פרשת מצורע: "מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ"

  • הרב נחמיה רענן

בפרשת מצורע משלימה התורה את העיסוק בנושא הצרעת. בנוסף לצרעת האדם והבגד, שבהם עסקה פרשת תזריע, בפרשת מצורע מופיע סוג נוסף של צרעת - צרעת הבתים. פרשיית צרעת הבתים פותחת בפסוקים הבאים:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר.

כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם.

 (ויקרא, י"ד, לג - לד).

רש"י במקום מביא בשם חז"ל (ויקרא רבה, י"ז, ו) את הדברים הבאים:

בשורה היא להם שהנגעים באים עליהם, לפי שהטמינו אמוריים מטמוניות של זהב בקירות בתיהם כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, ועל ידי הנגע נותץ הבית ומוצאן.

לפי חז"ל, צרעת הבתים נועדה לגרום לבני ישראל לנתץ את בתי האמוריים (שהיו בארץ לפני בני ישראל), ולמצוא מטמונים שהם החביאו בקירות הבתים. האדמו"ר מגור, בעל ה"שפת אמת", לומד מדברי חז"ל הללו עיקרון מרכזי בנוגע למשמעות כניסת עם ישראל לארץ:

בפסוק "ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם" (ויקרא, י"ד, לד). ודרשו חז"ל "וכי בשורה היא אלא שהאמוריים הטמינו מטמוניות" כו'. העניין הוא כי הבטחת ארץ כנען לבני ישראל הוא מה שזכו להנחיל ארץ ישראל שנעשה נחלת ה', ונתהפך מטומאת ארץ כנען להיות ארץ ישראל מקודש לה'. וכעניין זה עצמו הוא ביותר מה שיכולין בני ישראל לתקן גם מקומות שנמצא בהם הטומאה, ועל ידי התיקונים ומצות שנתנה תורה נתרפא הצרעת. כמו שכתוב "נרפא נגע הצרעת מן הצרוע" (ויקרא, י"ד, ג), ומדקדקין, דהוה ליה למימר[1] "נרפא המצורע מהנגע", רק שגוף הנגע נתהפך ונתרפא. וזהו ענין המטמוניות, כמו שכתוב "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך" (תהלים, ל"א, כ.), כמו שכתבתי במקום אחר.

(שפת אמת, פרשת מצורע, תרמ"ו, ד"ה "בפסוק ונתתי").

מטרת כניסת עם ישראל לארץ הייתה להפוך את ארץ ישראל לנחלת ה', כך שהיא תצא מטומאת ארץ כנען ותהיה מקודשת לשם ה'. מציאת המטמון המוחבא בתוך כותלי הבתים מהווה, לדעת ה"שפת אמת", משל לתפקידם של בני ישראל בכניסה לארץ לגלות את קדושת הארץ שחבויה ונסתרת בתוך טומאת עמי כנען. צרעת הבתים מביאה לידי ביטוי את טומאת הבתים שעם ישראל אמור לטהר ולרפא באמצעות מציאת המטמון הנסתר, שהוא משל לקדושה הנסתרת וחבויה בעומק הטומאה הגלויה.

ה"שפת אמת" מסיים את התורה בפסוק בתהלים "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך" והוא מפנה לפירושו לפסוק שמופיע במקום אחר. כנראה שכוונתו להפנות לדברים שכתב כמה שנים קודם לכן, בתורה משנת תרמ"א:

...כי על ידי הנגעים הרויחו המטמוניות כו'. הענין הוא כמו שכתוב "מה רב טובך אשר צפנת" כו'. ועיקר הגניזה והטמנה היא בדבר ההיפוך.

(שפת אמת, פרשת תזריע מצורע, תרמ"א, ד"ה "במדרש על פסוק").

ה"שפת אמת" מפרש שהפסוק "מה רב טובך אשר צפנת", מבטא את העובדה שהטוב בעולם הזה מוצפן וחבוי. הטוב הוא עולם הרוח, שבעולם הזה אינו גלוי וצריך בדרך כלל לחפש ולמצוא אותו. ה"שפת אמת" מוסיף על כך שההצפנה היא במציאות ההפוכה, כמו שדווקא בבתים הטמאים בטומאת צרעת הוסתרו המטמונים של האמוריים.

נראה שהמסר שה"שפת אמת" מעביר בפירוש הפסוק "מה רב טובך אשר צפנת" אינו נוגע רק ליחס בין טומאה לקדושה, אלא מדובר על עיקרון רחב יותר: הטוב במציאות לא תמיד גלוי, אלא לעיתים הוא צפון בתוך הרע ודווקא מתוך הרע מתגלה לבסוף הטוב שצפון בתוכו.

ישנם סיפורי חסידים רבים שיכולים להמחיש עיקרון זה, ואחד מהם קשור לפסח:

הצדיק ר' אברהם יעקב מסדיגורא, היה נוהג בליל בדיקת חמץ לספר מעשה זה.

בכפר אחד הסמוך לעיר קולבסוב דר יהודי אחד, שהיה חוכר את בית-המזיגה מאדון-הכפר. העסקים של אותו יהודי לא היו טובים ולא יכול לשלם להאדון במועדו את תשלומי החכירה. האדון שלח כמה פעמים לבקש את דמי החכירה, והוא - אין לו לשלם. איים עליו האדון בכמה איומים, וללא הועיל.

ויהי ביום שבת-הגדול, שלח האדון את הקוזקים שלו, שילכו לביתו של היהודי, ויעשו שם אי-סדרים, למען הענישו. הלכו הקוזקים ועשו "חורבן" בבית: שפכו על הרצפה את עביט-השופכין, לקחו מהתנור את ה"טשולינט" והשליכוהו החוצה, השולחנות והספסלים הפכו ושברו, וכל הנמצא בבית בלבלו, עליונים למטה ותחתונים למעלה, ודרסו ורמסו כל מה שנזדמן תחת ידם.

לאחר שהלכו הקוזקים, והיהודי ובני ביתו ישבו נדכאים ושוממים מגודל הצרה, נמלך היהודי להפיג קצת את צערו והלך העירה לשמוע את הדרשה של שבת הגדול, שהרב דמתא דורש.

ובקולבסוב שמש אז ברבנות הגאון הקדוש ר' אברהם יהושע העשיל שאחר כך נתפרסם בשם הצדיק מאפטא, בעל "אוהב ישראל". ויהי כבוא הכפרי לבית-הכנסת, מצא שהרב כבר עומד על הבמה ודורש, וכל העם עומדים צפופים, ושומעים את הדרשה. נתכווץ הכפרי בפינה, סמוך לפתח, והכין את לבו לשמוע גם הוא.

ושמע שהרב אומר בתוך הדרשה:

שתי ברכות ישנן: "גאל ישראל", לשון עבר (בברכות אחרונות של קריאת-שמע, ובהגדה של פסח), ו"גואל ישראל", לשון הווה (בברכת "ראה נא בעניינו" שב"שמונה-עשרה"). ברכת "גאל ישראל" מכוונת כלפי הגאולה מגלות-מצרים, וזו של "גואל ישראל" מוסבת על הגאולה שישנה תמיד, בכל זמן, שאם אפילו יש באיזו כפר יהודי שאין לו לשלם שכר-החכירה, והאדון שולח את הקוזקים שלו לעשות לו "חורבן" בביתו, והם באים ומהרסים ומחריבים כל הנמצא בבית, גם ליהודי כזה הקב"ה ממציא לו פדות וגאולה מצרותיו.

מששמע הכפרי דבורים אלה נתמלא שמחה, והלך לביתו שבכפר, הלוך ורקד, הלוך ורנן:

הרבי אמר "גואל ישראל"! הרבי אמר "גואל ישראל"! וה"פריץ" שלח לפנות ערב עוד הפעם את שלוחיו, ללכת לבית היהודי ולראות מה הוא עושה כעת אחרי ה"חורבן". באו הקוזקים וראו שהיהודי "מלא שמחה", מרקד ומרנן. תמהו על החיזיון המשונה הזה, ובאו לה"פריץ" ואמרו לו שכנראה מרוב צרותיו נטרפה דעתו של היהודי, שכן מצאוהו כשהוא יוצא במחול ומזמר ומרנן.

בערב שלח ה"פריץ" לקרוא את היהודי אליו. חשב היהודי, שבודאי רוצה ה"פריץ" להענישו שוב בעונשים שונים. אבל נזכר בדברי הרב על "גאל ישראל", ושוב לא פחד ולא נבהל כלל, אלא הלך בשמחה רבה.

בא אל ה"פריץ", וה"פריץ" פנה אליו בדברי מוסר:

מדוע, "מושקה", הנך "לא-יוצלח" שכזה? בעצמך הנך עני, וגם לי אין לך לשלם.

אמר לו היהודי:

וכי מה אדוני "פריץ", אוכל לעשות?

שמע נא, "מושקה", - אמר ה"פריץ", - אתן לך פתקא לבית משרפות היי"ש שבעיר, ויתנו לך בהקפה יי"ש בסכום כך וכך, ואתה תמכור את היי"ש ותרוויח קצת, ושוב תעשה ככה עוד איזו פעמים, ויהיה לך כסף גם לשלם לי החוב וגם להוצאות ביתך.

וכן עשה. ובמשך הימים האחדים שהיו משבת-הגדול לערב-פסח עלה בידו של היהודי לחזור חלילה כמה פעמים על קניית היי"ש, והרויח סכום גדול. שילם לה"פריץ" חובו, קנה כל צרכי-החג בריוח, ובערב-פסח צרר במטפחת סך מעות, והביא להרב בקולבסוב, ואמר:

הבאתי להרבי דמי-"גואל-ישראל".

(סיפורי חסידים למועדים, הרב ש"י זווין, ירושלים, תשס"א, עמודים 278 - 277).

 



[1]   היה צריך להיות כתוב.