דילוג לתוכן העיקרי

משפטים | אני ולא מלאך

קובץ טקסט

להאזנה

א. מהו 'מלאך'?

בדרך כלל, כאשר אנו נתקלים בתורה במונח 'מלאך', אנו לא מתעמקים בפשטו של מושג זה. ברוב המקרים, כוונת הפסוק היא ליחס את הפעולה לקב"ה עצמו, כאשר השימוש במונח מלאך מלמד על פעולה לא ישירה של הקב"ה. למעשה, פירוש המילה מלאך הוא שליח. המלאכים הם שליחיו של הקב"ה בשמים, ולכן הם מזוהים אצלנו כקרובים אליו. לדוגמא, כאשר המלאך קורא להגר במדבר ואומר לה לחזור לשרי (בראשית טז,ז-יב), אנו מבינים שהכוונה היא לקולו של הקב"ה. רושם זה מתחזק בעקבות העובדה שהמלאך, במקרה זה, משתמש בגוף ראשון יחיד נוכח, כאשר הוא מדבר על פעולה של הקב"ה: "ויאמר לה מלאך ה' הרבה ארבה את-זרעך ולא יספר מרב" (פס' י'). משמעות דומה אנו מוצאים גם אצל המלאך שעוצר את אברהם בעקידת יצחק: "כי עתה ידעתי כי-ירא א-לקים אתה ולא חשכת את-בנך את-יחידך ממני", וכן במקומות נוספים. לא יהיה זה נכון לטעון שמלאך הוא שם נרדף לאלוקים, אלא שעולה מן הפסוקים שיש קשר מסוים בין הקב"ה לבין המלאך, ולמרות שהמלאך הוא הדובר, כוונת הפסוק לומר שהקב"ה - הוא שבעצם פעל. אם כן, בכל המקרים האלו, הפשט הוא קודם כל שהאלוקים הוא הפועל, ורק ברובד השני של הפשט נשאלת השאלה מה משמעות של יחוס אותה פעולה למלאך ולא לאלוקים עצמו.

לעומת המקרים שהזכרנו, בפרשתנו אנו מוצאים מקרה שהפשט של המושג 'מלאך' לא יכול כלל להצביע על הקב"ה עצמו, אלא בא דווקא להבחין בין הקב"ה ולבין המלאך:

"הנה אנכי שלח מלאך לפניך לשמרך בדרך ולהביאך אל-המקום אשר הכנתי. השמר מפניו ושמע בקלו אל-תמר בו כי לא ישא לפשעכם כי שמי בקרבו. כי אם-שמוע תשמע בקלו ועשית כל אשר אדבר ואיבתי את-איביך וצרתי את- צרריך. כי-ילך מלאכי לפניך והביאך אל-האמרי והחתי והפרזי והכנעני החוי והיבוסי והכחדתיו" (שמות כ"ג,כ-כג).

בפסוקים אלו הדובר הוא הקב"ה, וממילא כשנאמר שהוא ישלח מלאך, אין ספק שהמלאך אינו דרך ביטוי נוספת של הקב"ה עצמו. נראה שיש חשיבות מיוחדת לכך שהתפקיד המדובר כאן יבוצע בידי מלאך ולא ע"י הקב"ה עצמו. כתוצאה מכך שדווקא מלאך הוא שמבצע שליחות זו, מדגישה התורה את מחויבותם של בנ"י לציית לדבריו של מלאך זה.

הפסוקים מדגישים את הניגוד בין הקב"ה לבין המלאך: "כי אם-שמוע תשמע בקלו ועשית כל אשר אדבר...". הקב"ה לא רק מבשר לבני ישראל שהוא עתיד להכניסם לארץ כנען, יש כאן גם בשורה לגבי השיטה המיוחדת בה הדבר יתבצע - ע"י שליח בדמותו של מלאך.

ננסה א"כ להבין מה אמור המלאך לסמל, במה שונה פעולתו מזו של הקב"ה, ומתוך כך - מה משמעות דרך הפעולה המיוחדת עליה מבשר הקב"ה, ומה היא דורשת מבני ישראל.

ב. מיהו המלאך?

בפתיחה לדברי, טענתי בעצם שתי טענות. ראשית, טענתי שעלינו להבחין בקטע שבפרשתנו בין הקב"ה לבין המלאך. טענה זו מבוססת על הצורה התחבירית שבקטע: הקב"ה בדבריו אומר שהוא ישלח מלאך, וממילא מחייב הדבר לשים לב להבדל שבין הגורמים הפועלים, הקב"ה והמלאך. משמעות הדבר היא שיש הבדל בין הנהגתו של המלאך, לבין ההנהגה הא-לקית, לו היה הקב"ה עצמו מוליך את ישראל במדבר.

נקודה נוספת שעמדתי עליה, היא שפעולת המלאך מחייבת התייחסות שונה של עם ישראל. אלא, שטענה זו כלל איננה וודאית. בפרשתנו לא נאמר באופן ברור שתוצאות הפעולה של המלאך שונות משל הפעולה הא-לקית. להיפך, האזכור היחיד של חיוב העולה מפעולת המלאך הוא: "אל-תמר בו כי לא ישא לפשעכם", ודרישה זו מוסברת מיד - "כי שמי בקרבו". ניתן היה לומר שפסוק זה משווה בין הקב"ה למלאך, ולא מבחין ביניהם. המלאך נושא את שמו של הקב"ה, ולכן יש להתייחס אליו בדיוק באופן בו היינו מתייחסים לקב"ה עצמו. אלא, שהבנה זו תוביל למסקנה מעניינת - הקב"ה לא מוחל עוונות ולא נושא פשעים. מסקנה כזו ודאי תפתיע כל מי שהתחנך על ברכי המחשבה היהודית.

עיון נוסף מחייב, שאכן יש להבחין בין המלאך לבין הקב"ה, ולא רק כתוצאה מהלשון בה נוקטת פרשתנו. הדברים עולים גם מפירושו של רש"י לפרשת כי תשא.

לאחר חטא העגל, מתנחם הקב"ה על הרעה אשר ביקש לעשות לעמו ומתרצה למשה שלא להרוג את כל העם. בהמשך הדברים אומר הקב"ה למשה:

"וידבר ה' אל-משה לך עלה מזה אתה והעם אשר העלית מארץ מצרים אל-הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמר לזרעך אתננה. ושלחתי לפניך מלאך וגרשתי את-הכנעני האמרי והחתי והפרזי החוי והיבוסי. אל-ארץ זבת חלב ודבש כי לא אעלה בקרבך כי עם-קשה-ערף אתה פן-אכלך בדרך". (שמות ל"ג,א-ג).

כאן, אין כל ספק שמדובר בהנהגה אלטרנטיבית להנהגתו הישירה של הקב"ה. הקב"ה מסביר שאם הוא עצמו ילווה את עם ישראל, הם עלולים להיות מושמדים, ולכן שולח הקב"ה מלאך שילך לפניהם.

רש"י שם (כג,כ) מפרש שהמלאך המדובר שם הוא אותו המלאך המופיע בפרשתנו, והנזכר אצלנו הוא בבחינת נבואה למה שמתואר בפרשת כי תשא. רש"י מפרש שדברי משה שם: - "ויאמר אליו אם-אין פניך הלכים אל-תעלנו מזה", מהווים בעצם דחיה של הנהגת המלאך, ודרישה שדווקא הקב"ה הוא שיוביל את עם ישראל אל הארץ המובטחת. הקב"ה נענה למשה: "ויאמר ה' אל-משה גם את-הדבר הזה אשר דברת אעשה כי-מצאת חן בעיני ואדעך בשם" (יז).

כעת ברור, שהנהגתו של המלאך היא אכן במדרגה נמוכה יותר מההנהגה הא-לקית הישירה, וזו הסיבה שמשה מבקש לדחות אותה. ממילא, הדרך היחידה להבין מדוע כבר בפרשת משפטים אומר הקב"ה שהוא ישלח מלאך היא שמדובר בנבואה, שתתגשם רק לאחר זמן.

אלא, שהבנה זו בפרשתנו מעוררת כמה קשיים. לאחר חטא העגל, דחה משה את התוכנית לשלוח מלאך, ומדוע בפרשת משפטים, כשעל פניו ה'עונש' כלל לא מוצדק, שותק משה ולא מגיב לדברי ה'?

מעבר לכך, תוכן הנבואה איננו ברור. אם היה המלאך בסופו של דבר אכן מחליף את הקב"ה, היה מובן שכבר כעת נמסרה על כך נבואה, אך ע"פ פירושו של רש"י בסוף התבטלה התוכנית, והקב"ה עצמו ליווה את עם ישראל. מדוע נמסרה נבואה על מה שעלול להתרחש למרות שבסופו של דבר לא התרחש במציאות? מהי מטרתה של אמירה מסוג זה, או במילים אחרות - מה אמור משה להבין מהבטחתו של הקב"ה לשלוח מלאך?

שאלה מהותית יותר קשורה ליחס בין שני הפרשיות. בפרשתנו מזהיר הקב"ה שהמלאך לא יסלח על חטאיהם של ישראל. בפרשת כי תשא, הנימוק לשליחת המלאך הוא הפוך. המלאך, בניגוד לקב"ה, דווקא לא יעניש את ישראל, "עם קשה עורף", בחומרה על חטאיהם. מה א"כ אופי הנהגתו של המלאך, האם הוא סלחן יותר מהקב"ה או פחות ממנו? כיצד אפשר לפרש שמדובר באותו המלאך[1]?

הר"ן (דרשות הר"ן ד'), מוסיף על פרשתנו שאלה נוספת, תיאולוגית. נראה, שמגמת כל הפרשיה בה אנו דנים, היא להבהיר לעם ישראל שהקב"ה שולח מלאך במקומו, ושעליהם להתייחס למלאך כאילו היה הקב"ה עצמו: "השמר מפניו ושמע בקלו אל-תמר בו כי לא ישא לפשעכם".

אומר הר"ן:

"אין ראוי שיאמר 'כי לא ישא לפשעכם' אבל היה ראוי שיאמר כי לא אשא לפשעכם, ולשון לא ישא זר מאד, כאילו הוא מורה שנמסרנו כמעט לקבל אותו כאלוה אמצעי בין ה' ית' ובינינו. וכן אמרו 'השמר מפניו ושמע בקולו אל תמר בו', ואין לקבל מצווה או אזהרה אלא מה' לבדו"

שאלה זו של הר"ן מטרידה ביותר לאור השיעור מהשבוע שעבר, בו טענתי שהקב"ה עצמו מדגיש שהמסר העולה ממעמד הר סיני הוא שלא קיימים, ולא יכולים להיות, מתווכים בין הא-לקים לבין עם ישראל. מפרשתנו עולה לכאורה רעיון הפוך.

ג. השגחה אלוקית והשגחה מלאכית

בתשובתו לשאלות שהעלה, מסביר הר"ן את המשמעות המטפיזית של מלאכים בתורה. מסביר הר"ן, ש"מלאך" פירושו פעולה א-לקית הפעולת ביחס לסבות הטבעיות שיש בעולם. לדוגמא, פעולת השגחה א-לקית הקיימת במסגרת חוקי הטבע, היא בגדר 'מלאך'. כך קובע הרמב"ם, שחוקי הטבע הם 'מלאכים', כלומר, שליחים של הרצון האלוקי.

מסגרת דומה קיימת במציאות אף מבחינה מוסרית. הכלל הבסיסי שטבע הקב"ה במציאות הוא תורת הגמול, כלומר הנהגת צדק. תורת הגמול קובעת שאדם מקבל את המגיע לו ע"פ מעשיו. כשמקבל אדם את ההשפעה שהוא ראוי לה ע"פ תורת הגמול, בין אם מדובר בשכר על זכויותיו או בעונש על חטאיו, אזי נמצא הוא תחת השגחתו של 'מלאך'. במילים אחרות, 'מלאך' פירושו השגחה על פי חוקים, במסגרת הנהגתו תקף הכלל של סיבה ותוצאה. מלאך לא מצמצם את אחריותו של הקב"ה לתוצאה, אלא רק מבטא שהתוצאה הושגה בעקבות חוקי הטבע או חוקי ההשגחה הא-לקית.

לעומת השגחתו של המלאך, עומדת פעולתו הישירה של הקב"ה. פעולה זו מבטאת תגובה 'אישית' של הקב"ה למצבו של האדם. כאן אין שום דרישה פרופורציה בין הסיבה לתוצאה, תורת הגמול אינה מחייבת את הקב"ה עצמו. מאחר והקב"ה עצמו ורצונו הוא הפועל, הגורמים למעשה לא רלוונטיים, רצונו של הקב"ה משפיע באופן בלעדי וישיר. פעולה כזו יכולה להיות מיוחסת לאהבתו של הקב"ה, או לכעסו, אך בכל אופן יש כאן ביטוי ליחס 'אישי' מצד הקב"ה בפעולתו.

בדרך זו מתרץ הר"ן את הסתירה שהעלנו בין אופי המלאכים בשתי הפרשיות. כשאדם חוטא, מערכת הכללים מחייבת שהוא ייענש. החוק אינו מאפשר סליחה וכפרה, מאחר שאלו סותרות את הכלל היסודי של הצדק. בעיני המלאך, מחילה על חטא דומה לגפרור המחליט להידלק מעצמו, ללא כל חיכוך, ובכך הוא 'סולח' למי ששכח להצית אותו. לפיכך, אומר הקב"ה בפרשתנו "כי לא ישא לפשעכם". רק במסגרת ההנהגה הא-לקית הישירה יכול הקב"ה למחול לישראל על עוונם.

פן נוסף של פעולת המלאך, היא שהעונש תמיד מתאים לחומרתו של החטא, וממילא לא יוביל להרס מוחלט. לעומת זאת, כשהקב"ה עצמו מוליך את עם ישראל, והם - "עם קשה עורף" - מורדים ולא הולכים בדרכיו, קיימת אפשרות של "פן אכלך בדרך". קשר אישי הוא מציאות נפלאה, אך היא עלולה גם להיות הרסנית.

חשוב להגדיש, שתי ההנהגות הללו לא עומדות בסתירה. יכול הקב"ה, במסגרת הנהגתו הישירה על עם ישראל, להנהיג אותם באופן טבעי ובהתאמה לחטאיהם, אין זה אומר שנטש ה' עמו. שתי צורות ההנהגה יכולות להיות משולבות זו בזו, בו זמנית. לולא יש סכנה של "פן אכלך בדרך", אין סיבה המחייבת את הקב"ה להעביר את מבטו הישיר ואת מערכת הקשר האישית מעל עם ישראל, אפילו בזמן שהוא נוהג עימם על פי עקרונות סיבה ותוצאה.

ד. ממצרים לארץ ישראל

כעת יכולים אנו לרדת לעומקו של הרעיון הטמון בפרשתנו. היציאה ממצרים היתה כולה 'לא-מלאכית', כפי שאמרו חז"ל (באמרה המפורסמת מההגדה של פסח) "אני ולא מלאך, אני ולא שרף, אני ולא שליח אני הוא ולא אחר". הניסים שחולל הקב"ה במצרים, לא תאמו את רמתם הרוחנית של ישראל באותה השעה, ולא פעלו על פי חוקי הטבע. אולם, מטרת יציאת מצרים היא להגיע לארץ ישראל ולרשת אותה, לעבוד את אדמתה, לקבל אחריות על פיתוחה, ובאופן כללי, לחיות חיים טבעיים על פי חוקי התורה, תחת השגחתו של הקב"ה. משמעות דבריו של הקב"ה בפרשתנו איננה איום על עם ישראל, אלא תוצאה ותכלית של עצם נתינת התורה. ההתייחסות לעם ישראל על בסיס של קשר שגרתי, על פי חוקי התורה, היא חלק מנתינת התורה - תוצאה של הכניסה לברית שבין הקב"ה לישראל, סוג של 'חוזה' המגדיר את אופן ההתנהגות החדש.

לכן גם משה כלל לא מתנגד בפרשתנו למלאך. להיפך, הנהגת המלאך היא קיומה של התורה שקיבל משה בסיני, וזהו תנאי הכרחי לחיים בארץ ישראל, והוצאת מגמתו של עם ישראל אל הפעל.

הבנה זו עולה מן הפסוקים עצמם:

"הנה אנכי שלח מלאך לפניך לשמרך בדרך ולהביאך אל-המקום אשר הכנתי". מטרת המלאך, השליח, היא להביאך אל המקום אשר הכנתי. מקום מוכן, הוא מקום בו קיימים תנאי מחייה מספקים, ותפקידו של עם ישראל הוא להשתמש בהם כדי לנהל את חייו. אם היה הקב"ה משגיח על עם ישראל באופן 'אישי', לא היה שום צורך בהכנת המקום, הקב"ה היה מספק לעם את כל צרכיו באופן מיידי וללא צורך בעבודה ועמל.

גם המשמעות המוסרית של המערכת המלאכית מובעת בפסוקים במפורש: "כי אם-שמוע תשמע בקלו ועשית כל אשר אדבר ואיבתי את-איביך וצרתי את- צרריך". אם תשמעו בקול התורה - אין גבול לתוצאות האפשריות, אין מקום לחשש שהשכר יפול במעלתו ממה שראיתם בניצחון על מצרים. הפסוקים אף ממשיכים בתיאור גודלו של הניצחון על עממי כנען, ובנפלאותם של החיים הצפויים בארץ ישראל:

"לא תהיה משכלה ועקרה בארצך את-מספר ימיך אמלא. את-אימתי אשלח לפניך והמתי את-כל-העם אשר תבא בהם ... ושלחתי את-הצרעה לפניך וגרשה את-החוי את-הכנעני ואת-החתי מלפניך". (כ"ג, כו-כח)

פסוקים אלו מתארים שליחים - 'אימתי', ו'צרעה' - שפעולתם תיראה ממש כניסית. גם ניסים יכולים להיות 'מלאכיים' כשעם ישראל זכאי להם. השגחה מלאכית, אם כן, איננה השגחה נחותה במדרגתה. להיפך, דווקא היא מהווה את ייעודם של החיים על פי התורה, בתוך מציאות של חוקים והלכות. זהו הרעיון הראשון אותו מעביר הקב"ה לבני ישראל לאחר נתינת החוקים-המשפטים, שלאחר עשרת הדברות עצמם.

חטא העגל עלול היה לשנות את כל המערכת שנוצרה לאחר נתינת התורה. חטא העגל לא רק חייב בעקבותיו השגחה מלאכית, אלא גם הביא להסרתה של ההשגחה האישית הישירה. כתוצאה מחטא העגל, שמשמעותו דחיה ישירה של הקב"ה, חושב הקב"ה לא רק לשלוח את המלאך אלא גם לנתק עצמו מקשר ישיר לעם ישראל. זוהי תוצאה שמשה איננו מוכן לקבל. משה מרגיש כי לולא נוכחותו הישירה של הקב"ה אין טעם כלל בכניסה לארץ, כדי לחיות תחת השגחה מלאכית המנותקת מההשגחה ה-לקית עצמה. לטענה זו נענה הקב"ה, וחוזר בו מהעונש הכבד שחשב להטיל על עם ישראל בעקבות חטאו.

 

[1] ראה בפירוש הרמב"ן, העוסק בשאלות אלו.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)