פרשת מצורע - התשפוט התשפוט את עיר הדמים - עת לעקור ועת לנטוע

  • הרב יהודה שביב

הפטרת מצורע - תחייה מתוך צרעת

(מל"ב, ב', ג-כ)

הפטרת מצורע כמוה כהפטרת תזריע לקוחה אף היא מספר מלכים, אבל בעוד שזיקתה שלהפטרת תזריע לפרשה ברור שהרי קשורה היא בעניין הצרעת כמעט מתחילתה ועד סופה הרי הקשר שבין הפטרת פרשתנו לפרשה דורש עיון. שכן בהסתכלות ראשונית אין לה כל קשר לעניין הצרעת פרט לפרט טכני המוזכר בפסוק הראשון "וארבעה אנשים היו מצורעים פתח השער".

א. הדגמה לקיום ההלכה?

אפשר שהמגמה היתה להראות לנו כיצד קיימו בישראל את הוראת התורה הלכה למעשה.בתורה שמענו את הדרישה "בדד ישב, מחוץ למחנה מושבו" (ויקרא י"ג, מו) ואילו בהפטרה על ישום הדבר. וגם על כך שכל כך הקפידו בדבר עד שלא נמנעו מלשלח את המצורעים מחוץ לעיר גם בעיתות חירום ומלחמה.

אלא שכמה קשיים ברעיון זה. ראשית דין ההרחקה מופיע לא בפרשתינו אלא בקודמת,בפרשת תזריע. שנית הסיפור שבהפטרה מלמד לכאורה כי לא נהגו כראוי, שהרי הכתוב מצוה שתים: א. בדד ישב ב. מחוץ למחנה מושבו.

"דין המצורע שיהיה לו מושב לבדו חוץ לעיר" (רמב"ם הלכות טומאת צרעת פ"י,ה"ז)[1] ואילו הם הארבעה ישבו יחדיו[2].

ב. מתוק מעז

ושמא עניין אחר קושר, כבר עמדנו במקום אחר[3] כי הפרידה התורה דין צרעת הבית והרחיקה אותה משאר ענייני צרעת - שעל ???? כשאר כתבה בפרשת תזריע ועל זו של הבית בפרשת מצורע - כדי להדגיש את האופי השוני. צרעת הבית - בשונה משאר מיני הצרעת בשורה יש בה והיא כמכוונת מלמעלה להטיב. ואף כי למדנו מכמה מקורות שאף זו בכלל עונש ויסורים על חטאים בכל זאת יש בזה גם ענין חיובי הנתון להם לתועלתם.

חיוב פעולה מתוך עניין צרעת מתגלה גם בהפטרה, שאלמלא היו המצורעים משולחים מן העיר, לא היתה מגיעה הבשורה לאנשי העיר והם היו ממשיכים להאבק במצור ואולי אף להתמוטט ברעב. מתוך ההקפדה על דין צרעת באה הבשורה ונתגלתה הישועה.

ג. הרחקה חד סיטרית

ועוד מלמדת ההפטרה כי אף שהמצורעים שולחו והיו יכולים לחוש עצמם כמורחקים מן החברה בכל זאת לא הרחיקו הם את עצמם ובעת מבחן השכילו לראות עצמם כחלק מן הציבור ולעשות למענו. אמנם תוך כדי התלבטות אבל ??? גמרו אומר "ואמר איש אל רעהו: לא כן אנחנו עושים היום הזה יום בשרה הוא ואנחנו מחשים וחכינו עד הבקר ומצאנו עוון ועתה לכו ונבאה העירה...". כך צריך לחוש המצורע המשולח כי עדיין הוא חלק מן המערכת החברתית ואף הוא בקהל ישראל.

ד. חשוב כמת לעומת המת

דרך כלל יש מגמה לסיים בדבר טוב בנימה חיובית[4]. ואולי כאן נראה כי מסדר ההפטרה לא חשו לכך, שהנה חותמת הפטרתנו בסיפור רמיסתו של השליש. והמילה האחרונה הנאמרת ע"י הקורא (והיא נאמרת הרי בנעימה מיוחדת ובטון גבוה) היא: וימת!?

נראה כי ביקשו להציב זה מעל זה חתימה מול פתיחה. חתימה "וירמסו אותו העם בשער וימת" לעומת הפתיחה היו מצרעים פתח השער".

ארבעה מצורעים פתח השער, שאף שהיו דחויים וחשובים כמתים[5] בכל זאת הביאו בשורת חיים ורווחה. ואילו השליש שתפקידו להנהיג ולעודד ותחת זאת התלוצץ על דברי הנביא, הוא המת האמיתי שם בשער.



[1] מה שנאמר בפסוקים "בדד ישב - שלא יהיו טמאים אחרים יושבים עמו" (סז ע"ב) זה מתייחס לטמאים מסוג אחר כמו טומאת מת וטומאת קרי וללמד שדין שילוחם שונה מהן שונה מהן שאלות המצורע.

[2] יראה שאמרו של ר"י קופרמן המצורעים פתח השער 'בשמעתין' גליון היובל ושם דין השולח אם בכלל היו מצווים להיות משולחים מן העיר שומרון [אגב שם הבחין בין צרעתם של הארבעה לצרעת רגילה וכתב: וצרעת זו שהוללה עליהם ע"י הנביא אלישע... לא בכלל צרעת המתרפאת ע"י ראיית הכהן היא. וזו השגגה שנפלה כאן שכן ראיית כהן אינה מרפאה צרעת, אליו באה לבדוק אם נרפא נגע הצרעת מן הצרוע כדי להתחיל בתהליכי הטהרה].

[3] במאמר במגדים יג 'להפרדה של צרעת הבית משאר צרעות'

[4] הנה כך נקטע הסיפור בהפטרה הקודמת כדי לסיים בברכת הנביא לנעמן "לך לשלום".

[5] "מצורע חשוב כמת" נדרים סב ע"ב.