פרשת לך-לך - אופייה הכפול של מצוַת המילה

  • הרב יצחק בן-דוד

פרשת לך-לך - אופייה הכפול של מצות המילה

ברית המילה נחשבת לאחד מהסממנים הבולטים ביותר של הקיום היהודי. בפרשתינו, כורת הקב"ה ברית זו דווקא עם אברהם. חז"ל שיוו לעובדה זו גם משמעות הלכתית: מכאן למדים שדווקא האב הוא שמצווה למול את בנו, ואילו האם מופקעת מחיוב זה (קידושין כט.). אלא שהצורך בלימוד שכזה עורר קושי בקרב הראשונים: נשים מופקעות ממצוות המילה גם ללא לימוד מיוחד, מעצם היותה מצוות עשה שהזמן גרמא. תירוצים רבים נאמרו כמענה לקושיא זו, ואנו נתמקד בתירוצם של התוס' (שם, ד"ה אותו).

הסיבה שמילה אמורה להיחשב כמצוה שהזמן גרמא היא כפולה: ראשית, החיוב במצוה חל מהיום השמיני ואילך; ובנוסף לכך, מצוות המילה מוגבלת ליום בלבד, ואסור לבצעה בלילה.

ביחס לנקודה הראשונה, מתרצים התוס' שהעובדה שיש למול רק מהיום השמיני איננה קובעת את מועד החיוב אלא את הזמן שממנו והלאה המצווה נחשבת ברת ביצוע. אין כאן צמצום לזמן מסויים, אלא קביעת נקודת פתיחה בלבד; היום השמיני הוא הזמן שממנו והלאה למצוה יש משמעות. את הבעיה השניה - הגבלת זמן המילה ליום בלבד - פותרים התוס' על סמך הדעה שלאחר היום השמיני ניתן למול גם בלילה, ולא רק ביום.

כיצד יש להבין דעה זו, שלפיה מילה בזמנה מתקיימת רק ביום, ואילו מילה שלא בזמנה יכולה להיערך גם בלילה? מהי הסיבה להבחין בין היום השמיני לבין שאר הימים?

כדי להבין זאת יש לעמוד על טעם הדין שמגביל את המילה ליום דווקא. נראה שדין זה מבטא את היותה של המילה קרבן זוטא. כשם שבהמה ניתרת בהקרבה רק ביום השמיני, וכן ניתן להקריבה ביום דווקא ולא בלילה, גם במילה נקבעו גדרים דומים: מהיום השמיני, ודווקא ביום. כך רומזת לנו ההלכה על כך שמצוות המילה היא בגדר קרבן שמקריב האדם לקב"ה.

הדעה שלפיה ההגבלה ליום מתבטלת לאחר היום השמיני, רומזת כנראה שיסוד הקרבן איננו המרכיב היחיד של מצות המילה. יסוד זה אמנם בא לידי ביטוי במעשה המילה עצמו, המתבצע ביום השמיני, אך מילה המתבצעת לאחר היום השמיני איננה ממוקדת במעשה המילה הדומה לקרבן, אלא בתוצאתו של מעשה זה: קיומו של האדם כאדם מהול. מציאות זו - של אדם מהול - אינה מבטאת את יסוד הקרבן דווקא, אלא מרכיב חשוב אחר הגלום במצוה זו: הצטרפותו של האדם לכלל ישראל, ונקודת זינוק לחיים שתוכנם הוא תהליך מתמיד של תיקון ועבודה רוחנית.