דילוג לתוכן העיקרי

מצורע | על יצירה וטומאה

הרב יהודה עמיטל
05.04.2003

פרשת השבוע נפתחת בפסוק העוסק בטומאת היולדת: "אשה כי תזריע וילדה זכר, וטמאה שבעת ימים כימי נידת דוותה תטמא".

כאשר אנו בודקים את שלל הטומאות המוזכרות בתורה, ניתן לראות שכל אחת מהן קשורה במובן זה או אחר במוות: טומאת מת היא טומאה הנובעת מהמת עצמו; טומאת מצורע נובעת ממצורע החשוב כמת, כדברי רש"י בפרשיית מרים (במדבר י"ב, יב); וטומאות הנידה והזב נובעות מאובדן החיים שהיו יכולים לצאת אל הפועל אילו אותו זרע היה יוצא בצורה ראויה. העובדה שהתורה מצריכה טהרה על כל סוג של מפגש עם המוות, מביאה לידי ביטוי את סלידתה של התורה ממוות ומקרבה אליו. רצונה של התורה הוא שאנשים לא יעבדו את המוות אלא את החיים, ושיהיו מחוברים לעולם הזה במקום להתעסק במוות.

אולם בין שלל הטומאות ישנה טומאה אחת יוצאת דופן - טומאת היולדת. לכאורה, טומאת היולדת איננה קשורה למוות בשום צורה, ומדוע האישה היולדת נטמאת? מעבר לכך, הרי לידה היא ההיפך הגמור מן המוות, שהרי מדובר ביצירת חיים חדשים, וכיצד יכולה הלידה לטמא את האדם?

ואמנם, אפשר להסביר שטומאה זו אכן שונה משלל הטומאות האחרות, ומטרתה לסמל דבר אחר. כידוע, בכל יצירה אנושית יש פסולת. כאשר אדם יוצר כלים, הוא מייצר פסולת שבה הוא אינו משתמש; כאשר אדם בונה בניינים, בסופו של דבר הם ייהרסו ותיווצר פסולת; וכדומה. כל יצירה אנושית בסופו של דבר תתכלה, ותיהפך לפסולת חסרת שימוש. מסיבה זו, לפעמים יכולה להיווצר התחושה שהפסולת היא הכרחית לכל יצירה, ולכן יש לקבל את הפסולת הנוצרת כדבר הכרחי. מסיבה זו באה התורה ואומרת לנו שאפילו ביצירה הגדולה והמופלאה ביותר - האדם - עדיין האשה נטמאת מהפסולת, דם הלידה, שנוצר בזמן התהליך. בכך שהתורה קובעת שהאשה נטמאת בלידה היא מלמדת אותנו, שלמרות שאדם יוצר דברים טובים ומועילים, עדיין הפסולת הנוצרת במהלך התהליך היא פסולה וטמאה, ואסור לקדש את הפסולת ביחד עם היצירה.

סיכם שאול ברט

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)