פרשת משפטים

  • הרב אליקים קרומביין

פרשת משפטים / הרב אליקים קרומביין

לקראת סיום פרשתנו, מספר משה לעם את כל דברי ה' ואת המשפטים, ועל כך ענו כל העם "כל הדברים אשר דבר ה' נעשה". למשמע הדברים האלה, יוזם משה טקס של כריתת ברית בין ה' לבין העם. משה בונה מזבח תחת ההר ומקים שם שתים עשרה מצבות. ואז אנו קוראים:

"וישלח את נערי בני ישראל ויעלו לעולות ויזבחו שלמים לה' פרים".

בהמשך אנו לומדים שדמם של קרבנות אלה הוא "דם הברית אשר כרת ה' עמכם על כל הדברים האלה".

חז"ל במסכת חגיגה (ו ע"א) מביאים את דעת בית הלל באשר לזיהוי העולות שהקריבו נערי בני ישראל:

"קסברי בית הלל, עולה שהקריבו בני ישראל במדבר עולת תמיד הואי".

דעתם היא שעולה זו זיהה לעולת התמיד, אותה אנו מצווים להקריב מדי יום ביומו, כבש אחד בבקר וכבש שני בין הערבים. שיטה זו - קשה להולמה. המשכן טרם נבנה, ועל כן נראה שלא היה עדיין כל חיוב להקריב את עולת התמיד. אם כך, מדוע היה צורך במעמד זה להקריב קרבן "תמיד"?

קודם עלינו לשים לב להלכה מסויימת שנאמרה לגבי קרבן התמיד, הלכה הקובעת את היחס בינו לבין שאר הקרבנות (משנה תורה הל' תמידין ומוספין פרק א הלכה ג): "שאסור להקריב קרבן כלל קודם תמיד של שחר, ולא שוחטין קרבן אחר תמיד של בין הערבים". כלומר, מעבר לחיוב העצמי להביא את עולת התמיד, יש צורך שכל קרבן אחר שיובא ייכנס בתוך "מסגרת" הנוצרת על ידי שני התמידין. (כפי שהרמב"ם מציין שם, קרבן פסח יוצא מן הכלל הזה.) מה טעמה של הלכה זו? היה אפשר לומר בפשטות שהתורה קובעת כאן פרט בסדר העבודה במקדש. ההקפדה על סדרים נאותים בעבודת הכהנים במקדש היא מן המפורסמות.

ואולם מסתבר שתפקידו של התמיד הוא מהותי הרבה יותר.

מהי חשיבותה של קרבן התמיד ביחס לשאר הקרבנות? אנו עשויים לחשוב שבהשוואה אליהם, מהווה עולת התמיד קרבן "אפור" ושגרתי, הטבוע בחותם היומיום ומשולל אופי מיוחד ומיחד. אך למרבה הפלא, דוקא קרבן התמיד זוכה אצל חז"ל לתיאורי-חשיבות יוצאי-דופן. חכמינו כנראה שמו לב לכינוי הייחודי "קרבני" המופיע בתורה בקשר לתמיד (במדבר כח:ב), ומתוך כך פירשו גם מקראות אחרים. לדוגמה, בעניין פסוק אחר המופיע בפרשתנו - "לא תזבח על חמץ דם זבחי" (שמות כג:יח), דרשו ( פסחים סד.):

"זבחי - זבח המיוחד לי,ומאי ניהו, תמיד".

ובדומה לכך מופיע במכילתא על הפסוק הנ"ל:

"זבחי - רבי יהודה אומר, הזבח שכולו שלי,ואי זה, זה תמיד".

עלינו להבין - מה פירוש "כולו שלי"? אמנם נכון הוא שעולת התמיד נשרפת כולה על המזבח ואין בה אף חלק הנאכל על ידי אדם - אבל הלא כך דינן גם של כל העולות האחרות?

מעין זה דרשו חכמים על פסוק אחר, אף הוא מפרשתנו, "מעם מזבחי תקחנו למות":

"מזבחי המיוחד לי,ומאי נינהו, תמיד." (סנהדרין לו.)

ופירש רש"י על המקום:

"דהיינו תמיד, שהוא עיקר כל הקרבנות."

כאן מתואר קרבן התמיד, לא כמסגרת גרידא לקרבנות האחרים, לא כעבודה שגרתית ואפורה חסרת-זוהר וייחוד, אלא דוקא כקרבן החשוב ביותר. כיצד יש להבין את הדבר?

הקרבנות בכלליותם מגלמים את המושג "עבודת ה'". אמנם רוב הקרבנות מובאים בהקשר של אירועים מסויימים במרוצת החיים. יש המובאים במקרה של חטא; אחרים מובאים כאשר מרגיש האדם צורך מיוחד להודות לקב"ה; אחרים מובאים בחגים ומועדים הקבועים בלוח השנה. הקשר שבין הקרבן והאירוע מעניק לראשון את משמעותו הקיומית עבור המביא אותו.

ברם מאידך, התפישה האמיתית יותר של "עבודת ה'" מנותקת מכל זיקה לגלגולי חיי האדם. אנחנו עשויים להרגיש צורך להודות לה' בעקבות הישג או התפתחות משמחת, אך האמת היא שאנחנו אסירי תודה לבוראנו בכל עת ובכל שעה, גם כאשר איננו מרגישים בכך. חסדו תמיד איתנו במלוא העוצמה, והתנודות במודעותנו והכרתנו אינן אלא חולשה אנושית. התורה נוהגת וותרנות כלפי חסרונותינו כבני אדם, ומאפשרת לנו לבטא את הרגשתוניו באופנים שונים בזמנים שונים. אבל מן הדין, חיוב ההודאה, ועבודת ה' בכלל, הוא מוחלט, תמידי ובלתי-משתנה.

אמת בסיסית זו מבוטאת על ידי קרבן התמיד. עולה זו מייצגת את הכרתנו בעיקרון שאלמלא חוסר האונים שלנו, היה עלינו להודות ולעבוד בשיא יכולתנו בכל עת בצורה אחידה. כל קרבן אחר חייב להיכנס למסגרת התמידים, כי אחרת הוא ייצור רושם מוטעה, שמחוייבותנו כלפי הקב"ה משתנה בהתאם לגלגולי החיים. בלשון המכילתא הנ"ל - התמיד הוא "כולו שלי". כל קרבן אחר כרוך ב"ירידה" מסויימת לקראת האדם. זאת על מנת שהאדם יתחבר לקרבן מבחינה נפשית, ישמע בו את תהודות מהלך חייו, יראה בו את השתקפות חוויותיו. ואולם התמיד הוא כולו לקב"ה - עבודת ה' בכל טהרתה ונצחיותה.

מכאן נבין גם את תפקידו של קרבן התמיד דוקא בסוף פרשת משפטים. מעמד כריתת הברית הוא כולו מיוחד וחגיגי. יש בו גם התגלות שהיא מדהימה ומסתורית כאחת - "ויראו את אלקי ישראל". כמו בכל אירוע חגיגי, קרבן השלמים ממלא תפקיד חשוב - אותו קרבן שייעדה ההלכה לצורכי שמחה וחגיגה.

ואולם בני ישראל הבינו שכל קרבן חגיגי כזה, אם הוא בא לבדו, נושא בחובו קושיא סמויה, אפילו קטרוג: "ומה יום מיומיים? וכי אין צורך לעבוד את ה' גם כאשר אין הוא מתגלה"? כדי לענות על השאלה זו, היה צורך שקרבן השלמים ילווה על ידי עולת התמיד, שבה מקופלת ההכרה במציאות המוחלטת והנצחית, המתגלה בחויתנו הממשית רק לעיתים מזומנות. אין לנו ברירה אלא לבטא את תחושתנו המיוחדת, את התרגשותנו החד-פעמית - בו בזמן שאנו מבינים

שחד-פעמיות זו הינה חיסרון מולד, מגבלה שאין אדם היכול להימלט מפניה.