פרשת מטות - פרשיית הנדרים

  • הרב יהודה ראק

פרשת מטות - פרשיית הנדרים / הרב יהודה ראק

א. מבנה פרשיית הנדרים

פרשת מטות פותחת בפרשיית נדרים ושבועות:

(ב) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה':
(ג) אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה:
(ד) וְאִשָּׁה כִּי תִדֹּר נֶדֶר לַה' וְאָסְרָה אִסָּר בְּבֵית אָבִיהָ בִּנְעֻרֶיהָ:
(ה) וְשָׁמַע אָבִיהָ אֶת נִדְרָהּ וֶאֱסָרָהּ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ וְהֶחֱרִישׁ לָהּ אָבִיהָ וְקָמוּ כָּל נְדָרֶיהָ וְכָל אִסָּר אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ יָקוּם:
(ו) וְאִם הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ כָּל נְדָרֶיהָ וֶאֱסָרֶיהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ לֹא יָקוּם וַה' יִסְלַח לָהּ כִּי הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ:
(ז) וְאִם הָיוֹ תִהְיֶה לְאִישׁ וּנְדָרֶיהָ עָלֶיהָ אוֹ מִבְטָא שְׂפָתֶיהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ:
(ח) וְשָׁמַע אִישָׁהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ וְהֶחֱרִישׁ לָהּ וְקָמוּ נְדָרֶיהָ וֶאֱסָרֶהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ יָקֻמוּ:
(ט) וְאִם בְּיוֹם שְׁמֹעַ אִישָׁהּ יָנִיא אוֹתָהּ וְהֵפֵר אֶת נִדְרָהּ אֲשֶׁר עָלֶיהָ וְאֵת מִבְטָא שְׂפָתֶיהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ וַה' יִסְלַח לָהּ:
(י) וְנֵדֶר אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה כֹּל אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ יָקוּם עָלֶיהָ:
(יא) וְאִם בֵּית אִישָׁהּ נָדָרָה אוֹ אָסְרָה אִסָּר עַל נַפְשָׁהּ בִּשְׁבֻעָה:
(יב) וְשָׁמַע אִישָׁהּ וְהֶחֱרִשׁ לָהּ לֹא הֵנִיא אֹתָה וְקָמוּ כָּל נְדָרֶיהָ וְכָל אִסָּר אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ יָקוּם:
(יג) וְאִם הָפֵר יָפֵר אֹתָם אִישָׁהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ כָּל מוֹצָא שְׂפָתֶיהָ לִנְדָרֶיהָ וּלְאִסַּר נַפְשָׁהּ לֹא יָקוּם אִישָׁהּ הֲפֵרָם וַה' יִסְלַח לָהּ :
(יד) כָּל נֵדֶר וְכָל שְׁבֻעַת אִסָּר לְעַנֹּת נָפֶשׁ אִישָׁהּ יְקִימֶנּוּ וְאִישָׁהּ יְפֵרֶנּוּ:
(טו) וְאִם הַחֲרֵשׁ יַחֲרִישׁ לָהּ אִישָׁהּ מִיּוֹם אֶל יוֹם וְהֵקִים אֶת כָּל נְדָרֶיהָ אוֹ אֶת כָּל אֱסָרֶיהָ אֲשֶׁר עָלֶיהָ הֵקִים אֹתָם כִּי הֶחֱרִשׁ לָהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ:
(טז) וְאִם הָפֵר יָפֵר אֹתָם אַחֲרֵי שָׁמְעוֹ וְנָשָׂא אֶת עֲוֹנָהּ:
(יז) אֵלֶּה הַחֻקִּים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ בֵּין אָב לְבִתּוֹ בִּנְעֻרֶיהָ בֵּית אָבִיהָ: (במדבר, פרק ל').

הפרשייה פותחת בקביעה כללית של חובת קיום נדרים ושבועות - "לא יחל דברו, ככל היוצא מפיו יעשה" (פסוק ג'). אולם, אין ספק שעיקר הפרשייה איננו החובה הבסיסית של קיום נדרים ושבועות, אלא הלכות הפרת האב והבעל. נקודה זו ברורה לא רק מבחינה כמותית, אלא גם מחתימת הפרשייה: "אלה החוקים... בין איש לאשתו בין אב לבתו בנעוריה בית אביה" (פסוק י"ז).

הלכות הפרה מנוסחות לגבי חמישה מקרים:

א. "אישה כי תדור... בבית אביה בנעוריה" (פסוק ד') - נערה לא נשואה.

ב. "ואם היו תהיה לאיש ונדריה עליה" (ז') - נדרה בעודה בבית אביה, ולאחר מכן נשאה.

ג. "ונדר אלמנה וגרושה" (י').

ד. "ואם בית אישהּ נדרה" (י"א) - נדרה משנישאת.

ה. "כל נדר וכל שבועת איסר לענות נפש" (י"ד).

המקרה השלישי (אלמנה וגרושה) מופיע כדי לומר שאין בו דין הפרה; בכל ארבעת המקרים האחרים הדין הוא זהה - בנדר לה' או בשבועת איסר, אם האב או בעל מחריש ביום שמעו - הנדר קם, ואם הוא מפר - הנדר מופר.

ארבעת המקרים הראשונים הם מצבים שונים של האישה ביחס לאב ולבעל; יוצא מכלל זה הוא המקרה החמישי, שאינו מתאר מצב מסויים של האישה אלא סוג מסויים של נדר - נדרי עינוי נפש, ומכאן עולה קושי: דין הפרת הבעל כבר נקבע לעיל לכאורה, לנדרים ושבועות באופן כללי, ומדוע התורה חוזרת על דין זה לגבי נדרים ושבועות של עינוי נפש?

ב. אילו נדרים מפר האב?

מחלוקת הספרי והרמב"ם

לפני שנמשיך לבחון שאלה זו במישור פשטי הפסוקים, נסקור את ההתייחסות של תורה שבעל פה לשאלת סוגי הנדרים שניתנים להפרה. המשנה בנדרים עט: מביאה את הדין של הפרת נדרי עינוי נפש:

"ואלו נדרים שהוא מפר: דברים שיש בהן עינוי נפש...".

בגמרא שם מובאת ברייתא המוסיפה קטגוריה נוספת:

תניא: "בין איש לאשתו בין אב לבתו" (במדבר, פרק ל' פסוק י"ז) - מלמד שהבעל מפר נדרים שבינו לבינה.

נדרי עינוי נפש הם נדרים בהם האישה מענה את עצמה בצורה מסויימת, כגון שהיא נודרת שלא לאכול אוכל מסויים. נדרים שבינו לבינה הם נדרים המשפיעים על היחסים בין האישה לבין הבעל, למשל נדר שלא להתקשט בתכשיטים (עיינו משנה שם). הגמרא שם מחלקת בין שתי הקטגוריות: נדרי עינוי נפש הבעל מפר בין לעצמו בין לאחרים, לעומת זאת, נדרים שבינו לבינה ואין בהם עינוי נפש - הפרת הבעל מועילה רק לגבי עצמו, ולא לגבי אחרים (לא ניכנס כאן לפירוש "לאחרים" בהקשר זה; ראו ר"ן שם ד"ה "בין לאחרים" וְ"אבל", ורמב"ם, הלכות נדרים, פרק י"ב, הלכות ב' - ג').

עולה מכאן שהבעל מפר רק נדרי עינוי נפש ושבינו לבינה. מה לגבי האב? הספרי (במדבר קנ"ה) משווה אב לבעל:

אין לי אלא בעל שאינו מפר אלא נדרים שיש בינו לבינה ונדרים שיש בהם עינוי נפש. האב מנין?... תלמוד לומר "אלה החקים אשר צוה ה' את משה בין איש לאשתו בין אב לבתו" (במדבר, פרק ל' פסוק י"ז) - על כורחיך אתה מקיש את האב לבעל: מה הבעל אין מפר אלא נדרים שבינו לבינה ונדרים שיש בהם עינוי נפש, אף האב אין מפר אלא נדרים שבינו לבינה ונדרים שיש בהן עינוי נפש.

הברייתא הזו מובאת גם בירושלמי נדרים י"א, א, והביאוה להלכה גם הרמב"ן כאן בפסוק י"ד, והרא"ש בפסקיו (נדרים פרק י"א, סימן א').

אולם, הרמב"ם (נדרים י"ב, א) פוסק בניגוד לספרי:

כל הנדרים והשבועות האב מפר ביום שמעו, שנאמר "כל נדריה ואסריה". אבל הבעל אינו יכול להפר אלא כל נדרים ושבועות שיש בהן עינוי נפש או שהן בדברים שבינו לבינה. (הלכות נדרים, פרק י"ב, הלכה א').

הרמב"ם מתייחס לנקודה זו בתשובה (שו"ת הרמב"ם סימן שכ"ו), והוא תולה את פסיקתו בסתימת הש"ס שלא הביא את הברייתא שבספרי, ובפשטות הברייתא נדרים עט: שאמרה רק "מלמד שהבעל מפר נדרים שבינו לבינה", ולא הזכירה את האב. מלבד זה, הרמב"ם תולה את פסיקתו גם ב'פשטיה דקרא', שהרי לגבי אב התורה איננה מסייגת את סוגי הנדרים כלל.

הדוגמאות של "דברים שבינו לבינה" בש"ס הם תשמיש, התקשטות ורחצה, כלומר דברים השייכים למערכת היחסים שבין איש לאשתו. כיצד קטגוריה זו מיושמת לגבי אב, לדעת הספרי?

הרא"ש, בפירושו לנדרים (נדפס בגליון הגמרא, עט:) מפרש כך:

מלמד שהבעל מפר דברים שבינו לבינה...כגון שנדרה שלא לשמשו או שאר דברים שגורמים איבה בינו לבינה.

כנראה, הרא"ש הוסיף את ההכללה "או שאר דברים שגורמים איבה בינו לבינה" כדי שהקטגוריה תהיה משמעותית גם לגבי אב. כלומר, הקטגוריה של דברים שבאין האב לבתו היא משמעותית בהתאם לאופי הספציפי של מערכת היחסים. לעומת זאת, בתשובת הרמב"ם הנ"ל יש הערה בשם ר' דוד, הכותב כך:

ואין האב מפר אלא נדרים שיש בהם עינוי נפש ושבין איש לאשתו, שאם היו בה יפחתו דמיה שיש לו בהיות קדושיה שלא יקפצו בה לקחת אותה אם יהיו עליה הנדרים ההם ויפסיד.

כלומר, "דברים שבינו לבינה" לגבי האב הם בעצם נדרים בינה לבין בעל פוטנציאלי בעתיד, כיוון שנדרים אלו יגרמו להפחתת דמי קידושיה.

הבנת פשט הפסוקים על פי הספרי

נשוב אל הפסוקים. במבט ראשון, פשטות הפסוקים אינה מתיישבת עם אף אחת משתי השיטות, שהרי התורה כותבת דין הפרה באופן סתמי, ללא פירוט סוגי הנדרים, גם לגבי האב וגם לגבי הבעל:

(יא) וְאִם בֵּית אִישָׁהּ נָדָרָה אוֹ אָסְרָה אִסָּר עַל נַפְשָׁהּ בִּשְׁבֻעָה:
(יב) וְשָׁמַע אִישָׁהּ וְהֶחֱרִשׁ לָהּ לֹא הֵנִיא אֹתָה וְקָמוּ כָּל נְדָרֶיהָ וְכָל אִסָּר אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ יָקוּם:
(יג) וְאִם הָפֵר יָפֵר אֹתָם אִישָׁהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ כָּל מוֹצָא שְׂפָתֶיהָ לִנְדָרֶיהָ וּלְאִסַּר נַפְשָׁהּ לֹא יָקוּם אִישָׁהּ הֲפֵרָם וַה' יִסְלַח לָהּ :

רק לאחר מכן, בפסוק י"ד, התורה חוזרת על דיני הפרה לגבי "כל נדר וכל שבועת איסר לענות נפש":

(יד) כָּל נֵדֶר וְכָל שְׁבֻעַת אִסָּר לְעַנֹּת נָפֶשׁ אִישָׁהּ יְקִימֶנּוּ וְאִישָׁהּ יְפֵרֶנּוּ:
(טו) וְאִם הַחֲרֵשׁ יַחֲרִישׁ לָהּ אִישָׁהּ מִיּוֹם אֶל יוֹם...
(טז) וְאִם הָפֵר יָפֵר אֹתָם אַחֲרֵי שָׁמְעוֹ...

מכך משמע שיש כאן דין חדש, ולא שהתורה באה לסייג ולהתנות את הדין הבסיסי שנאמר עד כה.

עיון מדוקדק בלשון הפסוקים יצביע על כיוון אחד לפתרון.

בפסוק ו' נאמר כך:

(ו) וְאִם הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ כָּל נְדָרֶיהָ וֶאֱסָרֶיהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ לֹא יָקוּם וַה' יִסְלַח לָהּ כִּי הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ:

קריאה קשובה מראה שהתורה איננה קובעת כאן מנגנון הלכתי פורמלי של יכולת הפרה המבטלת את חלות הנדר, אלא התורה מתארת תיאור ריאלי: אם אבי הנערה מונע ממנה לקיים את נדרה - היא אינה צריכה לקיימו. ההלכה, כדרכה, מגדירה פורמליזציה של התיאור הריאלי שבפסוק, וקובעת שהמשמעות של מניעת האב הגורמת ליכולת הנערה שלא לקיים את הנדר היא יכולת האב לבטל את חלותו.

בהתאם לקריאה זו יש להבין, כנראה, גם את ביטויי ההפרה בהמשך הפרשייה: הדברים שדרך האב או הבעל להפר הם דברים הפוגעים במערכת היחסים שלו עם האישה או בזכויותיו עליה. יש כאן שוב פורמליזציה של ההלכה, בהגדרה חדה של דברים אלה כקטגוריה של "דברים שבינו לבינה" ופרשנות שגם עצם דין ההפרה מוגבל למקרים אלה.

לפי פירוש זה, הסיוג לדברים שבינו לבינה עומד ברקע של דיני ההפרה בחלק הראשון של הפרשייה (פסוקים ב' - י"ג), ונוגע הן לבעל והן לאב. בחלקה השני של הפרשייה (פסוקים י"ד - ט"ז), התורה מוסיפה קטגוריה נוספת של "עינוי נפש", וההלכה מבינה שזוהי הרחבה של הקטגוריה הבסיסית של דברים שבינו לבינה, כאילו לומר שגם דברים שיש בהם עינוי נפש בעצם משפיעים על מערכת היחסים שבינו לבינה. ממילא, ההלכה קבעה שהרחבה זו שייכת לא רק לבעל, אלא גם לאב.

יש בכיוון זה מספר קשיים: מלבד ההנחות הפרשניות הלא פשוטות שהסבר זה מצריך, גם לא ברור לפי הסבר זה מדוע התורה בחרה לחדש את הדין של נדרי עינוי נפש דווקא בהקשר הבעל, כיוון שהדין רלוונטי באותה מידה גם לאב. אולם, חרף הקשיים שבהסבר זה, הוא מתאים להלכה כדעת הספרי, וכפי שנקטו גם להלכה הרמב"ן והרא"ש.

ג. שתי הבחינות בפרשייה

הבנת הרמב"ם בפרשייה על פי שיטת הבחינות

לדעת הרמב"ם, לעומת זאת, האב מפר את כל הנדרים והשבועות, ואם כן משמעות סתימת הפסוקים בחלק הראשון של הפרשייה איננה כוללת הנחה סמויה של סיוג לדברים שבינו לבינה, אלא היא אכן כוללת את כל הנדרים והשבועות. אם כך, הרי התורה השתמשה כמעט באותם לשונות לגבי בעל כמו לגבי אב, ונמצא שהתורה קבעה דין הפרה בכל הנדרים והשבועות גם לגבי הבעל. לפיכך, חוזרת השאלה המקורית: כיצד אחרי קביעת דין הפרה לכל נדרים ושבועות (פסוקים ב' - י"ג), התורה חוזרת (פסוק י"ד) על דין הפרה לגבי נדרי עינוי נפש, בלשונות שאינם משתמעים כסיוג והתנאה אלא כהוספה?

ניתן עתה להוסיף גם שאלה שנייה: מה היחס בין פשטי הפסוקים (אליבא דהרמב"ם), הקובעים הפרה לאב ולבעל בכל נדרים ושבועות, לבין ההלכה (אליבא דהרמב"ם), המצמצמת את יכולת הפרת הבעל לנדרי עינוי נפש ודברים שבינו לבינה?

נראה שאכן יש סתירה בפסוקים - בין הפסוקים הקובעים באופן סתמי וגורף דין הפרה בכל נדרים והשבועות לגבי האב ולגבי הבעל (פסוקים ד' - י"ג), לבין הפסוקים הקובעים דין הפרה בנדרי עינוי נפש בלבד (פסוקים י"ד - ט"ז). על כרחנו אנו מפרשים שיש בפרשה שתי בחינות. אנחנו משתמשים כאן במתודולוגיה פרשנית המכונה 'שיטת הבחינות'. שיטה זו פותחה על ידי מו"ר הרב מרדכי ברויאר[1]. לפי שיטת הבחינות, הקב"ה כתב את התורה במבנה ריבודי, עם סיפורים או קטעים הלכתיים מקבילים, 'בחינות' שונות, שכל אחד מהם יכול לעמוד ולהקרא בפני עצמו, באופן שתתכנה סתירות ביניהם. לעיתים רבות הבחינות משולבות זו בזו ליצירת קטע מצורף. הקטע המצורף מטשטש את נקודות המעבר מסיפור לסיפור, אבל גם משמר את הקשיים שבמעברים ביניהם. כל בחינה מביעה תוכן עצמאי, שהוא חשוב כשלעצמו, ואשר יש יחס ביניהם, המצדיק את שילובם בקטע אחד. באמצעות הקשיים הנובעים מצירוף הבחינות, כגון כפילויות וסתירות, ניתן לחשוף את שתי ה'בחינות' העצמאיות ולאחר מכן לעמוד על משמעויותיהן.

כאן אנו מיישמים מתודולוגיה זו לפרשת הפרת נדרים, ואומרים שהסתירה היא מכוונת, ובאה לבטא שני קטבים במתח אמיתי בין ערכים מתנגשים.

כדי לעמוד על משמעויות שתי הבחינות כאן בפרשייה, נמנה מספר הבדלים ביניהן:

• כפי שהראינו לעיל, פסוקים ד' - י"ג קובעים דין הפרה בכל נדרים ושבועות, אך פסוקים י"ד - ט"ז מצמצמים דין זה לנדרי עינוי נפש בלבד.

• בשלושת המקרים שנאמר בהם דין הפרה בפסוקים ד' - י"ג כתוב "וה' יסלח לה" (פסוקים ו', ט', וְי"ג), אך בדין ההפרה בפסוקים י"ד-ט"ז הסליחה לא מוזכרת.

• בפסוקים ד' - י"ג, במקרים בהם אין הפרה, הנדרים עצמם הם הנושא התחבירי של התקיימותם: "וקמו כל נדריה, וכל איסר אשר אסרה על נפשה יקום (פסוק ד')... וקמו נדריה, ואסרה אשר אסרה על נפשה יקומו (פסוק ח')...וקמו כל נדריה, וכל איסר אשר אסרה על נפשה יקום..."(פסוק י"ב). לעומת זאת, בפסוקים י"ד - ט"ו הבעל הוא המקים את הנדרים: "כל נדר וכל שבועת איסר לענות נפש - אישה יקימנו ואישה יפרנו. ואם החרש יחריש לה אישה מיום אל יום והקים את כל נדריה... הקים אותם כי החריש לה ביום שמעו".

• כיוון שאנו קוראים את הפסוקים כשתי בחינות נפרדות, אשר כל אחת מהן עומדת כשלעצמה, נמצא שהבחינה השניה (של פסוקים י"ד - ט"ז) איננה קובעת כלל דין הפרה לאב, אלא רק לבעל.

בהתאם להבדלים אלה, כך נראה להסביר את מגמות הבחינות:

הבחינה הראשונה (פסוקים ד' - י"ג) באה להקל על האישה המשועבדת לאביה או לבעלה: אם האב או הבעל מונע ממנה לקיים את נדריה ואת שבועותיה - ה' יסלח לה, שהרי היא במידת מה משועבדת לאביה או לבעלה ועיתותיה אינם לגמרי בידה, בדומה לכך שהתורה פטרה נשים ועבדים ממצוות עשה שהזמן גרמן, מכיוון שהם משועבדים (במידות שונות מאוד, כמובן; ואין הכוונה כאן לשעבוד משפטי-פורמלי אלא לשעבוד מעשי-חברתי) ואין זמנם בידיהם, ולא משנה מהו סוג הנדר או השבועה. אמנם, התורה מגבילה קוּלה זו למקרה שבו האב או הבעל ביטא ביום שמעו את ההפרה, אך אם הוא לא הפר - הנדר קם ממילא, ללא צורך בכך שמישהו יקים אותו.

הבחינה השנייה, לעומת זאת, איננה באה להקל על האישה, אלא לקבוע שיש תחומים שאינם ברשותה: "כל נדר וכל שבועת איסר לענות נפש - אישה יקימנו ואישה יפרנו" (פסוק י"ד). כיוון שעינוי נפש שייך לתחום מערכת היחסים שבין האישה לבעלה, התורה קובעת שהיכולת לנדור מלכתחילה נדר כזה הוא ביד הבעל, והתורה נותנת בידו את יכולת ההפרה ואת יכולה הקיום. כלומר, רק אם הבעל מאשר את הנדר הוא חל, וללא אישורו - הוא לא חל. לכן, בתחום זה אין צורך לסליחה, שהרי האישה כאילו נדרה על דבר שאיננו לגמרי ברשותה, והפרת הנדר נובעת מחסרון שהיה בו מלכתחילה. וכל זה שייך רק לגבי הבעל, ולא לגבי האב.

התורה מציירת כאן שתי בחינות שונות כדי לבטא את המתח שבין מידת הרחמים והחסד של התורה, המצריך להקל על האישה שבמסגרת החברתית שלה איננה לגמרי ברשות עצמה, לבין קדושת נדרים ושבועות, הדורשת את קיומן ולא את חילולן. אישה שביקשה להתקרב אל ה' ונדרה לו או נשבעה בשמו, צריכה לקיים את דבריה; אבל צריך גם להתחשב בנסיבות, המקשות עליה את הקיום.

התורה, כדרכה, מציירת את כל אחד מהקטבים של מתח זה באופן עצמאי, כדי לחדד את העצמאות הערכית של כל מגמה בטהרתה. ההלכה, כדרכה, מפשרת בין הבחינות וקובעת את הגבולות המעשיים ביניהם. ההכרעה, לשיטת הרמב"ם, היא שונה באשה לגבי בעלה מאשר בבת לגבי אביה: באשה לגבי בעלה, ההפרה היא רק בנדרי עינוי נפש, וכהרחבה מכך - גם דברים שבינו לבינה. לעומת זאת, בבת לגבי אביה, ההפרה היא בכל נדרים ושבועות, וההסבר לכך הוא כנראה שהשעבוד המעשי של בת לאביה, בבית אביה, הוא גדול יותר מאשר של אישה לגבי בעלה. משום כך, קבעה ההלכה שיש להקל על הבת במקום שאביה מונע ממנה לקיים את נדריה, וממילא נוהג דין הפרה בכל נדרי הבת. אולם, לגבי אישה, קדושת נדרים גוברת על מידת הרחמים, והיא מחוייבת לקיים כל נדר שנדרה בדברים שברשותה: רק דברים של עינוי נפש ושבינו לבניה מוּצָאים מרשותה, ובהם נוהג דין הפרה וקיום של הבעל.

שיטת הבחינות בפרשייה על פי הספרי

מעתה, ניתן לנסח הסבר המבוסס על הבחינות הנ"ל גם לדעת הספרי. אין הכרח לומר, כפי שהצענו לעיל, ששיטת הספרי היא פורמליזציה הלכתית המבוססת על פרשנות הרמונית ואחידה של הפרשייה, אלא ייתכן ששיטת הספרי מהווה הכרעה שונה של ההלכה לאותן בחינות של הפרשייה. לפי ההלכה שבספרי, אין בתורה שבעל פה פשרה בין שתי הבחינות, המשאירה ביטוי מעשי לכל בחינה בתחום אחר, אלא הכרעה שבעולם המעשה, לפיה מגמת הבחינה השנייה גוברת על זו של הראשונה: קדושת הנדרים מחייבת שגם לגבי הבת אין להקל ולוותר על קיום נדרים ושבועות, אלא ייקוב הדין את ההר. רק בתחומים היוצאים מרשותה, תחומי עינוי נפש ודברים שבינו לבינה, נוהג דין הפרה, בין באשה ובין בבת.

'ניצחון' זה של הבחינה השנייה היא במישור המעשי-הלכתי בלבד, אך במישור הערכי-חינוכי יש ללמוד גם מהבחינה הראשונה: המסר העולה ממנה הוא הערך של "וה' יסלח לה" - הדרישות מן האדם בתחום עבודת ה' מתחשבות בנסיבותיו ובמגבלות המעשיות והחברתיות שהוא נתון בהם. מבחינה מעשית, כל אחד חייב להתאמץ ככל יכולתו לקיים את מחוייבותיו ולהתקדם ולהתעלות בעבודת ה' ככל יכולתו; אבל מכאן גם מרפא ונחמה למי שאין ביכולתו להגיע להישגים שהיה רוצה להגיע אליהם בהתקרבות לבוראו: "ה' יסלח לה".

ד. נספח: הפרה בקודמין

נסיים בנקודה אחת המתבארת על פי דברינו, ואולי גם מהווה סימוכין נוספים לדברינו. פשטות הפסוקים ז' - ט' היא שהבעל מפר נדרים שהיו על אשתו מלפני שנישאת. אולם, להלכה "אין הבעל מפר בקודמין", כלומר, הבעל איננו יכול להפר נדרים שהאישה נדרה לפני נישואיה (נדרים סז.; והפסוקים הנ"ל נדרשים שם להלכה נקודתית אחרת). פער זה שבין תורה שבכתב לתורה שבעל פה מתבאר על פי דברינו: הפסוקים הנ"ל שייכים לבחינה הראשונה, בה הבסיס להפרת הנדר הוא העובדה שהבעל מונע את האישה מלקיים את נדרה. ממילא ברור שאין זה משנה מתי ביטאה את הנדר - לפני הנישואין או לאחריהם. אולם, להלכה הפרת הנדר (של בעל, בכל אופן) מבוססת על כך שהנדר בשעת ביטויו היה על תחום שאיננו לגמרי ברשות האישה, ולכן ההפרה רלוונטית רק לנדר שהאישה נדרה תחת בעלה.



[1] את דברי הרב ברויאר על אודות שיטתו ואת פרשנותו באמצעות שיטתו ניתן למצוא בספרו 'פרקי מועדות', בספרו 'פרקי בראשית' ובספר ' 'שיטת הבחינות' של הרב מרדכי ברויאר'.