של פרשתנו שבו עסקו המפרשים הוא מן המילה הפותחת את גוף המצווה: (יג) "אך את שבתתי תשמרו". ופירש רש"י מילים אלו:

אף על פי שתהיו רדופין בזריזות המלאכה, שבת אל תידחה מפניה.[4]

דהיינו, "אך" זה לפי פשוטו מתנגד למה שקדם לו: 'עשו אמנם את המשכן, כפי שציוויתי אתכם, אבל את שבתותיי תשמרו אף בעשותכם את המשכן'. נמצא כי מילה זעירה זו - אך - קושרת את מצוות שבת למה שלפניה ואף קובעת את אופיו של קשר זה, שהוא נועד להגביל את מצוות עשיית המשכן האמורה לפני אותה מילה. בדרך זו הלכו רבים מן המפרשים הראשונים.[5]

בפסוק זה ישנו דבר נוסף המצריך עיון: מדוע נזכרו כאן שבתות בלשון רבים, בעוד שבמקומות אחרים שבהם מצווה התורה על שמירת השבת (וכן גם בהמשך פרשתנו) מצוינת השבת כמושג כללי בלשון יחיד? דבריהם של ראב"ע (בביאורו הארוך) ורמב"ן "כי שבתות השנה רבים" אינם עונים על השאלה מדוע דווקא בפסוק זה נזכרו השבתות בלשון רבים. אולם בהנחה שכוונת פסוק זה לחייב את שמירת השבתות בעת עשיית המשכן, מובן הדבר, וכדברי מ"ד קאסוטו:

אמנם ציוויתי אתכם לעשות לי מקדש, 'אך', כלומר - ואף על פי כן, 'את שבתותיי', את כל השבתות שתחולנה בזמן מלאכת המשכן, תשמרו אותן.

2. הלימוד מן ההקשר שבו מצויה פרשת השבת

הרמב"ן בביאורו לפסוק יג לומד מעצם סמיכות הפרשיות שבין סוף הציווי על מלאכת המשכן למצוות שבת את כוונת התורה לאסור את עשיית המשכן בשבת: "מלאכת המשכן שאינה דוחה שבת, מפני שהזהיר בה בכאן".[6]

הבה נרחיב את טענת ההקשר הזו, תוך חזרה על דברים שכתבנו בעיון לפרשת תצוה (תש"ס, בסעיף ב), חזרה שיש בה קיצור והרחבה.

הציווי על מלאכת המשכן נאמר בדיבור אחד ארוך של ה' אל משה, שראשיתו בתחילת פרשת תרומה (כ"ה, א), וחתימתו החגיגית (שיש בה מעין הפתיחה) היא לקראת סיומה של פרשת תצוה, לאחר פרשת עולת התמיד (סוף פרק כ"ט, מג-מו).

אולם אף הפרקים ל'-ל"א, הבאים לאחר חתימה זו, שייכים לציווי מלאכת המשכן. פרקים אלו כוללים שבע פרשות מסורה קצרות, המשמשות כולן כנספחים לציווי הגדול שלפניהן.

הנספח הראשון הוא פרשת מזבח הקטורת (ל', א-י), והוא הקשור ביותר לגוף ציווי מלאכת המשכן, המשתרע על פני פרשות תרומה ותצוה. מזבח הקטורת הוא מכלי המשכן שעמדו באוהל מועד, כמו השולחן והמנורה. לשאלה מדוע פרשתו אינה כתובה ביחד עם פרשותיהם של כלים אלו בתחילת פרשת תרומה, אלא בנספח הבא בסוף הציווי הגדול, הקדשנו את העיון לפרשת תצוה (תש"ס). על כל פנים, זיקתו הברורה של נספח ראשון זה אל הציווי הארוך שקדם לו מתבטאת בכך שבראשו אין כל הפסק במילים כגון "וידבר ה' אל משה", ועל כן הוא מהווה בעצם המשך רצוף של הדיבור הארוך שהחל בראש פרשת תרומה.

הבה נתבונן בחמשת הנספחים הבאים, אלו המופיעים בראש פרשת כי-תשא. בראש כל אחד מהם פתיחה המייחדת אותו כציווי חדש: "וידבר ה' אל משה לאמר" או "ויאמר ה' אל משה". תוכנם של הנספחים יבאר לנו הן את סיבת היותם נספחים, שאינם חלק מן הציווי העיקרי, והן את סדרם הפנימי.

הנספח השני - "כי תשא את ראש בני ישראל..." - מצווה על עשיית מפקד לבני ישראל באמצעות מחצית השקל. רק בסיומו מתברר הקשר של מפקד זה לעבודת המשכן (ל', טז): "ולקחת את כסף הכפֻרים מאת בני ישראל ונתת אתו על עבדת אהל מועד...". מקומו המוקדם של נספח זה, קרוב לראש הנספחים, נובע מהיותו השלמה למצוות לקיחת תרומת הנדבה, הבאה בראש פרשת תרומה.

הנספח השלישי הוא הציווי על עשיית הכיור. הכיור אינו כלי שנעשית בו עבודה אלא הוא כלי שנועד לסייע בהכשרת הכוהנים לעבודתם, ועל כן אין מקומו בציווי העיקרי. מקומו המוקדם יחסית בין הנספחים נובע מכך שבפועל הכיור בכל זאת הוא אחד מכלי המשכן, המונח בחצר המשכן (כמו מזבח העולה), ואם כן פרשתו מקבילה לציווי על עשייתם של כלי המשכן, הבא בהמשכה של פרשת תרומה.

הנספחים הרביעי והחמישי מצווים על הכנת שמן משחת קודש ועל הכנת הקטורת. אלו אינם כלים כלל, אלא תערובות חומרים שהכנתן מהווה תנאי לעצם הפעלתו של המשכן (באמצעות משיחתו בשמן), ולקיום אחת העבודות שבו (הקטרת הקטורת). סמיכות שני הנספחים הללו זה לזה ומיקומם לאחר הציווי על עשיית הכיור ברורים.

הנספח השישי עוסק במינוי האישים שיעמדו בראש המפעל: בצלאל ואהליאב. מקומו של נספח זה לקראת הסיום מובן: כאן אין עוסקים בחפצים הקשורים בעשיית המשכן, אלא באישים שיעשו את החפצים הללו. רק עם סיום פירוט המעשים שיש לעשותם ראוי לבוא הציווי באשר לאישים אשר יעשו את המעשים האלה. לפיכך מצויה בנספח זה רשימה המסכמת בקיצור את כל חלקי המשכן שאותם עליהם לעשות.

הנספח השביעי הוא הנידון בעיוננו - מצוות שבת. נספח זה עוסק בזמנים הראויים לעשיית המשכן, ואולי מדויק יותר לומר: בזמנים שאינם ראויים לעשייתו. מיקומו של נספח זה נובע משתי סיבות. ראשית, מתאים לה למצוות שבת להיות הנספח השביעי דווקא. אך מלבד זאת מתאים לה גם מיקומה הרחוק ביותר מן הציווי על עשיית המשכן, שכן הקשר בינה לבין עשיית המשכן הוא על דרך הניגוד: שבת אינה נדחית מפני עשיית המשכן. ואכן, אין במצוות השבת כל ביטוי מפורש לציווי על עשיית המשכן. ואף הפתיחה של מצוות שבת - "ויאמר ה' אל משה לאמר. ואתה דבר אל בני ישראל..." - ארוכה יותר מזו של הנספחים שלפניה, ועל כן יוצרת חציצה גדולה יותר בינה לבין מה שקודם לה.[7] כמו כן, רשימת חלקי המשכן, הבאה בנספח שלפניה, יוצרת חציצה בין מצוות שבת לבין מה שלפניה.

לסיום דיון זה אודות ההקשר שבו מופיעה מצוות שבת בפרשתנו עלינו לדון עוד בפסוק הבא מיד לאחר מצוות שבת:

ויתן אל משה ככלתו לדבר אתו בהר סיני שני לֻחֹת העדֻת לֻחֹת אבן כתֻבים באצבע א-להים. (ל"א, יח)

לאן יש לשייך פסוק זה? האם הוא חותם את ציווי מלאכת המשכן, על שבעת נספחיו, כחתימה אחרונה? נראה שכך סבר המחלק לפרקים, שסיים בו את פרק ל"א, ואילו את סיפור חטא העגל החל בל"ב, א "וירא העם כי בשש משה לרדת מן ההר...", וכך סבר גם המפרש מ"ד קאסוטו. אך מחלוקת פרשיות המסורה נראה כי פסוק זה פותח את סיפור חטא העגל ומשמש לו כמצג. נחיצותו של פסוק זה כמצג לסיפור חטא העגל שבהמשך מתגלה בל"ב, טו-יט.

אפשר שאין סתירה בין שתי אפשרויות אלו, והפסוק משמש לכאן ולכאן. שלוש מילים בפסוק זה קושרות אותו בוודאות לציווי על מלאכת המשכן שלפניו - "ככלתו לדבר אתו": בעלות משה להר סיני כדי לקבל את הלוחות נצטווה (כ"ד, יב) "עלה אלי ההרה והיה שם ואתנה לך את לחת האבן...", ובסוף אותה פרשה נאמר (יח): "ויעל אל ההר ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה". לא נאמר שם שבאותם ימים ידבר ה' עם משה דיבור, שרק בסיומו יינתנו לו הלוחות. אולם דבר זה יתברר בהמשך דברי התורה.

דיבור ארוך זה הוא ציווי מלאכת המשכן - (כ"ה, א) "וידבר ה' אל משה לאמר..." - דיבור המסתיים בפרשתנו. בראשו של הדיבור הזה, במצוות עשיית הארון, נאמר (כ"ה, טז): "ונתת אל הארן את העֵדֻת אשר אתן אליך". עם סיומו של דיבור ארוך זה, מקיים ה' את מה שאמר למשה בסוף פרשת משפטים (כ"ד, יב): "...ואתנה לך את לחת האבן", וחזר ואמר לו בציווי עשיית הארון "העדת אשר אתן אליך"; (ל"א, יח): "ויתן אל משה ככלתו לדבר אתו בהר סיני שני לחת העדת לחת אבן...".

המסקנה משיוך פסוק זה - ל"א, יח - אל מה שלפניו היא, שכל האמור לפניו בפרשות תרומה, תצוה וכי-תשא, כולל פרשת השבת שקדמה לפסוק זה, נאמר באותו דיבור שדיבר ה' אל משה בארבעים היום שבהם היה משה בהר סיני.

מצוות השבת בפרשתנו אינה אפוא עניין זר לסביבתו, העומד בפני עצמו ושנקלע למקומנו מסיבות בלתי-ידועות, אלא היא חתימת הציווי הגדול על מלאכת המשכן, ציווי שנאמר למשה ברצף בעת עלותו אל הר סיני והיותו שם ארבעים יום וארבעים לילה. אם כן, צודק הרמב"ן באמרו כי "מפני שהזהיר בה בכאן" נלמד כי "מלאכת המשכן אינה דוחה שבת".

3. הלימוד ממצוות שבת שבפרשת ויקהל

על הקשר בין מצוות שבת שבפרשתנו לבין הציווי על מלאכת המשכן שקדם לה ניתן ללמוד גם ממקום אחר - מן הציווי התמציתי שציווה משה את ישראל על מלאכת המשכן בראש פרשת ויקהל:

ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אלהם: אלה הדברים אשר צִוה ה' לעשת אֹתם.
ששת ימים תֵעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש, שבת שבתון לה', כל העשה בו מלאכה יומת. (ל"ה, א-ב)

פסוק ב בפרק ל"ה אינו אלא חזרה בשינויים קלים על הפסוק המרכזי בפרשת השבת שבכי-תשא, פסוק טו:[8]

כי-תשא, ל"א, טו

ויקהל, ל"ה, ב

ששת ימים יֵעשה מלאכה

ששת ימים תֵעשה מלאכה

וביום השביעי שבת שבתון קדש לה'

וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לה'

כל העשה מלאכה ביום השבת מות יומת.

כל העשה בו מלאכה יומת.

בפרשת ויקהל מופיעה מצוות שבת מיד אחר פתיחת הציווי על מלאכת המשכן שבפסוק א "אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אתם", וכפי שפירש רמב"ן שם: "אמר 'אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות' על מלאכת המשכן וכל כליו וכל עבודתו, והקדים השבת לאמור כי 'ששת ימים תֵעשה' מלאכת 'אלה הדברים', ולא ביום השביעי שהוא קודש לה', ומכאן שאין מלאכת המשכן דוחה שבת".[9]

מדוע הקדים משה לישראל את מצוות שבת, שנאמרה לו עצמו רק בסיום הציווי על מלאכת המשכן? זאת עשה מפני האופי התכליתי-המעשי של דבריו לישראל: איסור המלאכה בשבת, הנוגע אף לעשיית המשכן, הוא דבר חמור ונחוץ ביותר באופן מעשי, ויש לדעתו מראש בטרם ניגשים אל המלאכה.

הקשר בין מצוות שבת לציווי על מלאכת המשכן בפרשת ויקהל, המתפרש כהגבלה על זמן עשייתו של המשכן, הוא חד-משמעי וכמעט מפורש בכתוב.[10] קשר זה מוכיח למפרע כי גם מצוות שבת בפרשת כי-תשא נאמרה באותו הקשר, שהרי משה, בבואו לצוות את ישראל על עשיית המשכן, פתח במצוות שבת שבה הסתיים הציווי אליו בפרשות תרומה-תצוה-כי-תשא. חזרה על דברים קודמים תוך שינוי הסדר בדרך של 'פתח במה שסיים', היא תופעה ספרותית נפוצה במקרא ובדברי חז"ל, שבמקרה שלנו יש לה גם חשיבות מעשית, כפי שהסברנו לעיל. השוואת מצוות השבת בשני המקומות אינה מותירה ספק בכך שמקור המצווה שבפרשת ויקהל הוא המצווה שבפרשת כי-תשא.

הרמב"ן לפרשת ויקהל (דבריו הובאו לעיל) ביאר כי כוונת הפסוק (ל"ה, ב) "ששת ימים תעשה מלאכה" היא ל"מלאכת אלה הדברים" - מלאכת המשכן. כיוון שפסוק זה מקביל לפסוק שבפרשתנו (ל"א, טו) "ששת ימים יעשה מלאכה", יש לפרש אף פסוק זה בדרכו של הרמב"ן. וכך אכן פירש ר"ע ספורנו את הפסוק שבפרשתנו: "הנה בששת ימי המעשה תוכלו לעשות מלאכת המשכן".

בארבעה מקומות בספרנו נתפרש איסור מלאכה בשבת בסגנון דומה, אך השוואה ביניהם מגלה הבדל בין השניים הראשונים לשניים האחרונים:

עשרת הדיברות (כ', ט-י):

ששת ימים

תעבד ועשית

כל מלאכתך

ויום השביעי שבת...

פרשת משפטים (כ"ג, יב):

ששת ימים

תעשה

מעשיך

וביום השביעי שבת...

פרשת כי-תשא (ל"א, טו):

ששת ימים

יעשה

מלאכה

וביום השביעי שבת שבתון...

פרשת ויקהל (ל"ה, ב):

ששת ימים

תעשה

מלאכה

וביום השביעי... שבת שבתון[11]

שני הפסוקים הראשונים פונים אל האדם המצווה כנוכח, ובכך הוא הופך להיות נושאם של שני המשפטים. המלאכה הנעשית בששת ימי החול והנאסרת בשבת משויכת בכתוב אל האדם: "מלאכתך" - "מעשיך". שני הפסוקים האחרונים, לעומת זאת, אינם פונים אל נוכח מסוים, אלא אוסרים עשיית "מלאכה" בסתם. לפיכך המלאכה היא הנושא של שני המשפטים הללו, ועשייתה בששת ימי החול מובעת בבניין נפעל: 'ייעשה' - 'תיעשה'.

ממה נובעים הבדלים אלו בין שני הפסוקים הראשונים לשניים האחרונים?[12] נראה כי התשובה לכך היא שבשני הפסוקים האחרונים באה התורה לאסור את מלאכת המשכן. אין היא פונה בפסוקים אלו אל כל יחיד ויחיד, אלא היא באה לאסור את מלאכת המשכן עצמה, הנעשית על ידי צירוף כוחות של ציבור גדול. מלאכת המשכן אינה "מלאכתך" אלא מלאכת שמים, ואף על פי כן מותרת מלאכת שמים זו רק בששת ימי המעשה "וביום השביעי שבת שבתון".

ב. "אך את שבתתי תשמרו" - בשתי שבתות הכתוב מדבר

נעבור עתה לדון בגופה של מצוות השבת שבפרשתנו. ככלל, כמעט שאין בה מילים קשות, ואף לא בעיות תחביר מיוחדות, ועל המעט שיש בה נתנו המפרשים את דעתם.[13] הבעיה הפרשנית החמורה הנוגעת לפרשתנו נובעת ממקום אחר, ומעטים הפרשנים שנתנו דעתם עליה. נביאנה בלשון ר"י אברבנאל (בראש פרשת כי-תשא):

השאלה... בכפל המופלג שבא במצווה הזאת. כי הנה אמר (יג) 'אך את שבתתי תשמרו' וגו', וחוזר לומר שנית (יד) 'ושמרתם את השבת...', ואמר... (טז) 'ושמרו בני ישראל את השבת...'.

אכן החזרות הרבות הן התופעה הבולטת ביותר והתמוהה ביותר בפרשה זו. הדרישה לשמור את השבת חוזרת לפחות שלוש פעמים; הקביעה כי השבת היא אות נצחי בין ה' לבין בני ישראל חוזרת פעמיים; עונש המיתה לעושה מלאכה ביום השבת חוזר אף הוא פעמיים. ועדיין לא עמדנו על כל המילים והצרופים החוזרים בפרשה זו פעמיים שלוש ואף יותר מכך.[14]

במקום בו החזרות כה מרובות נשאלת השאלה: האם ישנו סדר בחזרות הללו? האם ניתן להצביע על מבנה ברור של הפרשה, אשר בו יהיו החזרות משובצות בדרך היוצרת ביניהן זיקה שיטתית כל שהיא? הנה המבנה שאנו מציעים לפרשתנו:

(יב) ויאמר ה' אל משה לאמר. (יג) ואתה דבר אל בני ישראל לאמר:

א אך את שבתתי תשמרו
כי אות הִוא ביני וביניכם לדרתיכם

לדעת כי אני ה' מקדשכם.

    ב (יד) ושמרתם את השבת
     כי קדש הִוא לכם.

        ג מחלליה מות יומת,
          כי כל העשה בה מלאכה
          ונכרתה הנפש ההִוא מקרב עמיה.
          (טו) ששת ימים יעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון קדש לה'

        ג1 כל העשה מלאכה ביום השבת מות יומת.

     ב1 (טז) ושמרו בני ישראל את השבת
      לעשות את השבת לדֹרֹתם ברית עולם.

א1 (יז) ביני ובין בני ישראל אות הִוא לעֹלם
כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ
וביום השביעי שבת וינפש.

מבנה זה מציג את מצוות השבת בפרשה זו כמורכבת משתי מחציות כמעט שוות באורכן (35 מילים במחצית הראשונה ו38 בשנייה), הבנויות בהקבלה סימטרית מהופכת (המכונה 'הקבלה כיאסטית') סביב ציר מרכזי בן 10 מילים.

הציר המרכזי מכיל את ההגדרה היסודית המקובלת בתורה ליום השבת: זהו היום השביעי, 'יום השביתה' הבא לאחר ששת ימי המעשה. הגדרה מעין זו של השבת חוזרת בתורה בסגנון דומה בעוד שבעה מקומות.[15] להלן ניווכח שהציר המרכזי מצוי בזיקה הן למחצית הראשונה והן לזו השנייה.

בבוא משה לצוות את ישראל על עשיית המשכן בראש פרשת ויקהל, הוא מקדים להם את מצוות שבת בקיצור, ולצורך זאת הוא מצטט, בהבדלים קלים, את הציר המרכזי של פרשתנו (ל"ה, א). וראה בסעיף א3 לעיל.

בכל אחת מן המחציות שלושה משפטים. שניים עוסקים במהותה של השבת, שמחמת אותה מהות יש לשמור את השבת, ואחד עוסק בעונש העושה בה מלאכה. ההקבלה בטבלה בין כל צמד משפטים (א-א1; ב-ב1; ג-ג1) מבליטה את הדמיון ביניהם, אך לא פחות מכך את השוני (הדמיון והשוני סומנו בסימונים שונים).

עתה, כשהמבנה של הפרשה מונח לפנינו, יש לחזור ולשאול: האם ההבדל בין שתי המחציות הוא אך בסדר הדברים, המתהפך ממחצית למחצית? טבלת המבנה מגלה בנקל את השוני בהנמקות בין א ל-א1 ובין ב ל-ב1:

ב-א מעידה השבת כאות "כי אני ה' מקדשכם", לעומת זאת, ב-א1 עדותה היא: "כי ששת ימים עשה ה'...".

ב-ב הטעם לשמירת השבת הוא: "כי קדש הִוא לכם", לעומת זאת, ב-ב1 הטעם לכך הוא היותה "ברית עולם".

אמנם מבט נוסף בטבלת המבנה מגלה הבדלים נוספים:

במחצית הראשונה הפנייה אל ישראל היא בגוף שני רבים, כאל נוכחים (מלבד ב-ג, שם מדובר על המחלל את השבת ועל עונשו בגוף שלישי יחיד,[16] וכך הדבר אף ב-ג1, והטעם לכך מובן). אולם במחצית השנייה עובר הציווי להתייחס אל ישראל בגוף שלישי רבים: "ושמרו בני ישראל... לדרתם"; "ביני ובין בני ישראל...". הבדל זה ניכר דווקא מתוך השוואת המשפטים המקבילים בכל צמד.

אף בצמד המשפטים ג-ג1, שביניהם אין קיים הבדל זה שהראינו, משום ששניהם מתייחסים למחלל השבת בגוף שלישי יחיד, בולט הבדל: ב-ג מופיעה המילה "מחלליה" שאין לה הקבלה ב-ג1, ואף עונש הכרת המוזכר ב-ג נעדר מ-ג1.

האם ניתן להסביר את כל ההבדלים הללו באמצעות הבחנה עקרונית אחת בין שתי המחציות?

הדבר הבולט ביותר בהנמקות שבמחצית הראשונה הוא השימוש בשורש קד"ש ובהיפוכו חל"ל ביחס למצוות השבת. ב-א משמשת השבת אות "לדעת כי אני ה' מקדשכם"; ב-ב ההנמקה לדרישה לשמור את השבת היא "כי קדש הוא לכם"; ב-ג מופיעה המילה "מחלליה". יסוד העניין הוא במה שנאמר בציר המרכזי, כי היום השביעי, שהוא שבת שבתון, הוא "קדש לה' ". אולם ה' נתן את השבת לישראל, ובשמירתה על ידם ייוודע לכול "כי אני ה' מקדשכם". ומעתה, לאחר שישראל זכו במתנת קדושה זו הם נדרשים לשמרה "כי קדש הוא לכם". העושה בה מלאכה מחלל את קדושתה, ועל כן עונשו, בנסיבות מסוימות, יבוא מידי מי שנתן את השבת לעמו: "ונכרתה הנפש ההוא מקרב עמה".

מוטיב הקדושה הקשור בשבת (וכן היפוכו - החילול) נעדר לגמרי במחצית השנייה של הפרשה. המעבר במחצית זו לגוף שלישי רבים משמש כמעבר מלשון ציווי ללשון שניתן להבינה כסיפור דברים: "ושמרו בני ישראל את השבת..." - כך יקרה: בני ישראל יקבלו על עצמם לשמור את השבת לדורותם, מפני רצונם להיות כלולים בברית עולם עם ה'. הם החפצים בשמירתה, והם המענישים בבית דינם את כל העושה בה מלאכה. האות שמשמשת השבת עתה, הוא על כך שישראל נוהגים כבורא עולם: מה הוא "ששת ימים עשה... את השמים ואת הארץ, וביום השביעי שבת וינפש", אף הם "ששת ימים יעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון" (כאמור בציר המרכזי).

נמצא אפוא כי פרשתנו עוסקת בשתי שבתות, ואף ששתיהן משמשות אות בין ה' ובין ישראל, אין הן מעידות על אותו הדבר.

השבת במחצית הראשונה - כיוונה מלמעלה למטה, היא מתנת קדושה שנותן ה' לעמו, והיא אות לכך שבזאת הוא מקדשם בקדושתו. זוהי שבת טרנסצנדנטלית. המונחים השייכים לשבת זו הם קידוש וחילול.[17]

השבת במחצית השנייה היא שבתם של ישראל, הבוקעת ועולה מלמטה למעלה. אף שבת זו היא אות בין ה' לישראל, ומשמעו הוא בהליכתם של בני ישראל אחר מעשה ה' בבריאה. 'שבתם של ישראל' מהווה תגובה אנושית למתנה הא-לוהית שניתנה להם.[18]

ג. השבת והמשכן - מייצגי הברית בין ה' לישראל

מדוע דווקא בפרשתנו מנומקת מצוות השבת בהיותה אות לקשר הדו-צדדי בין ה' לישראל? האם הדבר נובע מן ההקשר המיוחד שבו מצויה מצוות שבת בפרשתנו, כמסיימת את הציווי על מלאכת המשכן?

בעיוננו לפרשת תרומה (תש"ס) עמדנו (בסעיף א) על תפקידו של אוהל מועד - משכן העדות: לממש ולהשלים את הברית בין ה' לבין ישראל, זו שנכרתה בהר סיני. מטרה זו של המשכן מתבטאת יותר מכול בארון ובכפורת אשר עליו, שהם "עיקר החפץ במשכן" (רמב"ן) ו"בשביל הארון... הוצרך לעשות משכן" (רשב"ם). בחינתה של מצוות עשיית הארון בראש פרשת תרומה, אשר נעשתה בהמשך אותו עיון, לימדה אותנו כי הארון ובדיו וכפורת הכרובים מייצגים את היחס ההדדי בין ה' לישראל בברית סיני: הארון, על בדיו אשר "לא יסרו ממנו", מייצג את הצד האנושי בברית זו - את ישראל, ואילו הכפורת, על הכרובים העשויים ממנה מקשה אחת, מייצגת את הצד הא-לוהי בברית.

הדדיות זו שבין הבאים בברית - ישראל וה' - מובעת בעצם עשיית המשכן. ישראל המתגייסים בכל יכולתם לשם עשיית המשכן, מבטאים בכך את חפצם להשכין את שכינת ה' ביניהם "שיהיה לו בית בתוכם מקודש לשמו, שם ידבר עם משה ויצווה את בני ישראל" (רמב"ן בראש פרשת תרומה). ואילו ההבטחה הא-לוהית "ושכנתי בתוכם", "ונועדתי לך שם ודברתי אתך...", היא המביעה את השלמת המעשה האנושי בקיום מטרתו - בנוכחות ה' בקרבם, בהשראת שכינה במעשה ידיהם. הפסוק הקצר הבא בראש הציווי על עשיית המשכן, "ועשו לי מקדש - ושכנתי בתוכם", מביע בתמציתיות את ההדדיות הזו המתבטאת במשכן.

והנה מלמד סיומו של הציווי על עשיית המשכן כי אף השבת, כמו המשכן, היא אות לברית ההדדית שבין ה' לישראל: "אך את שבתתי תשמרו כי אות הוא ביני וביניכם" - "ושמרו בני ישראל את השבת... ביני ובין בני ישראל אות הוא לעולם". אלא שסדר הדברים במה שנוגע לשבת הפוך מזה שבעשיית המשכן: בעוד שבמשכן, העשייה האנושית קודמת ומהווה תנאי להשלמה הא-לוהית - קודם "ועשו לי מקדש" ורק אחר כך "ושכנתי בתוכם" (וכך הוא גם סדר ההתרחשות בפועל), הרי שבמצוות השבת, ראשית ניתנה השבת כמתנת קדושה לישראל "לדעת כי אני ה' מקדשכם", ורק אחר כך, "ושמרו בני ישראל את השבת... לדרתם ברית עולם".

ומכאן ברור מדוע אין מלאכת המשכן דוחה את השבת: מלאכת המשכן, שהיא עשייה אנושית 'מלמטה למעלה', אינה דוחה את השבת, אשר ביסודה היא מתנת ה' לישראל לקדשם בקדושתו, שכן עשייה אנושית, מעצם הגדרתה ככזו, אף כשהיא נעשית כחלק מן הברית בין ה' לישראל, יכולה להיעשות רק באותם "ששת ימים" אשר בהם "יעשה מלאכה" - מלאכת המשכן.



[1]. סיפור זה, ראשיתו בסוף פרשת משפטים (כ"ד, יב-יח), והוא נקטע על ידי הציווי הארוך על עשיית המשכן, ציווי שנמשך על פני פרשות תרומה ותצוה וראשיתה של פרשתנו.

[2]. ראוי לציין כי תשובה זו אינה מצויה בדברי חז"ל. הם לא הזכירו בדבריהם את סמיכות הפרשיות בין הציווי על מלאכת המשכן למצוות שבת בפרשתנו, ואילו את הדין שאין עשיית המשכן דוחה שבת למדו ממצוות שבת שבראש פרשת ויקהל (ל"ה, א-ג, ראה הערה 10 להלן). חז"ל אמנם עמדו על כמה דיוקים בפרשת שבת זו שאנו עוסקים בה, שהפרשנים למדו מהם על קשר לציווי על מלאכת המשכן (ראה להלן), אך חז"ל דרשו מדיוקים אלה דברים אחרים (ראה הערות 4-3).

אמנם במדרש הגדול כאן על פסוק טו נאמר: "כל העשה מלאכה ביום השבת - אפילו מלאכת המשכן". ממדרש הגדול הועתקה דרשה זו לשחזורים של המכילתא דרשב"י (במהדורת רד"צ הופמן עמ' 161 ובמהדורת אפשטיין-מלמד עמ' 222), אך אין לדעת אם דרשה זו מקורה אכן במכילתא דרשב"י (שעמדה עדיין לפני בעל מדרש הגדול ושהוא הרבה להעתיק ממנה; הוא עצמו חי בתימן בסוף המאה השלוש עשרה), או שהיא מדברי בעל מדרש הגדול עצמו. בכך הסתפק אף פרופ' ע"צ מלמד ז"ל בהערתו למהדורת המכילתא דרשב"י עמ' 222.

[3]. אף במכילתא דרבי ישמעאל בראש פרשת כי-תשא עמדו על הדגשה זו בציווי ה' למשה, וענו תשובה אחרת: "לא על ידי מלאך ולא על ידי שליח". הרי שאין המדרש קושר זאת לציווי על מלאכת המשכן כרש"י.

[4]. המשך דברי רש"י בד"ה הזה הוא: "כל אכין ורקין מיעוטין - למעט שבת ממלאכת המשכן". דברים אלו, תמהו עליהם מפרשים רבים (לדוגמה רמב"ן כאן), וקשה מאוד לפרשם פירוש סביר. פרשנו של רש"י בעל 'צידה לדרך' כתב: "נראה לי שהדברים הללו לא יצאו מפה קדוש רש"י וזה מכמה טעמים... אחרי זמן רב שכתבתי זה, כתב לי הרב מיכל כ"ץ מקהילת קודש טריעסטי איך שהוא ראה ברש"י של קלף ישן נושן, שלא היה כתוב שם כלל לשון זה". ראה דיון על כל זאת ב'עיונים בספר שמות' מאת נחמה ליבוביץ עמ' 388-387.

חז"ל, הרואים ב'אך' מיעוט בעניין שבו נזכרה תיבה זו, אכן לומדים כך גם במקומנו, וממעטים את החיוב של שמירת השבת במקום שיש בו פיקוח נפש או אף במקום שיש בו ספק פיקוח נפש (מכילתא כאן, תוספתא שבת פרק טו, ירושלמי יומא פ"ח ה"ה ובבלי יומא פה ע"ב).

[5]. כגון רשב"ם, ראב"ע בפירושו הקצר, רבי יוסף בכור שור, רמב"ן כאן, ר"י אברבנאל, ר"ע ספורנו ועוד.

יצוין כי רמב"ן בפירושו לויקרא כ"ג, כז "אך בעשור לחדש השביעי הזה יום הכפרים הוא" כותב: "על דרך הפשט 'אך' טעמו 'אכן', לאמת העניין... 'אכן בעשור לחודש יום הכיפורים הוא' - הבטחה באמתת העניין... וכן (בראשית כ"ט, יד) 'אך עצמי ובשרי אתה'... וכן פירושו 'אך את שבתתי תשמרו': הנה ציוויתי אתכם במלאכת המשכן, אכן את שבתותיי תשמרו לעולם". ולא כן כתב במקומנו: "ועל דרך הפשט הוא כן: אמר 'תעשו מלאכת אוהל מועד, אבל שבתותיי תשמרו לעולם' ". על אף ההבדל בין שני פירושיו בפירוש המילה 'אך', משמעות הפסוק "אך את שבתתי תשמרו" דומה בשניהם.

[6]. את זאת הוא כותב על פי דעת חז"ל שמן התיבה 'אך' למדו מיעוט "למילה או לפיקוח נפש וכיוצא בהן שהן דוחין את השבת", וממילא אין ללמוד ממנה על הקשר לציווי מלאכת המשכן.

[7]. אמנם בסעיף הקודם הבאנו את דבריה של נחמה ליבוביץ, הרואה דווקא בפתיחה ארוכה זו ראיה לקשר של מצוות שבת לציווי מלאכת המשכן, ואין סתירה בין הדברים.

[8]. על היות פסוק טו הפסוק המרכזי במצוות השבת בכי-תשא נעמוד בסעיף הבא, בבואנו לדון במבנה של פרשת השבת.

יש להעיר שמצוות שבת שבראש פרשת ויקהל מסיימת ב-ל"ה, ג "לא תבערו אש בכל משבתיכם ביום השבת", דבר שאינו נזכר במצוות שבת בכי-תשא. הבערת אש היא בסיס לכמה וכמה תהליכי הייצור, הנצרכים לעשיית המשכן, ועל כן נחוץ להזכיר את איסורה בטרם ניגשים לעשייה בפועל.

[9]. בדרך דומה פירשו את פסוק א כמכוון לציווי על מלאכת המשכן אף ראב"ע וחזקוני. אך בפירושו הקצר מביא ראב"ע גם דעה אחרת - דעת רס"ג: "ויאמר הגאון כי 'אלה הדברים' על מצוות שבת, שהיא שקולה כנגד כל המצוות".

[10]. מסיבה זו עמדו חז"ל במכילתא דרבי ישמעאל על קשר זה רק בראש פרשת ויקהל, ולא עשו כן בפרשת כי-תשא (ראה הערה 2). כך שנו במכילתא שם: "ויקהל משה וגו' - למה נאמרה פרשה זו, לפי שהוא אומר (כ"ה, ח) 'ועשו לי מקדש', שומע אני בין בחול בין בשבת, ומה אני מקיים 'מחלליה מות יומת' [ל"א, יד - פסוק ממצוות שבת בפרשת כי-תשא!] בשאר כל מלאכות חוץ ממלאכת המשכן... תלמוד לומר 'ויקהל משה...' - בחול ולא בשבת".

[11]. שני פסוקים נוספים בספרנו טבועים בחותם סגנוני דומה במקצת לארבעת אלו. הראשון שבהם הוא בפרשת המן (ט"ז, כו) - "ששת ימים תלקטֻהו, וביום השביעי שבת...", והשני נמצא בסיומה של פרשת כי-תשא, ברשימת המצוות שאחר חטא העגל (ל"ד, כא): "ששת ימים תעבד, וביום השביעי תשבת...".

[12]. נחמה ליבוביץ ע"ה היא שהעירה את תשומת לבנו להשוואה זו בשאלות לעיון ולהעמקה שלה לעיון בפרשת ויקהל 'אין מלאכת המשכן דוחה שבת', עמ' 465 שאלה 4.

[13]. כמה בעיות לשוניות בפרשתנו נידונו בסעיף א1 לעיל. על השאלה מי הוא הנושא של המשפט בפסוק יג "לדעת כי אני ה' מקדשכם" - מי הוא שידע כי ה' מקדש את ישראל - ראה 'עיונים בספר שמות' מאת נחמה ליבוביץ עמ' 393-391.

[14]. ניתן לבטא את הבעיה באמצעות נתונים סטטיסטיים. בגוף המצווה, המשתרע על פני כחמישה פסוקים (יג-יז, למעט הפתיחה בפסוקים יב-יג), ישנן 83 מילים. אולם 'אוצר המילים' של הפרשה, דהיינו מספר המילים השונות שיש בה (כאלו הנובעות משורשים שונים), הוא רק קצת יותר מ30, ומתוכן רק 12 הן מילים יחידות, שאינן חוזרות בפרשה. דבר זה אינו נובע רק מחזרתן של מילים 'פשוטות' כגון "את" או "כי", אלא מחמת חזרתן של המילים המשמעותיות בפרשה והמיוחדות לה: השורש שב"ת מופיע 8 פעמים בפרשה (בשבעה מקומות), והוא משמש כ'מילה מנחה'; השורש עש"ה מופיע 5 פעמים בשני הקשרים (עשיית מלאכה ועשיית השבת); השורשים שמ"ר וקד"ש וכן שם ה' והמילה "מלאכה" חוזרים שלוש פעמים כל אחד, ומילים וצירופי מילים רבים חוזרים פעמיים.

[15]. בספר שמות בעוד חמישה מקומות - ראה לעיל סוף סעיף ד והערה 11 - וכן בויקרא כ"ג, ג ובדברים ד', יב-יג.

[16]. נראה כי " 'מחלליה' - לשון יחיד, והיו"ד אם קריאה לסימן הסגול. השווה (משלי ג', יח) 'ותומכיה מאשר' " (עמוס חכם בפירוש דעת מקרא כאן). על פי זאת קיימת התאמה לעונש "מות יומת" שהוא ביחיד, וכן להמשך.

[17]. במחצית זו השבת אינה קשורה לעבר, לא לבריאת העולם ולא ליציאת מצרים, ואף אינה קשורה למטרות סוציאליות בהווה, כגון למנוחת האדם ולמנוחת עבדיו ובני ביתו.

[18]. בתפילת עמידה בשחרית של שבת אנו אומרים בברכה המרכזית את הפיוט "ישמח משה" (על זמן כניסתו לסדר התפילה ועל הפולמוס שנתקיים מימי רש"י והלאה סביב אמירתו ראה נ' וידר, 'התגבשות נוסח התפילה במזרח ובמערב' כרך א, ירושלים תשנ"ח, עמ' 311-295). נאמר שם: "ישמח משה במתנת חלקו... בעמדו לפניך על הר סיני ושני לוחות אבנים הוריד בידו וכתוב בהם שמירת שבת, וכן כתוב בתורתך: ושמרו בני ישראל את השבת...". כיוון שהוזכרו שני לוחות האבנים שבהם "כתוב שמירת שבת", מדוע אין הברכה ממשיכה בציטוט מתוכם (כ', ח) "זכור את יום השבת לקדשו...", ובמקום זאת ממשיכה בציטוט מפרשתנו דווקא? ואם כבר מצטטת הברכה מתוך פרשתנו, מדוע היא נוטלת את חלקה השני - פסוקים טז-יז - ולא את תחילתה, החל מפסוק יג "אך את שבתתי תשמרו כי אות הוא ביני וביניכם..."?

תפילות השבת השונות מבליטות אספקטים שונים של השבת. תפילת ערבית מבליטה את קדושת השבת שעוד קדמה לישראל, והיא קבועה וקיימת מראשית הבריאה בלא קשר לישראל. לעומת זאת, תפילת שחרית מבליטה דווקא את הממד הישראלי שיש בשבת, כמקשרת בין ה' לישראל בקשר דו-צדדי, ובזאת הולכת התפילה אחר פרשתנו.

השבת היא מתנת ה' המיוחדת לישראל: "ישמח משה במתנת חלקו... ולא נתתו... לגויי הארצות... כי לישראל עמך נתתו באהבה...", ונתינתה לישראל הייתה כבר במעמד הר סיני בעשרת הדיברות, והרי היא חקוקה בשני לוחות האבנים שהוריד משה לישראל. תיאור זה של השבת מקביל לנאמר במחצית הראשונה של פרשתנו, אלא שבתפילה מומחש הרעיון שהשבת היא מתנת ה' לישראל באמצעות תיאור חי של משה השמח במתנה זו, ובכך מצוין גם זמנה המדויק של מתנה זו.

אולם השבת אינה מבטאת קשר חד-צדדי, מן ה' לישראל, אלא היא משמשת אות ברית ביניהם, ובה מצוי גם ביטוי לחפצם של ישראל לדבוק בה' וללכת בדרכיו. את הרעיון הזה, של השבת הנובעת מלמטה כלפי מעלה, מבטאת הברכה בצטטה את המחצית השנייה של פרשתנו: "ושמרו בני ישראל את השבת" - מרצונם העצמי, ומחפצם להיות כלולים בברית עולם עם ה'. והשווה לדבריה של נחמה ליבוביץ ע"ה ב'עיונים בספר שמות' עמ' 391-390.