כי תשא | ושמרו בני ישראל את השבת

בפרשת כי תשא, בתום הציווי על המשכן והעניינים הקשורים אליו, מופיעה מצוות השבת:

(יב) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

(יג) וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם.

(יד) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת כִּי כָּל הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ.

(טו) שֵׁשֶׁת יָמִים יֵעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ לַה' כָּל הָעֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת מוֹת יוּמָת.

(טז) וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם.

(יז) בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ.

(שמות, ל"א, יב - יז).

ר' צדוק הכהן מלובלין מעיר על כך שבפסוקים הללו הציווי על שמירת השבת מופיע פעמיים; ומלבד הכפילות, ר' צדוק שם לב לכך שישנם כמה הבדלים בין שני הציוויים:

יש להבין למה נכפל כאן שמירת שבת. גם השינויים, דשם (פסוק יג) נאמר "שבתותי", שהם מה' יתברך, וכאן (טז) כתיב "את השבת". ושם נאמר "כי אות" וגו', וכאן כתיב "ברית עולם". גם שם נאמר "לדעת כי אני ה' מקדשכם" וכאן (יז) כתיב הטעם "כי ששת ימים" וגו'.

(פרי צדיק, פרשת כי תשא, תורה ה')

בפעם הראשונה הציווי מופיע בפסוק יג ושם נאמר:

...אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם...

השבת נקראת "שבתותי", ומשמעותה של השבת הוא "אות" שמעיד על בחירת עם ישראל - "לדעת כי אני ה' מקדשכם".

בפסוקים טז - יז מופיע הציווי שנית, עם כמה הבדלים בולטים:

(טז) וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם.

(יז) בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ.

השבת נקראת "שבת" ולא "שבתתי"; היא מכונה "ברית" בין ה' לבין ישראל; ויש בה גם אות שמעיד על בריאת העולם בששת ימים ומנוחת ה' ביום השביעי. כלומר, ישנם שלושה הבדלים בין שני הציוויים:

א. "שבתתי" לעומת "שבת".

ב. "אות" לעומת "אות" ו"ברית".

ג. אות לבחירת ישראל לעומת אות לבריאת העולם.

וכך מסביר ר' צדוק את משמעות הציווי הכפול:

העניין בזה על פי מה שאמרו (שבת סט:) "מר סבר כברייתו של עולם ומר סבר כאדם הראשון". דאדם הראשון מיד כשנברא הופיע עליו אור השבת,[1] ואחר כך באו ששת ימי המעשה. והנה, האדם מצדו השבת הראשון הוא מה שמופיע עליו ה' יתברך באתערותא דלעילא;[2] בלא שום אתערותא דלתתא.[3] ואחר כך זוכה לשמירת שבת שנייה, על ידי ששת ימי המעשה הקודמים שבאו מצדו. והוא כדוגמא של מעלה, על דרך שנאמר (בראשית א', כו) "נעשה אדם בצלמנו" וגו'.

(שם).

התורה מצווה על שתי בחינות של השבת. בחינה אחת היא השבת של אדם הראשון שנולד ביום שישי בצמוד לכניסת שבת, בלי אפשרות להתכונן לקראת השבת. שבת זו מתאפיינת בכך שהיא באה ברצון ה' בלי שום מעורבות של האדם. הבחינה השנייה של השבת היא השבת שדומה לשבת של ה' לאחר בריאת העולם: לאחר שישה ימים של בריאה ויצירה, הגיעה מנוחת השבת. על פי בחינה זאת, יש מעורבות של האדם בהכנה לקראת השבת, מעין השבת האלוקית. לאור הבחנה זו ר' צדוק מסביר את שלושת ההבדלים בין הציווים:

הציווי הראשון עוסק בקדושת השבת מצד ההשפעה האלוקית ללא מעורבות האדם, ולכן נאמר בו "שבתותי", דהיינו שבתות ה'. בציווי השני, שעוסק בקדושת השבת שהאדם שותף בהכנה לקראתה, נאמר "שבת" כי היא באה גם מכוח ישראל. על השבת הראשונה נאמר שהיא "אות" לבחירת עם ישראל, שהרי זו השבת שישראל זכו לה בחסד, בשל בחירתם. לעומת זאת, בציווי השני נאמר "ברית", משום שהשבת שיש בה גם חלק לישראל יוצרת שיתוף כביכול וברית בין ישראל לבין הקב"ה ביצירת קדושת השבת. מאותה סיבה בציווי השני השבת היא "אות" לבריאת העולם: כפי שה' ברא ויצר בשישה ימים, ורק בסופם הגיעה השבת, כך גם השבת של ישראל באה לאחר שישה ימים של הכנה לקראת השבת.[4]

סיפור יפה ונוגע ללב סיפר ר' שלמה קרליבך, על יהודי פשוט שכל השבוע התכונן לקראת השבת:

לפני כמאתיים שנה, בעיירה אושווינצים - שהוא השם הפולני של העיירה אושוויץ, שאי אפשר לשכוח אותה, אבל אז היה שמה אושווינצים - היה שם הרבי הקדוש רבי בעריש מאושווינצים. והוא היה מספר:

כשהייתי בן שבע עשרה, התגעגעתי שיהיה לי רבי, אחד שיהא ממש נוקב ויורד לעמקי הנשמה שלי. אחד שיכול לייעץ לי כיצד להתקרב לקדוש ברוך הוא.

הסתובבתי בין כל הצדיקים, אבל עדיין לא מצאתי את שלי. עד שפתאום שמעתי על רבי שלמל'ה קאשאנובר. הוא היה ביחד עם ה'חוזה' מלובלין אצל הרבי רבי שמלק'ה מניקלשבורג, קדוש ונורא שמו. הוא יבוא לשבת קודש לעיירה אושווינצים, ולבי אמר לי שהוא יהיה הרבי שלי.

אבל עשיתי לעצמי סימן - באותם הימים כל יהודי באושווינצים היה שומר שבת, מי לא היה מניח תפילין...מי לא הלך ללמוד...אבל יהודי אחד, כמעט שלא ידע כלום, בקושי ידע איך להתפלל, הוא היה הסבל (ביידיש - הטרעגער), שמו ר' חצקל'ה.

ביום ראשון מבקשת ממנו אישה אחת, נאמר ששמה חנהל'ה, שקנתה בשוק עשרה ק"ג תפוחי אדמה וזה קצת כבד בשבילה, והיא מבקשת ממנו שיביא את זה לביתה. חצקל'ה הוא אדם גיבור, גיבור שבגיבורים, אבל הוא בתמימותו, ביראת ה' שלו, הוא שואל: חנהל'ה, תגידי לי, את חושבת שיישארו כמה תפוחי אדמה לכבוד שבת קודש? וחנהל'ה, אולי באמת ואולי רק כדי לפייס את חצקל'ה, אומרת לו: כן, כן, בטח, יש הרבה תפוחי אדמה לשבת קודש. וחצקל'ה, הוא לקח את התפוחי אדמה והעלה אותם עד השמים, והתחיל לשיר: לכבוד שבת, לכבוד שבת קודש.

כך הוא שר גם ביום שני וגם ביום שלישי. ביום רביעי כבר אינו שר...כמובן שזה לכבוד שבת קודש. אבל, געוואלד, ביום ששי זה היום של חצקל'ה. פניו צהלו מרוב שמחה, מרוב קדושת שבת. בשוק היה אפשר לשמוע את קולו, מעולם ועד עולם.

כל העיר חשבו שהוא קצת אידיוט, קצת לא נורמלי, קצת מפגר. אבל אני ידעתי - אמר רבי בעריש - בתוך תוך לבי, שאם יש יהודי אמיתי בעיירה אושווינצים זה ר' חצקל.

'לכבוד שבת' - כך קראו לו מתוך צחוק, אבל אני ידעתי שזה אמיתי.

ועשיתי לעצמי סימן - כשיבוא רבי שלמה קאשאנובר, אם הוא יאמר לו שלום כמו שהוא יאמר לכל אדם, אז הוא לא הרבי שלי, אין לו הרגשה, אין לו רוח הקודש. אבל אם הוא צדיק אמיתי, אז כשהוא יושיט את ידו הקדושה לידו של ר' חצקל 'לכבוד שבת', הוא ידבר איתו, הוא יקרב אותו. אם הוא יאמר לו חזק חזק ונתחזק - אז הוא הרבי שלי.

כמובן, התפילה של רבי שלמה קאשאנובר הייתה עד לב השמים. אחרי התפילה, כל הקהילה הקדושה של אושווינצים באו לרבי שלמה לברך אותו או להתברך ממנו. רק שני יהודים עדיין לא אמרו לו שבת שלום, אני - אני חיכיתי לחצקל 'לכבוד שבת' - וחצקל 'לכבוד שבת', נעבעך, כולם מבזים אותו והוא חשב מי יודע אם רבי שלמה יושיט לו את היד...

פתאום הרבי הקדוש הופך את פניו, ואומר לשנינו: רבותי, תגידו לי 'שבת שלום'.

אני עומד תיכף אחרי חצקל 'לכבוד שבת', שיהיה הוא הראשון. הוא ניגש לרבי שלמה קאשאנובר ונותן לו את ידו. רבי שלמה קאשאנובר, ברגע שהוא לקח את ידו של חצקל לתוך ידו, סגר את עיניו ופתאום ראו עליו שהוא ממש מרחף בשמים.

הוא אומר לו: יהודי נחמד, איך קוראים לך? והוא אומר: חצקל'ה.

- יש לך עוד שם...

אבל הוא מאוד התבייש בפני הרבי, ואמר: בצחוק קוראים לי חצקל'ה 'לכבוד שבת'...

עוד הוא מחזיק בידו של הרבי, ורבי שלמה קאשאנובר פתאום דמעות גדולות נושרות מעיניו, והוא אומר: חצקל'ה, אני מקנא בך, איזה שם קדוש יש לך. חצקל'ה 'לכבוד שבת'. מי אתה ר' חצקל'ה?

- רבי הקדוש, אני סבל, העבודה שלי בשוק. מעולם לא הכרתי את האבא והאמא שלי. גדלתי ברחוב. אני בקושי יודע איך להתפלל, בגלל ששום אדם לא היה לו זמן ללמד אותי. יש לי אישה וילדים.

רבי שלמה קאשאנובר עדיין מחזיק בידו, ואומר לו: חצקל 'לכבוד שבת', רק תגיד דבר אחד, על מה אתה חושב כשאתה שר 'לכבוד שבת'?

והוא, מאוד התבייש, אבל הרבי שאל אותו, וכך הוא אמר:

רבי הקדוש, כשאני שר 'לכבוד שבת', כך אני אומר בלבי: ריבונו של עולם, יודע אני שאתה בראת שמים וארץ, אני יודע את ההתחלה, אברהם אבינו, יצחק אבינו, יעקב אבינו, משה רבנו, אהרן הכהן, בית המקדש וכל משרתי עליון. אבל, ריבונו של עולם, אני לא יודע מה יהא בסופו של דבר...

מתי נחזור לירושלים, מתי תבנה את בית המקדש, מתי תחזיר את עם ישראל לארצנו הקדושה?

רבנו הקדוש מקאשאנובר מסתכל עליו ואומר לו: חצקל 'לכבוד שבת', לו עם ישראל היו יודעים שכל מה שקורה להם הכול לכבוד שבת, לכבוד שבת הגדול, לכבוד יום שכולו שבת, אז המשיח היה בא מהר...

יום אחרי שרבנו הקדוש עזב את אושווינצים, פתאום חצקל 'לכבוד שבת' - לא ראו אותו עוד. חיפשנו אותו ולא מצאנו אותו.

אני נעשיתי תלמיד של רבי שלמה קאשאנובר, ואחרי שהוא הלך לעולמו נעשיתי רבי במקומו, וכל השנים אני מחפש את חצקל 'לכבוד שבת', ולא ראיתי אותו. הבנתי, בטח הוא הלך עם הרבי בסתר. אחרי כמה שנים, שישבתי באושווינצים וזכיתי להיות רבן של ישראל, אני הולך בשוק באיזו עיירה רחוקה מאושווינצים, ואני פתאום שומע: 'לכבוד שבת', 'לכבוד שבת'...

הבנתי. אותי - הרבי לקח ועשה ממני עובד ה', קצת עובד ה', אבל חצקל 'לכבוד שבת' - הרבי לקח את נשמתו ועשה ממנו למ"ד - וא"וניק צדיק. צדיק נסתר. געוואלד.

מי יכול להיות אחד מל"ו הצדיקים, אם לא חצקל'ה 'לכבוד שבת'...

(יחד כולם קדושה, שלמה קרליבך, ירושלים, תשס"ג, עמודים 127 - 123).