פרשת לך-לך - שעבוד הגר ושעבוד מצרים

  • פרופ' יונתן גרוסמן

שעבוד הגר ושעבוד מצרים

פרשת לך לך

בפרשת לך-לך אנו קוראים על הבטחותיו של ה' לאברהם שזרעו הרב יירש את הארץ. מאוחר יותר, אנו קוראים כיצד כורתים ה' ואברהם שתי בריתות על הבטחות אלו: בתחילה ברית בין הבתרים (פרק ט"ו), ואחריה ברית מילה (פרק י"ז). ראוי לתת את הדעת לפשר כפילות שתי בריתות אלו, ומדוע יש צורך בשתיהן, אולם אין זה מעניינו של שיעור זה (הרוצה להרחיב בדבר יפנה למאמרו של ר' יואל בן-נון, "הארץ וארץ כנען בתורה", מגדים יז, עמ' 9-46).

ברצוני להתמקד בסיפור הנמצא בין שתי הבריתות והחוצץ ביניהן - עינוי הגר ובריחתה (פרק ט"ז). בסיפור שלוש מערכות עיקריות:

א. לקיחתה של הגר כפילגש לאברהם והריונה (א-ד).

ב. עינוי הגר על ידי שרה ובריחתה (ה-ו).

ג. פגישת המלאך את הגר על עין המים (ז-יד).

בסיומו של הסיפור אנו קוראים על לידת הבן ועל השם שנותן לו אברהם - ישמעאל.

נתחיל במערכה השלישית, זו הקוראת בלב המדבר, ומתוכה נדון גם בחלקי הסיפור הקודמים.

כשהמלאך פוגש את הגר הוא מברכה:

"ויאמר לה מלאך ה': שובי אל גברתך והתעני תחת ידיה.
ויאמר לה מלאך ה': הרבה ארבה את זרעך ולא יספר מרב.
ויאמר לה מלאך ה': הנך הרה וילדת בן וקראת שמו ישמעאל כי שמע ה' אל עניך. והוא יהיה פרא אדם ידו בכל ויד כל בו ועל פני כל אחיו ישכן".

להפתעתנו, אנו פוגשים ברצף ברכה זו, בשלוש פתיחות חוזרות לדברי המלאך, למרות שאין דבר שמפסיקו מדיבורו. כוונתי לדברי הכתוב: "ויאמר לה מלאך ה'". דבר זה דורש בירור, שהרי ללא דובר אחר הנכנס לתוך דברי המלאך, אין סיבה לפתוח שוב ושוב את דבריו.

ייתכן, כי פתיחות חוזרות אלו נועדו להדגיש כי הגר ממאנת לקבל את דברי המלאך. אין היא משתכנעת, ואולי מפקפקת בדרישת המלאך לחזור ולהתענות תחת ידי שרה בבית אברהם. לשם כך צריך המלאך לומר לה שוב ושוב, אמירה אחר אמירה, הבטחות חוזרות ונשנות, על מנת לשכנעה שתעשה כדבריו.

רש"י (בעקבות בראשית רבה, פר' מה, ז) מפרש בדרך אחרת, וטוען כי שלושה מלאכים נגלו להגר על עין המים, ולפיכך יש שלוש פתיחות, פתיחה לכל מלאך המתחיל בדיבורו. רש"י מסב את תשומת ליבנו לכך כי ישנן כאן שלוש אמירות שונות, ויש לבחון כל אחת בפני עצמה.

[הדבר מזכיר את שלושת המלאכים שבאו לבקר את אברהם ושרה באהל ובישרו על הולדת יצחק. גם שם הדגיש רש"י שיש צורך בשלושה מלאכים משום "שאין מלאך אחד עושה שתי שליחויות" (רש"י בפירושו לי"ח, ב; בעקבות בראשית רבה פר' נ', ב)].

ברצוני ללכת בדרכו של רש"י. עיקר דברי רש"י מתקיימים גם אם מדובר במלאך אחד, שהוא זה שאומר את כל שלוש האמירות. אין זה מענייננו מספר המלאכים שפגשה הגר, אלא להתעמק בכוונת הכתוב שנשים את ליבנו לשלוש אמירות שונות שיש בדברי המלאך להגר; לא ראי אמירה אחת כרעותה, ועלינו למקד את דברי המלאך בשלושה ענינים שונים:

האמירה הראשונה - שובי אל גברתך והתעני תחת ידיה - מציבה בפני הגר את הדרישה לחזור לשרי, ולהתענות תחת ידיה. בקשה זו כמובן קשה להגר שהרי זה עתה היא ברחה מידי גבירתה שעינתה אותה, ולפיכך ממשיך המלאך ואומר אמירה נוספת המהווה שיכנוע וגמול להגר, אם תיעתר לבקשתו -

האמירה השניה - הרבה ארבה את זרעך ולא יספר מרב - מבקשת, כאמור, לעודד את הגר לעשות כדברי המלאך (לשוב אל בית שרה), תוך הבטחת ריבוי זרע. ומכאן עובר המלאך לתיאור אישיותו של הבן הספציפי העומד להיוולד להגר -

האמירה השלישית - ויאמר לה מלאך ה'... והוא יהיה פרא אדם ידו בכל ויד כל בו ועל פני כל אחיו ישכן. אמירה זו אינה ברורה כל צרכה ודורשת הסבר.

יש מרבותינו שראו את דברי המלאך - "והוא יהיה פרא אדם ידו בכל ויד כל בו", כאמירה שלילית הנוגעת לאופיו של ישמעאל [כך למשל מפרש רש"י במקום: "ידו בכל - לסטים; ויד כל בו - הכל שונאין אותו ומתגרין בו". רש"י הולך בעקבות דעתו של ריש לקיש בבראשית רבה, פר' מ"ה, י"ב].

עוד לפני שניגש לפירושן המדויק של מילות ההבטחה, ברצוני לציין כי בהסבר זה ישנה בעיה מטודית בסיסית. ההקשר בו נאמרים דברים אלו להגר אינו יכול לסבול פירוש שלילי וביקורתי על הגר או על זרעה. המלאך אמר לה לשוב ולהתענות אצל שרי, וכעת הוא מנסה לשכנעה לעשות כדבריו, ועל כן הוא מבטיח לה הבטחות שונות. אין זה מתקבל על הדעת, שברצף ההבטחות והשיכנועים, יאמר המלאך להגר דבר שלילי אודות זרעה. אדרבא, יש למצוא את הפן החיובי שבדבריו, שעלול לשכנע את הגר לעשות כדבריו למרות סבלה האישי.

ממילא, אנו נדרשים להבין את תוכן האמירה, ומשמעותה החיובית והמעודדת להגר.

ראשית אומר המלאך כי "הוא יהיה פרא אדם".

הפרא מובא במקרא במספר מקומות, כחיית מדבר, שלא ניתן לביית אותה. כך למשל בירמיהו ב', כד: "פרא למד מדבר באות נפשו (נפשה קרי) שאפה רוח תאנתה מי ישיבנה", או באיוב "הן פראים במדבר יצאו בפעלם משחרי לטרף" (כ"ד, ה), ובצורה ברורה יותר, המחדדת את חפשיותו של הפרא -

"מי שלח פרא חפשי ומסרות ערוד מי פתח.
אשר שמתי ערבה ביתו ומשכנותיו מלחה.
ישחק להמון קריה תשאות נוגש לא ישמע" (איוב, ל"ט, ה-ז).

כלומר, הפרא הינו סמל לחופש נצחי, חופש שהאדם אינו יכול לכבול תחת שלשלאות וקולרים. הפרא צוחק לשמע המון הציידים הבאים בכדי לתופסו, משום שברור לו שרצונם לא יעלה בידם.

אם נחזור לפרשתנו - דברי המלאך להגר, ונזכור את הסיטואציה הספציפית בה אנו עוסקים, פשר הברכה תעלה מיד מול עינינו; הגר, שפחת שרה, מתבקשת לחזור לעבדותה אצל גבירתה. הברכה המתבקשת ביותר, שיכולה לעודד ברגע זה את הגר היא, כי שיעבוד זה איננו נצחי ועתיד הוא להשתנות. כבר בנה יפרוק מעליו את עול השיעבוד, ויהיה "פרא אדם" - אדם חפשי כפרא[גם ר' יוחנן, החולק על ריש לקיש, הבין כי הדימוי לפרא קשור למדבר ובהקשר חיובי. כך מופיע במדרש: "ר' יוחנן אומר שהכל גדלים ביישוב, והוא(-ישמעאל) גדל במדבר" (בראשית רבה, שם). ראוי לציין כי רמב"ן מפרש את הברכה הקודמת ממש הפוך: "והתעני תחת ידיה - רמז כי לא תצא לחפשי ממנה, כי בני שרה ימשלו בזרעה לעולם"].

המשך דברי המלאך - "ידו בכל ויד כל בו, ועל פני כל אחיו ישכן" מתפרשים כמדומני - כדברי הבכור שור והחזקוני. הם מבינים את דברי המלאך כנאמרים במובן הכלכלי, בצורה דומה לביטוי השגור כיום על לשוננו - "ידו בכל", כשהמובן הוא, שהוא מסוגל לעשות ולהצליח בדברים רבים ומגוונים. אולי ישנו דגש על אספקט המשא ומתן דווקא, כסוחר שמרכולתו עובר תמיד ליד - "ידו בכל - בכל מיני סחורה. ויד כל בו - על ידי משא ומתן של סחורה" (חזקוני, בראשית ט"ז, יב).

ישמעאל אם כן, מובטח בשחרור מעול העבדות ובהצלחה כלכלית בחייו. ייתכן, ויש באמירה זו גם הבטחה להתיישבות בחבל ארץ - "ועל פני כל אחיו ישכן" [כך מבין החזקוני, כהמשך לברכה הכלכלית: "נחלותיו יתפשטו בין כל אחיו מרוב עושר" (שם). בסופו של דבר, אנו אכן קוראים על ישמעאל בצורה דומה: "על פני כל אחיו נפל" (וראה באונקלוס וברש"י במקום)].

המלאך אם כן, אומר להגר שלושה דברים:

1. חזרי להתענות

2. הבטחת ריבוי זרע

3. בנך יצא לחפשי מעבדותו ויצליח כלכלית בכל אשר יפנה, ואף יזכה לשבת בחבל ארץ אוטונומי.

כשממקדים אמירות אלו של המלאך, עולה לנגד עינינו פרשיה אחרת, שנאמרה זה עתה, בסמיכות לסיפור בריחת הגר. כוונתי לברית בין הבתרים.

למרבה ההפתעה, כל הפרמטרים שפגשנו בברכת המלאך להגר, נאמרו זה עתה, ובצורה דומה, לאברהם בנוגע לירידת ישראל למצרים.

1. גם שם ניגלה הקב"ה לאברם ומבטיח לו הבטחות דומות, אך לפני מימושן של הבטחות אלו, על העם להיכנס תחת עול שיעבוד עם זר ולהתענות תחת ידו. אל מול "שובי אל גברתך והתעני תחת ידיה" קראנו בברית: "גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אתם" (ט"ו, יג).

2. בצד עינוי זה מובטח לאברם ריבוי זרע (פס' ה-ו), וכך כאמור אף להגר.

3. ובאחרונה, מבטיח ה' לאברם כי זרעו ישתחרר מעול השיעבוד והעינוי, יהפך לעם חפשי ויציאה זו לחפשי תגרור בעקבותיה אף הצלחה כלכלית - "וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול... ודור רביעי ישובו הנה" (יד-טז). כך כאמור התבשרה גם הגר - בנה יצא חפשי (ובאותה האמירה-)ויצליח כלכלית.

4. לאחר היציאה מעול השיעבוד, עתידים בני אברהם לרשת את הארץ, ואף זאת מעין חתימתה של האמירה השלישית, שנאמרה מפי המלאך.

5. להשוואת הברכות יש להוסיף את כותרת הסיפור - "ולה שפחה מצרית", ואת המקום אליו היא בורחת - אל המדבר! ממש כשם שישראל בורחים ממצרים למדבר.

מה מבקש הכתוב לרמוז לנו בזיקה זו שבין ברית בין הבתרים - הבשורה על הירידה למצרים והגאולה מהשיעבוד שם, לגירוש הגר ולהבטחות שניתנו לה על ידי המלאך?

לעיתים קרובות איננו מוצאים הערכה של מעשים או דמויות בתוך התורה עצמה. אולם, יש לכתוב דרכים רבות להעביר לקוראיו את חוות דעתו על אנשים ומעשיהם. לפעמים, התורה מנצלת סיפור אחד - בו ברור מי פועל בצורה מוסרית ומי לא, ודרכו מוארים גיבורי סיפור אחר. על ידי השוואת סיפור אחד לסיפור אחר (במילים דומות או בענין קרוב), כאשר באחד מן הסיפורים ברור לעין כל הביקורת הקיימת על אחד מהגיבורים, מבקרת התורה ברמז גם את הגיבור המושווה לו בסיפור השני, ונמצא מבוקר גם הוא. כך מעריכה התורה את מעשי האנשים, גם אם לא בצורה מפורשת, לפחות בצורה רמוזה (הרוצה לעיין בדוגמאות מעין אלו יפנה לספרו של י' זקוביץ', 'מקראות בארץ המראות').

דומני, כי גם כאן אנו נתקלים בדוגמה מעין זו. בסיפור שלפנינו, מבקשת התורה לשדר אי נוחות ממעשי שרה, כשזו מענה את שפחתה. נזכור, כי שרה היא היוזמת את לקיחת הגר לאברהם, והכתוב אף מדגיש זאת כמעט בצורה אירונית: הביטוי "לקח" במקרא משמש פעמים רבות במשמעות של נישואי אשה ("כי יקח איש אשה"). בסיפור שלפנינו מופיע מונח זה, שהרי ניצבים אנו בפני נישואין ברמה מסוימת, אולם לא אברהם הוא הלוקח, אלא שרה: "ותקח שרי אשת אברם את הגר המצרית שפחתה... ותתן אתה לאברם אישה לו לאשה" (פס' ג). לאחר ששרה יזמה והביאה לנישואי אברהם והגר, הקלה בה ראש שפחתה, ובעקבות זאת היא עינתה אותה.

על עינוי זה אנו מוצאים ביקורת נוקבת אצל חלק מפרשני ימי הביניים. אביא מדבריהם של שני פרשנים בולטים. כך כותב הרמב"ן בפירושו לפס' ו: "חטאה אמנו בענוי הזה, וגם אברהם בהניחו לעשות כן, ושמע ה' אל עניה ונתן לה בן שיהא פרא אדם לענות זרע אברהם ושרה בכל מיני הענוי".

בצורה חריפה עוד יותר כותב ר' דוד קמחי (רד"ק):"ותענה שרי - עשתה עמה יותר מדאי ועבדה בה בפרך, ואפשר שהיתה מכה אותה ומקללת אותה ולא היתה יכולה לסבול וברחה מפניה. ולא נהגה שרי בזה לא מידת מוסר ולא מידת חסידות; לא מוסר - כי אף על פי שאברהם מחל לה על כבודו ואמר לה: 'עשי לה הטוב בעיניך', היה ראוי לה למשוך את ידה לכבודו ולא לענותה.ולא מידת חסידות ונפש טובה - כי אין ראוי לאדם לעשות כל יכולתו במה שתחת ידו... וזה שעשתה שרי לא היה טוב בעיני האל, כמו שאמר המלאך להגר: 'כי שמע ה' אל עניך, והשיב לה ברכה תחת עניה... וכל זה הסיפור נכתב בתורה לקנות אדם ממנו המידות הטובות ולהרחיק הרעות (פירוש הרד"ק, ט"ז, ו).

דומני, כי בהשוואת התורה את עינוי הגר לפרשת שיעבוד ישראל במצרים, "מצטרפת" התורה לביקורת זו. ממש כשם שמבטיח ה' לאברהם שבניו יצאו משיעבוד מצרים ויהיו שוב חפשיים, כך מבטיח זאת המלאך להגר. הבטחות אלו ניתנות בשל השעבוד הקשה שעברו מקבלי ההבטחות. ישראל במצרים נושעים גם בשל: "וישמע אלהים את נאקתם", כלומר בשל העבדות הקשה, הלא הוגנת,נחלץ הקב"ה - כאל מוסרי ושופט צדק - וגואל את עמו.

כך גם נחלץ הקב"ה לעזרת החלש בספור הגר. כאן הוא מבטיח להושיע את הגר מעינויה הקשה תחת ידי שרה. אמנם הגר צריכה לשוב לבית אברהם (ככל הנראה בכדי שישמעאל יוולד תחת חסותו של אברהם), אך הפיצוי המוסרי יגיע - ריבוי זרע שיצליח בחייו וישוחרר מעול העבדות.