פרשת כי-תשא - תרומה ונדבה // מדוע עשו בני ישראל את העגל?

  • הרב יואל בן נון

תרומה ונדבה

פרשיית מחצית השקל, הפותחת את פרשתנו, מיוחדת בכך שיש לה דיבור פותח - "וידבר ה' אל משה לאמור", לאחר שכל פרשיות תרומה ותצווה אפופות בדיבור פותח אחד (בתחילת פרשת תרומה). במה זכתה מחצית השקל למה שלא זכו כלי המשכן? וכי אי אפשר היה לשלב את תרומת מחצית השקל עם שאר תרומות המשכן, שהוזכרו בתחילת פרשת תרומה?

מחצית השקל היא תרומה מסוג שונה. התרומה של פרשת תרומה היא תרומה חופשית, נדבה, "מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי". תרומת מחצית השקל היא תרומת חובה, "לכפר על נפשותיכם", "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט". שתי התרומות הללו מבטאות שני רעיונות: תרומת הנדבה מבטאת את רעיון החופש, שאי-השוויון מובנה בו באופן בלתי-ניתן להפרדה, שהרי כל אחד תרם סכום אחר (ומן הסתם חלק גדול מהעם לא תרם כלל); ואילו מחצית השקל, מס החובה, מבטאת את רעיון השוויון, שאין בו חופש ובחירה.

שני הרעיונות הללו הם סותרים-במהות: במקום שיש שוויון - אין חופש, ובמקום שיש חופש - אין שוויון. שניהם מפרנסים ב150- השנים האחרונות את האידיאולוגיות החברתיות-כלכליות הגדולות, באופן שרק הדגיש את הסתירה שביניהם. התורה ניתנה לעם של בני חורין, ולכן היא פותחת בתרומת החופש והנדבה; אבל בהמשך - ובנפרד, בדיבור פותח משל עצמה - הובאה תרומת החובה. התורה פותחת בחופש, אך אינה מוותרת על השוויון.

בפרשת פקודי מוסר משה דין וחשבון על השימוש שעשה בכסף שתרמו בני ישראל. מסתבר, שעם ישראל תרם זהב, נחושת ועוד תרומות רבות, אך כל הכסף שנתרם הוא כסף מחציות השקל. "וכסף פקודי העדה מאת ככר" - 600,000 מחצית השקל. בכסף החובה, שנצבר מתרומת החובה, נבנו האדנים למשכן. הבסיס שהמשכן עומד עליו נבנה ממחצית השקל, "כסף הכיפורים", שכל עם ישראל היה שווה בו. במוֹתר הכסף נעשו הווים לעמודים. נמצא, שכסף החובה הוא היסוד שהמשכן עומד עליו והווים המחברים את כל חלקי המשכן; וכל השאר - חופשי ונדבה. כך מאזנת התורה את שני הערכים ההפוכים בתוך המשכן האחד.

סדר דומה עולה גם בתחילת ספר ויקרא: פרשת ויקרא פותחת בקרבנות הנדבה, ורק אח"כ מזכירה את קרבנות החובה. גם סדר קדשים נפתח במסכתות זבחים ומנחות, ומסכת תמיד מצויה רק בסוף הסדר. התורה חותרת לחופש ופותחת בו, אבל אינה מוותרת על החובה, המהווה מסגרת שוויונית.

גם התפילה שתיקנו חכמי יבנה מורכבת ברובה מהברכות האמצעיות, שניתן להוסיף בהן בכל ברכה וברכה מעין הברכה, אך סביב לברכות אלו, שש ברכות המסגרת הן קבועות. כיום, כאשר איננו נוהגים להוסיף על ברכות התפילה, חסר לנו היסוד הגדול של החופש והנדבה בעבודת ה'. אף שההלכה קוראת לנו להוסיף בכל ברכה אמצעית כל מה שברצוננו להוסיף באותו עניין (שו"ע או"ח סי' קי"ט), איננו עושים זאת. המצוקה הזו מרחיקה לא-מעטים מעבודת ה'. צאו וראו מקום שנשמר בו החופש שבתפילה - שירי התפילה ומנגינותיהם - עד כמה מנוצל חופש זה, עד שאי-אפשר כלל לתאר את עבודת ה' בדורנו בלי מרחבי החופש של השירה והזמר הדתיים. אי-אפשר בלי מסגרת החובה השוויונית, אך אי-אפשר גם בלי תרומת הנדבה החופשית.

 

* * *

 

מדוע עשו בני ישראל את העגל?

"כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים, לא ידענו מה היה לו". הביטוי "משה האיש" - הוא המייחד, בשתי מילים ממצות, את התורה משאר הדתות אשר על פני האדמה. התורה אמנם נתונה משמיים, אך היא ניתנה לבני-אדם אנושיים החיים על הארץ. כל הדתות האחרות, בעולם העתיק וגם בימינו, עוסקות במיסטיקה, מחפשות קדושי עליון ומלאכים וכל מיני מתווכים ואמצעיים, ואינן מאמינות שהתורה יכולה להנחות את בני-האדם ישירות כיצד לחיות. והנה, בני ישראל פחדו שמשה רבנו הפך למלאך כאשר עלה אל ה'. אם כך, הרי נכזבה תקוותם שהתורה מן השמיים תהיה רלוונטית לבני אדם, ושוב עליהם לחפש כוחות מתווכים ואמצעיים מהתחום האלילי, באשר השמיים שמיים לה' והארץ נתן לבני אדם, ואין קשר ביניהם.

כמובן, בני ישראל טעו. ייחודה של התורה הוא בכך שהיא מחברת שמיים וארץ, והיא רלוונטית לבני האדם כתורה שניתנה ישירות מאת ה'. משה נולד כבן-אדם, עלה להר סיני כבן-אדם, ירד ממנו כבן-אדם, ובסוף ימיו אף מת ונקבר כבן-אדם. אילו היה משה מלאך - אבדה ייחודיותה של התורה, והצדק היה עם בני ישראל, שחיפשו להם מתווכים לקשר ביניהם לקב"ה. אמנם, הקב"ה בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו. אין לנו צורך במיסטיקה, במלאכים או בקדושי עליון; ה' מצווה אותנו במישרין באמצעות התורה את הדרך שבה נלך.

סדרת התקליטורים "שירת התורה", מאת הרב יואל בן-נון, מכילה דברי תורה רבים על כל פרשה בספר בראשית. להזמנות: מכללת הרצוג להכשרת מורים, טל' 02-9937333.