פרשת מסעי - היחיד והשבט בנחלת הארץ

  • הרב אלחנן סמט

פרשות מטות ומסעי

היחיד והשבט בנחלת הארץ (ל"ו, א-יב)


א. 'סיפור משפטי'

את ספר במדבר חותם סיפור בן שנים עשר פסוקים (ל"ו, א-יב),[1] שהוא האחרון בקבוצת סיפורים בתורה אשר ראוי לכנותם 'סיפורים משפטיים' - סיפורים המתארים התרחשות שהולידה חוק. עיקרם של סיפורים מסוג זה הוא החוק, ותיאור ההתרחשות נועד ללמד על נסיבות נתינתו של אותו חוק.[2]

סיפורים משפטיים מובהקים מלבד סיפורנו הם סיפור המקלל (ויקרא כ"ד, י-כג) וסיפור המקושש הדומה לו (במדבר ט"ו, לב-לו),[3] וכן סיפור הטמאים לנפש אדם החפצים לעשות הפסח (במדבר ט', ו-יד) וסיפור בנות צלפחד הדומה לו (שם כ"ז, א-יא).[4] מלבד אלה יש בתורה גם סיפורים המתארים התרחשות שיש לה ערך רב כשלעצמה, ובכל זאת משקלן של המצוות הנובעות מאותה התרחשות והכתובות בסיפור עצמו הוא כה רב, עד שניתן להגדיר אף סיפורים אלה כ'סיפורים מעין משפטיים'.[5]

בדרך כלל מכיל הסיפור המשפטי ארבעה מרכיבים, הבאים בסדר קבוע:

א. תיאור האירוע שלגביו מתעורר הספק.[6]

ב. הוראתו של משה בשם ה' כיצד לנהוג באירוע מסוים זה.[7]

ג. הכללתה של הוראה זו לכל מקרה דומה.[8]

ד. תיאור קיום ההוראה באירוע המסוים הזה.[9]

המרכיב הרביעי סוגר את מעגל הסיפור בהחזירו אותנו אל האירוע הפותח.

ואכן, הסיפור המשפטי שאנו עוסקים בו בעיון זה מכיל את כל ארבעת השלבים הללו כסדרם. הבה נסקור שלבים אלו בקיצור:

א. פסוקים א-ד - האירוע העומד ביסוד הסיפור הוא קריבתם של ראשי האבות למשפחת בני גלעד בן מכיר בן מנשה לפני משה ולפני הנשיאים ובפיהם הטענה הבאה: בסיפור משפטי קודם - סיפור בנות צלפחד - נקבעה הלכה כי בנות צלפחד, בן שבטם שמת במדבר, יירשו את נחלת אביהן בעת הכניסה לארץ;[10] ואולם, אם יינשאו הבנות הללו לבני שבט אחר, תעבור נחלתן לבעליהן ולבניהן, שיהיו בני השבט האחר, וכך תיגרע נחלה זו מנחלת שבט מנשה ותיווסף על נחלת השבט האחר. שינוי זה בחלוקת הארץ בין השבטים לא יהא ניתן לתיקון אף לא על ידי היובל, שכן היובל מחזיר שדות שנמכרו לבעליהם הקודמים, אך אינו משנה דיני ירושה.

ב. פסוקים ה-ז - ה' מאשר את טענתם - "כן מטה בני יוסף דֹברים" - ונותן השלמה והגבלה לדין הירושה הקודם של בנות צלפחד: אמנם "לטוב בעיניהם תהיינה לנשים", אבל בהגבלה זו - "אך למשפחת מטה אביהם תהיינה לנשים", וכך "לא תסֹב נחלה לבני ישראל ממטה [מנשה] אל מטה [אחר]".

ג. פסוקים ח-ט - בפסוקים אלו באה הכללה של הדין שנאמר ביחס לבנות צלפחד. הכללה זו יוצרת כפילות ביחס לפסוקים ו-ז, כפילות שהיא ממאפייניו של הסיפור המשפטי:[11]

 

הדין במקרה המסוים

הדין הכללי

הדין

(ו)

זה הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד לאמר...

אך למשפחת מטה אביהם תהיינה לנשים.

(ח)

וכל בת יֹרשת נחלה ממטות בני ישראל

לאחד ממשפחת מטה אביה תהיה לאשה...

תכליתו

(ז)

ולא תסֹב נחלה לבני ישראל ממטה אל מטה

כי איש בנחלת מטה אבֹתיו ידבקו בני ישראל

(ט)

ולא תסֹב נחלה ממטה למטה אחר

כי איש בנחלתו ידבקו מטות בני ישראל.

ד. פסוקים י-יב - פסוק י נראה כחותם את הסיפור באמרו "כאשר צוה ה' את משה - כן עשו בנות צלפחד",[12] אך אחריו באים פסוקים יא-יב ומפרטים יותר: חמש הבנות נזכרות בשמותיהן, ונאמר שהיו לנשים לבני דודיהן הבאים ממשפחות מנשה, וכך נתקיימה מטרת המעשה הזה שנגזר על פי מצוות ה' - "ותהי נחלתן על מטה משפחת אביהן".

ב. "דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה"

למרות אופיו של סיפורנו כסיפור משפטי מובהק, המכליל את דינן של בנות צלפחד ל"כל בת יורשת נחלה" - הכללה שממנה נראה כי זהו דין לדורות - דרשו חכמים דין זה בדרך המצמצמת מאוד את זמן תחולתו. כך שנינו במשנה האחרונה במסכת תענית:

אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין... ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים, ומה היו אומרות: בחור, שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך...

על כך שואל שם התלמוד (דף ל ע"ב):

בשלמא [מובן הדבר לגבי] יום הכיפורים - משום דאית ביה [שיש בו] סליחה ומחילה, יום שניתנו בו לוחות האחרונות. אלא חמישה עשר באב מאי היא? אמר רב יהודה אמר שמואל: יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה [כלומר: ביום זה מצאו היתר לנישואין בין-שבטיים אף ביחס לבנות יורשות נחלה]. מאי דרוש [מה דרשו כדי להתיר זאת]? (ל"ו, ו) "זה הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד" וגו' - דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה.[13]

מדברי התלמוד הללו ברור שמצוות "וכל בת יורשת נחלה... לאחד ממשפחת מטה אביה תהיה לאשה" הייתה קשה לישראל, עד שעשו את היום שבו מצאו לה היתר (על ידי רמז שמצאו בכתוב כדי לדרוש שמצווה זו הייתה לשעתה בלבד) יום טוב. "יש לדקדק", שואל מהרש"א בחידושי אגדות שלו למסכת בבא בתרא קכא ע"א, "מה שמחה היה להן?". הנה תשובתו:

ויש לאמר... דלבנות ישראל ודאי הוא דהיה להן שמחה כשהותר [המצב] שהנקבות ייגרעו מהזכרים... שהאיש שיש לו נחלה, היה רשאי לישא אישה משבט אחר, והאישה [יורשת הנחלה] לא היה לה רשות, אם היה לה נחלה, לישא איש משבט אחר, עד שהותרו... דלכך הבנות היו שמחות כשהותרו...

הסבר זה של המהרש"א ודאי עולה בקנה אחד עם אופיו של ט"ו באב כפי שהוא מתואר במשנה: "בנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים", וכל אחת ואחת מחפשת לה חתן שיישאנה מבין בחורי ישראל שנאספו לשם.

אולם במשנה נאמר "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב", ולפי טעמו של המהרש"א, שמחה זו נוגעת רק לאחוז קטן של בנות ישראל (הבנות היורשות נחלה), שההיתר שנתחדש ביום זה זיכה אותן בשוויון הזדמנויות לבחירת בן זוגן מכל שבטי ישראל, כשאר חברותיהן שאינן יורשות נחלה וככל הבחורים בישראל. אין זו סיבה להפוך את יום ההיתר ליום טוב לכל ישראל!

ואכן, מניסוח דבריו של רב יהודה בשם שמואל ניכר שהטעם לעשייתו של יום זה יום טוב היה רחב ולאומי: "יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה". המגבלה שהוטלה על נישואי בנות ישראל עם בחורים שאינם בני שבטן, אף שפגעה אך במיעוט קטן של בנות, היוותה מחיצה חברתית סמלית בין שבטי ישראל, והסרת מחיצה קלה זו תרמה להגברת האחדות בעם כולו. נראה כי לדעת שמואל, השבטים הותרו לבוא זה בזה בתקופה שלאחר גמר כיבוש הארץ וההתנחלות בה, בימי שפוט השופטים.[14] בתקופה זו איים הפילוג השבטי על ישראל יותר מכל איום חיצוני, ועל כן נודעה להיתר הגמור של השבטים לבוא זה בזה חשיבות סמלית גדולה באותם דורות.

עתה הבה נשאל: האם מגמה זו להסיר את המחיצות שבין השבטים ולהתירם לבוא זה בזה אינה סותרת את מגמת פרשתנו - להבדיל דווקא בין השבטים ולייחד לכל שבט את נחלתו בארץ באופן שלא תיסוב נחלה ממטה למטה? התשובה היא שאין סתירה בין שתי המגמות הללו. מגמת התורה נוגעת לארץ ולחלוקתה, ואילו המגמה הניכרת בדברי חז"ל נוגעת לעם וליחסים החברתיים שבתוכו.

אמנם נכון הוא שמצוות התורה לחלק את הארץ בין השבטים ולהקפיד על שלמות הנחלה של כל שבט ושבט, משמעה שהחיים החברתיים הצפויים לישראל בארץ על פי התורה יהיו חיים שבטיים. השבט הוא היחידה החברתית הגדולה שבה חי אדם מישראל בתקופת המקרא במשך הדורות הרבים שקדמו להקמת המלוכה ואף דורות רבים לאחר הקמתה. אולם דווקא היכולת לשאת בת שבט אחר, שעזבה לשם כך את בית אביה ועברה אל נחלת בעלה ואל שבטו, היא שאפשרה להותיר את מסגרת החיים השבטית הפטריארכלית על כנה תוך יצירת קשרי משפחה ואחווה בין בני השבטים כולם. ההידבקות בנחלה השבטית - "כי איש בנחלתו ידבקו מטות בני ישראל" - שומרת על מסגרת החיים השבטית בתחום הגאוגרפי המיועד לכל שבט, ואילו הנישואין הבין-שבטיים מאחדים את שבטי ישראל לעם אחד, שקרבת משפחה מקשרת בין שבטיו השונים, בלא לפגוע במסגרת החיים השבטית הנבדלת.[15]

והנה, בפרשתנו מתגלה נקודה שבה שתי המגמות הללו מתנגשות זו בזו: נישואין בין-שבטיים של בנות יורשות נחלה כבנות צלפחד יגרמו לפגיעה בתיחום הגאוגרפי שמייעדת התורה לכל שבט ושבט. ובכן, איזה שיקול יש להעדיף? מצוות התורה במקומנו מעדיפה את ההבדלה הגאוגרפית בין השבטים על פני האפשרות לקיים ביניהם קשר נישואין חופשי לחלוטין. הווה אומר: בפרשתנו נפגע האיזון בין שתי המגמות, וההיבדלות השבטית גברה על אחדות השבטים כולם והיותם עם אחד.

זה הדבר שהיה קשה בעיני החכמים הקדמונים, וכשמצאו דרך לדרוש כי מצווה זו שבפרשתנו נאמרה לדור כובשי הארץ והמתנחלים בה בלבד, ואילו החל מן הדור שאחריו חזר האיזון בין שתי המגמות למקומו, קבעו אותם חכמים יום טוב לישראל, יום טוב שהתאפיין בעידודם של צעירי ישראל להינשא בלא כל מגבלות שבטיות, כנרמז בסוף ספר שופטים.

מהו ההיגיון שיש בדרשה זו, המצמצמת את דין התורה לדור שבו ניתן בלבד? דבר זה הוסבר היטב בדברי רמב"ן בביאורו לפסוק ז:

על דעת רבותינו שדרשו 'דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה בלבד'... ציווה הכתוב שאם ימות אדם מן היום ההוא עד שתיחלק הארץ לשבטיהם ותהיה בתו יורשת אותו, לא תינשא לשבט אחר, שלא יבוא האיש ההוא [מן השבט האחר, שנשא בת יורשת נחלה] בעת חילוק הארץ לקחת לו נחלה בתוך מטה אחר. כי הקְפֵדה להם תהיה יותר גדולה בעת החילוק, שלא יתערבו השבטים זה עם זה בנחלה, כי אחרי כן כבר נודעה נחלתן ולא יקפידו כל כך, ובעבור שלא נודע זמן החילוק [שרק עד אליו יש טעם לצוות על כך] הזהיר בכל הדור.

זוהי אכן סברה פשוטה: מסתבר כי תלונתם של ראשי האבות משבט מנשה נגעה רק לחלוקת הארץ לאחר כיבושה בעוד שנים ספורות. לו נישאו בינתיים בנות צלפחד לבני שבטים אחרים, הייתה החלוקה הראשונה של נחלת שבט מנשה נפגעת באורח שאינו ניתן לתיקון, והגדרת התחום 'המוניציפלי' של השבט הייתה מצטמצמת. ולו הייתה תופעה זו של בנות יורשות נחלה הנישאות מחוץ לשבטן תופעה רווחת בכלל שבטי ישראל, הייתה משתבשת לגמרי החלוקה המתוכננת של הארץ לשבטים, ודבר זה הוא שבאה התורה למנוע בפרשתנו.

אולם לאחר שנסתיימה חלוקת הארץ לשבטים וכל שבט נטל את חלקו הראוי לו, נתייצבה מפת הגבולות בין השבטים השונים, והיא נמסרת לנו בפירוט רב בספר יהושע בפרקים י"ח-י"ט. מעתה אין חשש שנחלה תיסוב ממטה למטה. אף אם בדורות הבאים תינשא בת יורשת לבן שבט אחר, ובניה, שיהיו בני השבט האחר, יירשו את נחלת אמם, ייחשבו הבנים לבעלי נחלה פרטית בתוך נחלה שבטית שאינה נחלת שבטם, וכך יישארו תמיד. לשון אחר: משנקבעו גבולות השבט בחלוקת הארץ הראשונה, שוב אין בכוחה של בעלות היחיד להפקיע את ריבונותו של השבט על שטחי נחלתו.[16]

ג. סיפור אחד

סיפורנו נסמך בפירוש על הסיפור המשפטי שבפרשת פינחס - סיפור בנות צלפחד (כ"ז, א-יא). סמיכות זו היא, ראשית לכול, סמיכות עניינית פשוטה: הדין שנתחדש באותה פרשה - ירושת הבת במקום שאין בן - הוא שיצר את העילה לטענתם של ראשי האבות של שבט מנשה. ברם, המפרשים עמדו על כך שאף כמה וכמה שימושי לשון מקשרים בין שני הסיפורים המשפטיים הללו, ונקל לגלותם.

תפיסתנו את אופיו של הסיפור במקרא, את מבנהו, הנחלק תדיר לשתי מחציות שאורכן דומה, ואת ההקבלה בין שתי מחציותיו, שלעתים היא כיאסטית ולעתים היא פשוטה, תפיסה זו מביאה אותנו לטעון טענה חריפה יותר: שני הסיפורים הללו באמת אין הם אלא סיפור אחד, שמחציתו הראשונה נכתבה בפרשת פינחס ואילו מחציתו השנייה - בסיום הספר.

שייכותם ההדדית של תיאורי שני האירועים המשפטיים הללו, ההופכת אותם לסיפור אחד, ניכרת בכל הממדים האפשריים: בנושא המשפטי הנידון בשניהם - ירושת הבת והשלכותיה, בשמות האישים הנזכרים, באוצר המילים, במילה המנחה החורזת את שניהם, בסוגה הספרותית - 'סיפור משפטי', באורך הדומה ובמבנה הדומה. המסקנה היא אפוא שלפנינו שתי מחציות של סיפור אחד. מי שמפקפק בדבר זה[17] יעיין בטבלת ההשוואה הבאה, אשר תבהיר את אופי ההקבלה בין שני חלקיו של הסיפור האחד:

 

כ"ז, א-יא - ירושת בנות צלפחד

ל"ו, א-יב - נישואי בנות צלפחד

א

(א)

ותקרבנה בנות צלפחד בן חפר

(א)

ויקרבו ראשי האבות למשפחת

 

בן גלעד בן מכיר בן מנשה

 

בני גלעד בן מכיר בן מנשה

 

למשפחֹת מנשה בן יוסף...

 

ממשפחת בני יוסף

(ב)

ותעמֹדנה לפני משה ולפני אלעזר הכהן

 

וידברו לפני משה

 

ולפני הנשיאים וכל העדה...
לאמר ...

(ב)

ולפני הנשִאים ראשי אבות לבני ישראל.
ויאמרו ...

ב

(ד)

למה יגרע שם אבינו...

(ג)

ונגרעה נחלתן מנחלת אבֹתינו...

ג

(ה)

(ו)

ויקרב משה את משפטן לפני ה'...
כן בנות צלפחד דֹברֹת ...

(ה)

ויצו משה את בני ישראל על פי ה'...
כן מטה בני יוסף דֹברים ...

ד

(ח)

ואל בני ישראל תדבר לאמר...
והעברתם את נחלתו לבתו.

(ח)

וכל בת יֹרשת נחלה ממטות בני ישראל
לאחד ממשפחת מטה אביה תהיה לאשה...

יש כאן סדר דברים אשר חוזר על עצמו בשתי המחציות הללו, וחזרתו ניכרת לעתים בשימוש באותן מילים:

א. קריבה של קבוצת אנשים מאותה משפחה בשבט מנשה לפני משה והנשיאים.

ב. השמעת טענה בקשר ל'גריעה' שהמצב הקיים גורם לה.

ג. אישור מאת ה' לצדקת טענתם של הקרבים אל משה - 'כן הם דוברים' - והוראה לפעול בדרך שתבטל את הסיבה לטענתם.

ד. הכללה של הדין שנתחדש באירוע מסוים זה כחוק קבוע לכל ישראל.

במחצית השנייה נוסף סעיף שאין לו הקבלה בזו הראשונה: תיאור קיום צו ה' על ידי בנות צלפחד, אשר נישאו לבני דודיהן לנשים (פסוקים י-יב). אגב כך נזכרו שמותיהן של חמש הנשים הללו, ובכך נסתיים הסיפור במה שפתחה בו המחצית הראשונה: ברשימת אותם שמות המופיעה בכ"ז, א (אם כי בסדר שונה - ראה רש"י וראב"ע).[18]

הפתרון שנתחדש במחצית הראשונה של הסיפור (בסעיף ג בטבלה) הוא שהופך להיות הבעיה של המחצית השנייה (בסעיף ב שבה):

הפתרון במחצית א

הבעיה במחצית ב

(כ"ז, ז)

נתן תתן להם אחזת נחלה בתוך אחי אביהם,
והעברת[19] את נחלת אביהן להן.

(ל"ו, ב)

ואדני צֻוה בה'
לתת את נחלת צלפחד אחינו לבנֹתיו.

       

הפתרון במחצית השנייה (בסעיפים ג-ד בטבלה) אינו בא לבטל את הפתרון של המחצית הראשונה (באותם סעיפים) אלא לצרף אליו תנאי, סעיף הגבלה, אשר יבטל את הבעיה שהציגו ראשי האבות למשפחת בני גלעד.

המילה המנחה החורזת את שני חלקי הסיפור היא, כמובן, 'נחלה', ועל כן מכנים חז"ל בכל מקום את סיפור בנות צלפחד 'פרשת נחלות'. במחצית הראשונה מופיעה מילה זו בגיוון מסוים: בטענתן משתמשות הבנות במילה אחרת (ה) - "תנה לנו אחזה..." - ורק בתשובת ה' חל המעבר בין שני המונחים הנרדפים (ז): "נתן תתן להם אחזת נחלה..."; אחר כך מופיעה המילה 'נחלה' לבדה עוד 5 פעמים בדברי ה' למשה.

במחצית השנייה של הסיפור, בפרק ל"ו, מופיעה המילה 'נחלה' (ורק היא) 10 פעמים בטענת ראשי האבות, ועוד 7 פעמים נוספות בדבר ה' שבהמשך ובתיאור קיומו על ידי בנות צלפחד.

כפי שכבר נאמר בראש סעיף זה, ישנם מילים נוספות ושמות פרטיים רבים המשותפים לשני חלקי הסיפור.

ד. 'סיפור מפוצל'

לפנינו אפוא 'סיפור מפוצל'. על קיומה של תופעה זו במקרא ועל סיבותיה עמדנו בהרחבה בעיוננו לפרשת חיי-שרה (שנה זו) בסעיפים ז-ט. הבאנו שם שלוש דוגמות לסיפורים מפוצלים מנביאים וכתובים, שלושה סיפורים שלכל אחד מהם טעם אחר לפיצולו. כמו כן הרחבנו שם את הדיבור על כך שגם סיפור קבורתה של שרה הוא סיפור מפוצל, והפסקה המשלימה סיפור זה מצויה בסוף אותה פרשה - בתיאור קבורת אברהם במערת המכפלה לצדה של שרה אשתו (כ"ה, ז-י). על ידי צירוף פסקה זו אל ראשיתו של הסיפור נחשף מבנה הסיפור השלם, נשלם מספר הופעותיהן של המילים המנחות שבו ל- 14 כל אחת, והעיקר: נשלם רעיונו של הסיפור כולו (ראה סעיף ט באותו עיון).

אף במקומנו מתאפשרת תפיסת מבנהו של הסיפור כסיפור הבנוי משתי מחציות בעלות אורך דומה המקבילות זו לזו הקבלה ישרה על ידי ראייתו כסיפור אחד שלם שמחציותיו הופרדו זו מזו. מבנה זה קשור גם ברעיונו של הסיפור השלם.

בין שתי מחציותיו של הסיפור קיים לכאורה מתח ואפילו ניגוד: הרי הפתרון שניתן לבעיית בנות צלפחד במחצית הראשונה הוא המהווה בעיה במחצית השנייה, וראשי האבות הטוענים בה את טענתם הם דמויות הנגד של בנות צלפחד. האם ליחסים מתוחים אלו בין שתי מחציות הסיפור מתאים מבנה שבו הן מקבילות זו לזו הקבלה ישרה, כפי שהדבר במקומנו? הלוא מבנה שיש בו הקבלות לשוניות בולטות בין האברים המקבילים יוצר דמיון בין הטענות השונות בכל מחצית ובין הטוענים אותן, בעוד שבפועל יש מתח וניגוד בין הטוענים הללו ובין טענותיהם! לשאלה זו נשוב בהמשך דברינו.

מהי הסיבה לפיצולו של סיפור לשני חלקים והפרדתם זה מזה? בכמה סיפורים מפוצלים הסיבה היא פער הזמן הקיים בין חלקי הסיפור. שיבוצו של סיפור כזה בתוך ספר המתאר רצף של מאורעות המסודרים בסדר כרונולוגי מחייב להפריד בין חלקיו של הסיפור ולשבץ כל חלק במקום הראוי לו לפי זמן התרחשותו ברצף הזה.[20]

ובכן, מהי הסיבה לפיצול הסיפור שאנו עוסקים בו?[21]

נראה שאף במקומנו קיים פער זמן מסוים בין שני חלקיו של הסיפור, דבר שרמוז בשינוי שיש ברשימת היושבים עם משה בעת שמיעת הטענות: במחצית השנייה חסר משום מה אלעזר הכוהן, וישנם עוד הבדלים. אפשר שהבדלים אלו נובעים מנסיבות הזמן שנשתנו.

אף אם כך הדבר, אין מדובר בפער זמן גדול, שכן כל האירועים שמסופר עליהם בסוף ספר במדבר אירעו בפרק זמן קצר, חודשים ספורים אורכו.

אולם עדיין יש לשאול שתי שאלות: א. ממה נובע פער זמן זה? מדוע לא ניגשו ראשי האבות של שבט מנשה אל משה מיד וטענו את טענתם? ב. מדוע מחייב פער הזמן הקטן הזה להפריד את שני חלקיו של הסיפור זה מזה? האם הבאת הסיפור כאחד הייתה משבשת את סדר האירועים בסוף ספר במדבר?

התשובה לשאלות אלו כרוכה בהבנת ההקשר שבו מצוי כל חלק מחלקי הסיפור. מדוע קרבו בנות צלפחד אל משה לשטוח את טענתן דווקא עתה? התשובה על כך חשובה להבנת עצם טענתן: הן פונות אל משה עם סיומו של המפקד (המתואר בפרק כ"ו), משום שהמפקד הזה הוא ששימש זרז לפנייתן.

המפקד בשנה הארבעים נועד להכין את חלוקת הארץ לכל הגברים שנפקדו בו, כנאמר בסיומו:

וידבר ה' אל משה לאמר: לָאֵלה תֵחלק הארץ בנחלה במספר שמות. (כ"ו, נב-נג)

בנות צלפחד, שאביהן מת במדבר, כמובן אינן בין הנפקדים "מבן עשרים שנה ומעלה... כל יֹצא צבא בישראל" (כ"ו, ב), משמע: זכות אביהם, שהיה מיוצאי מצרים ועל כן היה זכאי לנחלה בארץ - לא תמומש. דבר זה מביא אותן לטעון:

למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו כי אין לו בן... (כ"ז, ד)

הקשר הזה בין טענתן של בנות צלפחד לבין המפקד של נוחלי הארץ נרמז כבר במפקד עצמו. בפירוט משפחות בני מנשה נאמר:

וצלפחד בן חפר לא היו לו בנים כי אם בנות ושם בנות צלפחד מחלה ונֹעה חגלה מלכה ותרצה. (כ"ו, לג)

מה מקום להזכרת שמותיהן של בנות אלה במפקד של גברים? זהו רמז למה שיקרה בהמשך: מיד עם סיום המפקד תבואנה חמש אלה לטעון על קיפוחו של אביהן, וטענתן תתקבל - לפיכך מוצדק למנותן בין הנוחלים את הארץ הנמנים במפקד זה.[22]

לאחר המפקד והאירוע שנספח לו - פרשת בנות צלפחד - נצטווה משה בכמה עניינים אחרים ונתרחשו כמה אירועים, המתוארים כולם בפרקים כ"ז-ל"ב. החל מסופו של פרק ל"ג חוזרת התורה לדון בהכנות לכיבוש הארץ ובהתנחלות בה: ניתן הציווי (ל"ג, נג-נד) "והורשתם את הארץ וישבתם בה... והתנחלתם את הארץ בגורל...", מסורטטים גבולות הארץ שאותה יש לנחול (ל"ד, א-טו) ונזכרים שמות נשיאי השבטים "אשר ינחלו לכם את הארץ" (שם טז-כט). אגב כך נזכרו ערי המקלט וערי הלוויים, שאותן יש לתת מנחלות השבטים (פרק ל"ה).

המכנה המשותף לכל הציוויים הללו הוא שהם מתייחסים לירושת הארץ כאל תהליך המתבצע במסגרת השבטית. הווה אומר: יחידה זו, מסוף פרק ל"ג ועד סיום פרק ל"ה, עוסקת בחלוקת הארץ לשבטים. בנחלת הארץ יזכה אמנם כל יחיד ויחיד, אולם הוא יזכה בה במסגרת הנחלה השבטית. לא רק היחיד הוא אפוא בר-זכות בארץ, אלא אף המטה כולו.

מצוות אלו והכנות אלו לקראת הכניסה לארץ וחלוקתה לשבטים הן שהביאו את ראשי האבות למשפחת בני גלעד בן מכיר לבוא לפני משה ולתבוע את זכות שבטם, שעלולה להתקפח מפני ירושת בנות צלפחד.[23] טענתם היא אפוא שזכות הנחלה של היחיד (צלפחד באמצעות בנותיו) עלולה לסתור במקרה של ירושת בנות את זכות הנחלה של השבט - טענה שיש לה, כמובן, מקום רק לאחר שהוגדרה שיטת ההתנחלות בארץ כחלוקה לנחלות של שבטים הנעשית באמצעות נשיאיהם. סתירה זו, המתבלטת רק בשלב זה של ספר במדבר, מנוסחת בדבריהם בבהירות:

ויאמרו: את אדני צוה ה' לתת את הארץ בנחלה בגורל [לשבטים] לבני ישראל,

ואדני צוה בה' לתת את נחלת צלפחד אחינו לבנתיו... (ב)

נסכם אפוא ונאמר: לאחר המפקד, המכין את ירושת הארץ של היחידים,[24] באות נציגות היחיד המקופח בירושת הארץ ותובעות את תיקון קיפוחו: "למה יגרע שם אבינו..."; לאחר נתינת המצוות המכינות את חלוקת הארץ וירושתה על ידי השבטים ונשיאיהם, באים נציגי השבט החושש מקיפוחו בירושת הארץ ותובעים את תיקון חששם: "ומנחלת מטה אבֹתינו - יגרע נחלתן". תיקון קיפוחו של היחיד - טוענים ראשי האבות למנשה - עשוי לבוא על חשבון קיפוחו של השבט כולו.

ה. הדמיון המהותי בין שתי מחציותיו של הסיפור

אף שבמישור המשפטי קיימת לכאורה סתירה בין טענתן של בנות צלפחד לבין טענת ראשי האבות למנשה, סתירה זו ניתנת ליישוב בנקל, כפי שיתברר מהמשך הסיפור. חשוב יותר לשים לב דווקא למניעים הדומים של שתי הקבוצות הטוענות: לשתי הקבוצות הללו יקרה מאוד זכות ירושת הארץ. הן בנות צלפחד והן ראשי האבות למנשה אינם באים בטענתם מחמת סיבות ממוניות. הזכות לנחול בארץ היא זכות ליחיד ולציבור, והן היחיד והן הציבור חפצים בכל מאודם במימושה של זכות זו וחרדים מפני קיפוח אפשרי שלה. שוויון המניעים הזה הוא המובע בהקבלות הישרות שבין שני חלקי הסיפור.

ספר במדבר מסתיים בפתרון שלם של בעיות ירושת הארץ: הן של בעייתם של היחידים, שבנותיהם יורשות אותם אם אין להם בנים, והן בעייתם של השבטים - שנחלתם השבטית עלולה להתקפח בשל כך.

שני הגורמים שטענו את טענותיהם לפני משה טענו אותן בטוב טעם ודעת, בדרך ארץ רבה וללא כל איבה ביניהם. אין הם רבים על קרקע בעין אלא על נחלה שעתידה להינתן, והם עושים זאת מתוך חיבה גדולה לארץ היעודה.

מפני כל זאת זכו שתי הקבוצות הללו בהסכמה א-לוהית לטענותיהן ובהוראה המאפשרת לשתיהן לזכות בנחלת הארץ:

"כן בנות צלפחד דֹברֹת" - "כן מטה בני יוסף דֹברים".



[1] פסוק יג בפרק זה - "אלה המצות והמשפטים אשר צוה ה' ביד משה אל בני ישראל בערבת מואב על ירדן ירחו" - אינו חלק מסיפורנו, אלא הוא נועד לחתום את ספר במדבר או על כל פנים את חלקו האחרון, המכיל פרשות הלכתיות אחדות שנאמרו למשה "בערבת מואב על ירדן ירחו" (ל"ג, נ). והשווה פסוק זה לפסוק המסיים את ספר ויקרא.

[2] סיפורים רבים במקרא משמשים מקור לחוקים הנובעים מן ההתרחשות המתוארת בהם. יש שהחוק ניתן בגוף הסיפור עצמו (כגון מצוות גיד הנשה, הבאה בתוך סיפור המפגש בין יעקב לעשו - בראשית ל"ב, לג); יש שהוא נתון לצד הסיפור (כגון מצוות הכוהנים הבאות לאחר סיפור קרח, שערער על הכהונה - במדבר י"ח); ויש שהחוק בא במרחק רב מן הסיפור (כגון מצוות מחיית עמלק - דברים כ"ה, יז-יט - השייכת לסיפור המלחמה בו בשמות י"ז, ח-טו). בכל המקרים הללו אין מדובר ב'סיפור משפטי', שכן בהם הסיפור הוא הוא העיקר, והחוק הוא תולדה של הסיפור. בסיפור המשפטי מתהפכים היוצרות, כאמור למעלה.

[3] בשניהם מדובר באדם שעבר עברה חמורה ויש ספק כיצד להענישו; בשניהם מניחים את העבריין במשמר עד לבירור הספק; בשניהם מורה ה' שיש לרגום אותו באבנים, וכך אכן נעשה.

[4] בשניהם מדובר בקבוצת אנשים הקרבה לפני משה ושותפיו בהנהגת העם בעקבות אירוע שתואר קודם לכן (הציווי על ישראל לעשות הפסח; מפקד העם) ולאחר שנתברר להם כי מפני מצבם המיוחד יקופח חלקם בדבר שאליו מתייחס אותו אירוע; על כן הם טוענים 'למה נגרע' (או: 'למה יגרע...'), וה' מסכים עמם ונותן למשה חוק שימנע את קיפוחם.

[5] דוגמה לדבר: סיפור מלחמת מדין (פרק ל"א). לתיאורה של מלחמה זו יש אמנם חשיבות כשלעצמו: השלמת הסיפור על חטא בעל פעור (פרק כ"ה). אולם חלקו של הסיפור הנוגע לנקמה במדין מסתיים בפסוק יח, והחל מפסוק יט ועד פסוק מז נידונים חוקים שונים שניתנו באירוע הזה והם לדורות, ומתואר יישומם של חוקי השלל במלחמה מסוימת זו. הפער בין התיאור הקצר וחסר הפירוט של המלחמה לבין הדיון המפורט בחוקים שנלמדו מאותה מלחמה רומז לכך שאף סיפור זה הוא 'סיפור משפטי' בעיקרו.

[6] אירוע זה יכול להתרחש באופן טבעי, כגון מציאתו של איש מקושש ביום השבת, אך הוא יכול גם להיות פרי התעוררותם של אנשים המציגים את הספק הנוגע אליהם ודורשים פתרון משפטי.

[7] דבר זה אמנם חסר בפרשת פסח שני, אולם ההוראה (במדבר ט', י) "איש איש כי יהיה טמא לנפש..." רומזת ממילא לאירוע המסוים (שם ו) "ויהיו אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם".

[8] דבר זה חסר בפרשת המקושש.

[9] תיאור זה חסר בפרשת פסח שני ובפרשת בנות צלפחד שבפרשת פינחס. בפרשה האחרונה נובע החיסרון מכך שעדיין לא הגיע זמן הקיום, אך בהגיע זמן זה יושלם החיסרון (יהושע י"ז, ד-ו).

[10] סיפור בנות צלפחד נידון בעיוננו לפרשת פינחס (תש"ס). הרקע המשפטי לטענתן נידון בנספח לעיון זה (עמ' 259-258 בספרנו): "באי הארץ זוכים בנחלה בה מכוח ירושת אבותיהם יוצאי מצרים".

[11] כך אכן ביאר רמב"ן כפילות זו בפירושו לפסוק ז, סוף ד"ה ולא תסב נחלה: "והזהיר מתחילה בבנות צלפחד, ואחרי כן בכל בת יורשת נחלה - ואמר בכל ישראל שלא תיסוב נחלה ממטה אל מטה". אולם ראב"ע ביאר כפילות זו בדרך אחרת: "וטעם 'ולא תסב נחלה' [שבפסוק ז] - מהיום, קודם נחלת הארץ [כלומר: האיסור על בנות יורשות להינשא לגברים משבטים אחרים מתחיל כבר מעתה]"; "וכל בת יורשת נחלה - אחרי ניחול הארץ, על כן אמר הכתוב [בפסוק ט] 'ולא תסב נחלה' פעם שנית". דבריו האחרונים, שהדין בפרשתנו תקף אף לאחר ניחול הארץ (ונראה שכוונתו לדורות), אינם עולים בקנה אחד עם דברי חז"ל שיידונו בסעיף הבא.

[12] בכמה מקומות משמשת אמירה מעין זאת כחתימה פורמלית של סיפור או של פרשה הלכתית. ראה לדוגמה בסיום פרשת המקלל (ויקרא כ"ד, כג) ובסיום פרשת מטה אהרן (במדבר י"ז, כו), וכן במקומות רבים נוספים.

[13] מקבילה נמצאת במסכת בבא בתרא קכא ע"א. בדף הקודם שם (קכ ע"א) מובאת ברייתא: "יש [מצוות] באבות מה שאין בבנים, ויש בבנים מה שאין באבות. באבות הוא אומר 'וכל בת יורשת נחלה'...", ומבארת הגמרא את כוונת הברייתא: "אמר מר: באבות הוא אומר 'וכל בת יורשת נחלה'... באבות - אין [= כן], בבנים - לא. מאי משמע [כיצד משמע בפסוק דבר זה, שדין 'כל בת יורשת נחלה' נאמר רק באבות]? אמר רבא: אמר קרא 'זה הדבר' - דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה".

[14] השווה את חג המחולות בכרמים ביום חמישה עשר באב המתואר במשנה לתיאור חג ה' בשילה המתואר בסוף ספר שופטים (כ"א, יט-כד).

[15] משטר חברתי שבו הנישואין החוץ-שבטיים מהווים חובה מכונה על ידי האנתרופולוגים 'אקסוגמיה'. משטר חברתי כזה לא היה קיים כמובן בישראל - וכך גם הפכו הנפוץ יותר, ה'אנדוגמיה'. האופציה של נישואין בין-שבטיים הייתה קיימת, וחשוב היה שלא לפגוע בה, אף שקשה לנו לשער באיזו מידה ובאיזה היקף התממשה אופציה זו בפועל.

[16] על פי דברי חז"ל שהובאו בסעיף זה ועל פי הסברם בדברי רמב"ן שהבאנו, המצווה שבפרשתנו "וכל בת יֹרשת נחלה ממטות בני ישראל, לאחד ממשפחת מטה אביה תהיה לאשה... ולא תסֹב נחלה ממטה למטה אחר" היא מצווה שניתנה לאותו דור בלבד ואינה נוהגת לדורות, ועל כן אין למנותה במניין המצוות. מהו אפוא המצב בחיבוריהם של מוני המצוות?

הרמב"ם והנמשכים אחריו (כגון בעל ספר החינוך) אכן לא מנו כל מצווה שמקורה בסיפורנו (ל"ו, א-יב). אך אצל מוני המצוות הקדמונים מתקופת הגאונים הדבר מצריך בירור.

במניין המצוות המקדים את ספר הלכות גדולות מופיע במניין הפרשיות (מהדורת הילדסהיימר ירושלים, כרך ג עמ' 106-105, פרשה לט): "פרשת נחלות ובת יורשת נחלות". ובדומה לכך במניין המצוות של רס"ג (סידור רס"ג עמ' קפא; ספר המצוות לרס"ג עם פירוש ר"י פערלא כרך ג עמ' 321): "ופרשת נחלות, נחלות וכל בת יורשת" ("שיעור המאמר כאילו אמר: 'וכל בת יורשת נחלות', ושינה סדר המילים מפני שזקוק הוא לאות נו"ן בראש החרוז" - הביאור בסידור רס"ג). במניין המצוות האחר של רס"ג, המיוסד על חלוקת המצוות לפי עשרת הדיברות, הוא כותב בדיבור 'כבד' (סידור רס"ג עמ' רה): "סדר נחלות פי שניים, וכל בת יורשת בל תהי לשריד".

הצירוף "(וכל) בת יורשת נחלה" לקוח מפרשתנו, ועל כן מסיק רבי ירוחם פערלא, מבארו של מניין המצוות של רס"ג (כרך ג עמ' 321): "ומתבאר מלשונו זה, דכוונתו לקרא ד'וכל בת יורשת נחלה וגו' לאחד ממשפחת מטה אביה תהיה לאשה וגו' ולא תסב נחלה ממטה למטה אחר' וגו', ואם כן כוונתו בזה למנות לאו ד'לא תסב נחלה ממטה למטה אחר'... וזוהי גם כן כוונת בעל הלכות גדולות במניין הפרשיות שלו שמנה 'פרשת נחלות ובת יורשת נחלה' ממש כלשון רבנו הגאון ז"ל כאן".

אם אכן זו כוונתם של בה"ג ורס"ג, מקשה ר"י פערלא, "הדבר תמוה מאוד: הרי להדיא מבואר בספרא... ובגמרא... דמצווה זו לא נאמרה אלא לאותו הדור בלבד, דהיינו דור של נוחלי הארץ, ולא לדורות עולם, ואם כן הרי היא מצווה שאינה נוהגת לדורות, דלכולי עלמא אינה נמנית במניין המצוות!".

ר"י פערלא יישב את קושייתו בדרך שיש עליה קושיות רבות הן מפשט המקרא, הן מפשוטן של כמה סוגיות בתלמוד והן מפשט דבריהם של בה"ג ורס"ג.

נראה אפוא שיש לפרש את דברי בה"ג ורס"ג אחרת מכפי שפירשם ר"י פערלא. אמנם הגאונים הללו השתמשו בלשון הפסוק "וכל בת יורשת נחלה", אולם כוונתם איננה למצווה שבהמשכו של פסוק זה ("לאחד ממשפחת מטה אביה תהיה לאשה...") כי אם לפסוק ח בפרשת הנחלות שבפרשת פינחס (כ"ז, ו-יא): "איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו", כלומר, בפרשת נחלות כלולה גם האפשרות של 'בת יורשת נחלות'. זוהי גם כוונת רס"ג בדבריו "וכל בת יורשת - בל תהי לשריד": בכל מקום שיש בת יורשת, אל תהי הנחלה ל'שריד', לקרוב המשפחה הרחוק של אביה שמת, שהוא מן 'השרידים' שנותרו במשפחה זו; והרי זהו בדיוק הדין שנתחדש בפרשת פינחס, והעברת הירושה לקרובים הרחוקים - 'שרידים' של צלפחד - היא הדבר שניסו בנותיו למנוע.

פירושו של ר"י פערלא למילים אלו של רס"ג - "בל תהי הירושה ליורשיה הבאים אחריה מצד הבעל [קרי: הבנים]... אלא קרוביה ממטה אביה - להם משפט הירושה" - הוא חידוש גדול, שאין לו מקור בדברי חז"ל וספק רב אם עלה בדעתם של הגאונים. אף השימוש במילה 'שריד' אינו סביר ביחס לבנים.

אם ביאורנו לדברי בה"ג ורס"ג מכוון לפשט דבריהם, נמצא שאף הם אינם מונים כל מצווה בפרשתנו (ל"ו, א-יב).

[17] פרופסור י' מילגרום (עולם התנ"ך במדבר עמ' 207) סובר שפרק ל"ו הוא תוספת מאוחרת לספר במדבר, ואינו שייך באופן מקורי לסיפור בנות צלפחד שבפרק כ"ז. במקומות רבים מגלה הגישה הביקורתית חוסר רגישות ספרותית, ותולה עצמה בדקדוקי עניות המבוססים על תרגומים עתיקים ובטענות קלושות אחרות.

[18] נראה כי חתימת המחצית השנייה של הסיפור היא בפסוק י "כאשר צוה ה' את משה, כן עשו בנות צלפחד" - ראה הערה 12. שני הפסוקים הבאים (יא-יב) משמשים חתימה לסיפור כולו, על שתי מחציותיו. בחתימה זו חוזרים שמותיהן של חמש הבנות, והרי החתימה כעין הפתיחה. אך מלבד זאת נאמר בחתימה זו כי הן הדין האמור במחצית הראשונה של הסיפור והן הדין האמור במחציתו השנייה - שניהם נתקיימו בבנות צלפחד. קיום הדין שנאמר במחצית השנייה מתואר בפרוטרוט: "ותהיינה מחלה תרצה... לבני דדיהן לנשים, ממשפחת בני מנשה בן יוסף היו לנשים". קיום הדין שנאמר במחצית הראשונה נרמז בלבד, שכן עדיין לא הגיע זמנו: "ותהי נחלתן על מטה משפחת אביהן", משמע אפוא שניתנה להן נחלת אביהן.

[19] הבעייתיות של פתרון זה נרמזת כבר בו עצמו. בלשון "והעברת את נחלת אביהן להן" (ושוב בפסוק ח) מוצא רש"י משמעות זו: "על שם שהבת מעברת נחלה משבט לשבט, שבנה ובעלה יורשין אותה... בכולן הוא אומר 'ונתתם' [שלוש פעמים בפסוקים ט-י], ובבת הוא אומר 'והעברתם' ".

[20] שתי דוגמות לכך הבאנו בעיוננו לפרשת חיי שרה סעיף ז: א. סיפור קבורת שרה עצמו, שהפסקה המשלימה אותו חייבת הייתה להידחות מפני פעילותו של אברהם המתוארת בהמשך, שבגללה אי אפשר היה לספר בו במקום גם על מותו וקבורתו. ב. הסיפור במל"א י"ג נשלם במל"ב כ"ג, טו-כ. פער של למעלה משלוש מאות שנה מבדיל בין שני חלקי הסיפור האחד. שיבוצו של הסיפור במהלך הכרונולוגי של ספר מלכים חייב אפוא את הפרדת חלקיו זה מזה.

[21] ד"ר מיכאל קוכמן כותב (עולם התנ"ך עמ' 165): "מדוע פוצל הדיון בין שני הפרקים - לא ברור".

[22] ראה ביתר הרחבה מה שכתבנו על כך בעיוננו לפרשת במדבר (שנה זו) סעיף ו.

[23] ראב"ע, ובעקבותיו חזקוני, פירשו בדרך דומה את סמיכות ראשיתו של הסיפור החותם את ספרנו (ל"ו, א) אל מה שלפניו. הנה לשון חזקוני: "נסמכה פרשה זו לכאן, על ידי שציווה משה לתת מנחלת ישראל ערים ללוויים". כוונתו: מציווי הנתינה של ערים ללוויים משמע שאין לגרוע עוד מנחלת השבטים מעבר לכך, ועל כן באו ראשי האבות של מנשה לטעון את טענתם.

[24] אמנם במהלך המפקד נמנו המשפחות שבכל שבט ושבט, אך בסיכומו נאמר (כ"ו, נב) "לאלה תחלק הארץ בנחלה במספר שמות" - והכוונה לאותם שש מאות אלף ואלף שבע מאות ושלושים יחידים שנמנו בו.