פרשת מסעי - גבולות הארץ

  • הרב מנחם ליבטאג

פרשת מטות-מסעי

מסיפור בני גד ובני ראובן (פרק ל"ב) מתקבל הרושם שגבולות הארץ הם גמישים, מה שמעורר תמיהה לאור פירוטם המדויק בפרשת מסעי. מה הם, אם כן, גבולות ארץ ישראל? בשיעורנו השבוע נבחן את שורשיה של פרשה מורכבת זו, כפי שהם משתקפים בתורה.

גבולות הארץ השונים

שני ביטויים, שניהם מבוססים על פסוקים, משמשים בדרך כלל להגדרת גבולות הארץ:

א. מנהר מצרים ועד הנהר הגדול פרת.

ב. מדן ועד באר שבע.

ההבדל בין שתי הגדרות אלו הוא עצום. לפי א ארץ ישראל כוללת כמעט את כל המזרח התיכון, בעוד שלפי ב מדובר במדינה קטנה מאוד. מהו אפוא התיאור הנכון?

בפרשת מסעי, כאשר בני ישראל מתכוננים להיכנס לארץ, אנו מוצאים את התיאור המפורט והמדויק ביותר של גבולות ארץ ישראל:

"וידבר ה' אל משה לאמר... זאת הארץ אשר תפֹל לכם בנחלה, ארץ כנען לגבֻלתיה. והיה לכם פאת נגב..." (ל"ד; א-יב).

במשך הדורות נעשו ניסו רבים לזהות את המקומות הנזכרים בפסוקים. אמנם אין מחלוקת באשר לגבול מערב - הים התיכון - ובאשר לגבול מזרח - הירדן. אך קיימים חילוקי דעות באשר לגבול הדרומי ובאשר לגבול הצפוני, וההערכות נעות בין אזור דרום לבנון (נהר הליטאני עד מטולה) לבין אי שם בטורקיה וצפון סוריה בצפון, ובין באר שבע וצפון הנגב לבין אי שם בעומק מדבר סיני מדרום.

על כל פנים, ברור שעבר הירדן המזרחי נמצא מחוץ לגבולות הארץ. למרות זאת מסכים משה רבנו 'להרחיב' את הגבול ולתת לבני גד ולבני ראובן את חלקם הראוי להם בארץ בעבר הירדן (ל"א; א-נד)!

והשאלות בוקעות ועולות: מדוע הגדרת גבולות ארץ ישראל כה מעורפלת? האם הארץ גדולה או קטנה? האם הגבול קבוע או שמא ניתן לערוך בו שינויים? היש חלקים בארץ שקדושתם רבה מזו של אחרים? על מנת לענות על שאלות אלו וכדי לעמוד על מורכבותו של הנושא עלינו לחזור לספר בראשית ולבחון בדקדוק את הפסוקים המתארים את הבטחת ה' לאבות.

בפרשת לך-לך, כשבחר ה' באברהם ובזרעו, הוא גם הבטיח להם ארץ משלהם (בראשית י"ב; ז, י"ג; יד-יז, ט"ו; יח, י"ז; ז-ח, וכן כ"ב; יז-יח, כ"ו; ב-ה, כ"ח; ג-ד, יג-יד, ל"ה; יא-יב, מ"ו; א-ד, מ"ח; ד, כא).

בשלוש ההבטחות הראשונות מתאר ה' את הארץ באופן כללי בלבד:

1. באור כשדים: "לך לך... אל הארץ אשר אראך" (י"ב; א).

2. בשכם: "לזרעך אתן את הארץ הזאת" (י"ב; ז).

3. בבית אל: "שא נא עיניך וראה... כי את כל הארץ אשר אתה רֹאה לך אתננה ולזרעך עד עולם" (י"ג; יד-טו).

מאוחר יותר בפרשה כורתים ה' ואברהם שתי בריתות. בשתיהן מופיע תיאור מדויק יותר של הארץ, אך בכל פעם התיאור שונה!

1. בברית בין הבתרים - "הארץ":

"לזרעך נתתי את הארץ הזאת, מנהר מצרים עד הנהר הגדֹל נהר פרת, את הקיני ואת הקניזי..." (ט"ו; יח-יט).

השטח התחום בגבולות אלה הוא עצום. הוא משתרע מסוריה ועד המפרץ הפרסי - לאורך הפרת, ומאתיופיה ועד אלכסנדריה - שבמצרים לאורך הנילוס.

2. בברית המילה - "ארץ כנען":

"ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגֻריך, את כל ארץ כנען..." (י"ז; ח).

הארץ המובטחת כאן קטנה בהרבה. וכאן אנו פוגשים לראשונה את הביטוי "ארץ כנען". עד כה דיברנו על "הארץ" (ראה שמות ו'; ד, והשוה בראשית י"ז; ז-ח).

כבר בפרשת נח מצוי תיאור מדויק של ארץ כנען:

"ויהי גבול הכנעני מצידֹן בֹאכָה גררה עד עזה, באכה סדֹמה ועמֹרה ואדמה וצבֹיִם עד לָשַע" (בראשית י'; יט).

גבולות אלה חופפים, פחות או יותר, את האזור שבו חיו האבות - "ארץ מגוריך". אזור נדודי האבות בארץ תחום בין באר שבע וגרר בדרום (כ"א; כב-לג, כ"ח; י, מ"ו; א) לבין שכם ודותן בצפון (ל"ז; יב-יז). במלחמתו נגד ארבעת המלכים, רודף אברהם את אויביו עד דן - היא ליש (י"ד; יד).

לסיכום, ראינו שמקור השוני בהגדרת גבולות הארץ הוא בשוני שבין ברית בין הבתרים לבין ברית המילה. עתה עלינו להסביר את הקשר שבין כל ברית לבין גבולות הארץ המובטחת בה.

שני גבולות - שני סוגי קדושה

כדי להבין את משמעות הבדלי הגבולות עלינו לעמוד תחילה על האופי המיוחד לכל אחת מהבריתות.

ברית בין הבתרים

אחרי ניצחונו של אברהם על ארבעת המלכים מבטיח לו ה', שזרעו עתיד לרשת את הארץ, אך הכיבוש יתרחש רק לאחר מספר דורות של שעבוד בארץ זרה. הארץ שבה יהפכו בניו לעם עצמאי, על פי הבטחה זו, משתרעת בין הנילוס לפרת.

ברית זו עם אברהם אבינו משקפת את הפן ההיסטורי-לאומי במערכת היחסים שבין ה' לבין עם ישראל, כיוון שהיא מתמקדת בתיאור התהליך ההיסטורי שיהפוך את זרע אברהם לעם עצמאי. שימו לב שהפסוקים משתמשים בכינוי "הארץ", וכיבושה מוגדר כ"ירושה".

ברית המילה

כהכנה לברית זו משנה ה' את שמו של אברם לאברהם, כציון הולדתו העתידית של בן משרה (לשעבר שרי). לאחר מכן ה' מבטיח לאברהם שתהיה לו מערכת יחסים מיוחדת עם זרעו - הוא יהיה להם לא-לוהים (בראשית י"ז; ג-ט).

ברית זו משקפת את הפן הדתי-אישי ביחסים שבין ה' לעם ישראל בכך שהיא מדגישה את כינונה של מערכת יחסים קרובה ביניהם. בברית זו מכונה הארץ המובטחת "ארץ כנען", והבעלות עליה מתוארת כ"אחוזה". אנו יכולים להסיק, אם כן, כי ישנם שני היבטים שונים לקדושת ארץ ישראל:

1. ההיבט הלאומי: קדושת הארץ של ברית בין הבתרים מתייחסת לכיבוש הארץ ולכינונה של ישות לאומית - מדינה עצמאית. קדושה זו חלה כאשר זוכים בני ישראל לעצמאות מדינית, דהיינו בשעה שיהושע כובש את הארץ. לדוגמה, חיוב הפרשת תרומות ומעשרות מפרי הארץ חל רק לאחר הכיבוש.

2. ההיבט האישי: קדושת ארץ כנען של ברית המילה קיימת כבר מימי האבות וממשיכה להתקיים לנצח. קדושה זו מתבטאת בהשגחה המיוחדת של ה' על הארץ, אפילו בזמן שעמים אחרים יושבים בה, ויהיו אלה פרסים, רומים, צלבנים וכו'.

הטבלה הבאה מסכמת את שלמדנו עד כה:

 

הגבולות המורחבים

הגבולות המצומצמים

הגדרה:

מהנילוס עד הפרת

מדן עד באר שבע

הובטח ב:

ברית בין הבתרים

ברית מילה

כינוי:

"הארץ"

"ארץ כנען"

אופי הייעוד:

לאומי

אישי

מושג על ידי:

"ירושה" - כיבוש ושלטון

"אחוזה"

ירושה ואחוזה

בכל ברית משתמשת התורה במילה אחרת לתיאור מימוש הבעלות על הארץ על ידי בני ישראל.

1. בברית בין הבתרים - "ירושה" (בראשית ט"ו; ג, ד, ז, ח).

2. בברית המילה - "אחוזה" (בראשית י"ז; ח).

הבנת משמעותן המדויקת של מילים אלו תעזור לנו להבהיר את ההבדל בין שתי הבריתות.

המילה "ירושה" משמשת בתורה לתיאור כיבוש המביא לשליטה צבאית על אזור מסוים. בפרשת מסעי, לדוגמה, נזכר השורש יר"ש שלוש פעמים בציווי לכבוש את הארץ:

"והורשתם את כל יֹשבי הארץ מפניכם... והורשתם את הארץ... כי לכם נתתי את הארץ לרשת אֹתה" (ל"ג; נב-נג; והשווה בראשית ט"ו; ג-ח).

חשוב להבדיל בין משמעות המילה "ירושה" בתורה ובין הוראתה בעברית המדוברת (לציון העברת רכוש מאב לבנו וכד'). המילה המתאימה בתורה למושג האחרון היא "אחוזה" או "נחלה". הדוגמה הקלסית לשימוש במילים הללו נמצאת גם היא בפרשת מסעי. לאחר הציווי לכבוש את הארץ בא הציווי ליישב אותה:

"והתנחלתם את הארץ בגורל למשפחֹתיכם...למטות אבֹתיכם תתנחלו" (ל"ג; נד).

"צו את בני ישראל, ונתנו ללוים מנחלת אחזתם..." (ל"ה; ב).

כדי לעמוד על ההבדל שבין "ירושה" לבין "אחוזה" נסביר מדוע עליהן לבוא תמיד בזו אחר זו. כיבוש שטח על ידי עם מתבצע בשני שלבים: א. השתלטות צבאית. ב. חלוקת השטח או מכירתו, באופן שהזוכה בו בסופו של דבר יכול להורישו לבניו.

שלב א' הוא המכונה בתורה "ירושה", ואילו שלב ב' הוא ה"אחוזה" וה"נחלה". דוגמה נוספת נמצאת אצל אברהם: כשמתה שרה, קונה אברהם מהחתים "אחוזת קבר" (בראשית כ"ג; ד). החתים הם השולטים בארץ, ואברהם קונה מהם חלקת קרקע שתישאר ברשות משפחתו לעולם.

כעת נוכל לעמוד על פשר השימוש במונחים הללו בשתי הבריתות בין ה' לאברהם: בברית בין הבתרים מצוין במילה "ירושה" ההיבט הלאומי של קדושת הארץ, שכן הוא שבא לידי ביטוי בכיבוש צבאי של הארץ; בברית המילה מצוין במילה "אחוזה" ההיבט האישי יותר של קדושת הארץ - נחלתו של כל אדם בארץ היא מכשיר למימוש הקשר עם ה'.

על הדרכים הראשיות במזרח התיכון

הבנת האופי השונה של שתי הבריתות יכולה לסייע לנו ביישוב הסתירה בין שני תיאורי הגבול.

בספר בראשית בוחר ה' באברהם לייסוד אומה שתהיה ברכה לכל העמים (עיין בראשית י"ב; א-ג). להגשמת מטרה זו מקצה ה' ארץ מיוחדת - "הארץ" - המתוארת בברית בין הבתרים כארץ שבין הנילוס לפרת. אך אין הכוונה שנהרות אלה יסמנו את גבולות הארץ; הנהרות האלה לא היוו מעולם גבולות של ארץ! למעשה, הם מציינים את שני מרכזי התרבות בתקופת האבות: מסופוטמיה שמעבר לפרת ומצרים שסביב הנילוס. בברית בין הבתרים, המשקפת את הייעוד הלאומי של עם ישראל, ה' מבטיח לאברהם את הארץ השוכנת על צומת הדרכים המרכזי של התקופה. מיקום מרכזי כזה יסייע לעם במילוי ייעודו כברכה לכל העמים.

בסיס לשינויים

בברית המילה מתואר מיקומה המדויק של הארץ המובטחת - ארץ כנען: ארץ מגורי אבותינו. כיוון שארץ זו נועדה להיות ארצו של עם ה', יש לה קדושה מיוחדת, וקדושה זו גורמת לארץ להיות "רגישה" לרמתם המוסרית של יושביה (ראה ויקרא י"ח; א-ב, כד-כח).

לפיכך גבולותיה הבסיסיים של ארץ ישראל הם אלה של "ארץ כנען" - מדן ועד באר שבע - כמובטח בברית המילה. גבולות אלה תוחמים אזור גאוגרפי טבעי: הים התיכון ממערב, הנגב מדרום, השבר הסורי-אפריקאי (נהר הירדן) ממזרח והרי הלבנון מצפון. לאחר שהארץ ה"גרעינית" הזו נכבשת, ניתן להרחיב את גבולותיה בהדרגה בהתיישבות במרחב שבין הפרת והנילוס, דהיינו: בין מסופוטמיה למצרים.

קדושה מתפשטת

לפי דברינו מבואר גם מדוע לא חלה קדושת הארץ על עבר הירדן קודם לכיבוש ארץ כנען. התנאי עם בני גד ובני ראובן לא היה רק עסקה. כדי להרחיב את קדושת הארץ לאזורים נוספים יש צורך לכבוש תחילה את ארץ כנען עצמה [שימו לב לשימוש בביטוי "לפני ה' " בבמדבר ל"ב, במיוחד בפסוקים כט-ל].

כאשר מסייעים בני גד ובני ראובן בכיבוש הארץ הם אינם רק עוזרים לשאר השבטים לכבוש את נחלתם אלא גם הופכים בכך את מזרח הירדן לחלק של ארץ ישראל.

הרמב"ם, בבואו להגדיר מה היא "ארץ ישראל" להלכה, מגיע למסקנה זהה:

ארץ ישראל האמורה בכל מקום, היא בארצות שכבשן מלך ישראל או נביא מדעת רוב ישראל, וזהו הנקרא כיבוש רבים (הל' תרומות פ"א ה"ב).

בהמשך הוא מסביר מדוע הארצות שכבש דוד - "סוריא" - אינן נחשבות לחלק מארץ ישראל. שימו לב כיצד מחלק הרמב"ם בין "ארץ כנען" לבין השטחים שחוצה לה, הנמצאים בין מסופוטמיה למצרים:

הארצות שכבש דוד חוץ לארץ כנען, כגון ארם נהרים... אף על פי שמלך ישראל הוא, ועל פי בית דין הגדול הוא עושה, אינו כארץ ישראל לכל דבר ולא כחוצה לארץ לכל דבר, כגון בבל ומצרים... (שם ה"ג).

הרמב"ם מביא את בבל ומצרים כדוגמה ברורה ל"חוץ לארץ". דבר זה מאושש את טענתנו, שארץ ישראל יכולה להשתרע בשטח שבין שתיהן, אך לא לכלול אותן.

עוד הוא ממשיך ומסביר מה נחוץ כדי להחיל את הקדושה על שטחים נוספים:

ומפני מה ירדו ממעלת ארץ ישראל? מפני שכבש אותם קודם שיכבוש כל ארץ ישראל, אלא נשאר בה משבעת עממים. ואילו תפס כל ארץ כנען לגבולותיה ואחר כך כבש ארצות אחרות, היה כיבושו כולו כארץ ישראל לכל דבר (שם).

לסיכום, ראינו שקיימים שני מישורים ביחסנו לארץ ישראל ולקדושתה - הלאומי והאישי. כפילות זו משקפת את אופייה של מערכת יחסינו עם ה'. כל יחיד עומד לפני ה' הן כאדם פרטי הן כחלק מהעם היהודי כולו.