פרשת משפטים – ברית סיני

  • הרב יאיר קאהן

א. סדר הפרשיות – מחלוקת רש"י והרמב"ן

בפרשת משפטים, מיד לאחר עשרת הדברות ודיני המזבח, מופיעה פרשה הלכתית ארוכה העוסקת בדינים אזרחיים. בין השאר, עוסקת התורה בעבדות, נזיקין, שומרים והלוואות. בסוף הפרשה, חוזרת התורה לספר על מה שאירע בהר סיני: הברית שנכרתה עם ישראל והעלייה של משה להר כדי לקבל את התורה.

על פי קריאה שטחית של המקרא, פרשת המשפטים מפרידה בין עשרת הדברות (פרשת יתרו) לבין ברית סיני (סוף פרשת משפטים). חציצה זו אומרת דרשני. האם לא היה ראוי יותר להצמיד את כריתת הברית למעמד הר סיני? מה כל כך חשוב בפרשת המשפטים, שהיה צריך להציב אותה בתווך, בין עשרת הדברות לברית סיני?

 

ייתכן, שקושי זה הוא שהשפיע על מפרשים רבים ליישם כאן את הכלל "אין מוקדם ומאוחר בתורה". כך כתב רש"י בפרשת יתרו:

"יום השלישי. שהוא ששה בחודש ובחמישי בנה משה את המזבח תחת ההר ושתים עשרה מצבה כל הענין האמור בפרשת ואלה המשפטים ואין מוקדם ומאוחר בתורה" (רש"י שמות י"ט, י"א)

רש"י חזר על דבריו שוב בפרשתנו:

"ואל משה אמר עלה. פרשה זו נאמרה קודם עשרת הדברות ובד' בסיון נאמרה לו עלה"  (רש"י שמות כ"ד, א')

לדעת רש"י, סדר הדברים הוא כדהלן: ב-ד' סיון נצטווה משה לכרות ברית בין הקדוש ברוך הוא לישראל. כריתת הברית אירעה למחרת, ב-ה' סיון, באמצע שלושת ימי ההגבלה בהם בני ישראל התכוננו למעמד הר סיני. מעמד הר סיני עצמו היה ב-ו' או ב-ז' בחודש (תלוי במחלוקת התנאים בנושא). פרשת משפטים, לדעתו, נאמרה למשה רק לאחר עשרת הדברות.

על פי שיטת רש"י, אם כן, יש מעבר ישיר מברית סיני לעשרת הדברות. אולם, יש קושי להכניס פירוש זה לפשוטי המקראות. מדוע, לשיטתו, סיפרה התורה על ברית סיני רק בסוף פרשת משפטים, ולא בשעת הברית עצמה, בצמוד למעמד הר סיני?

 

הרמב"ן כבר לימד אותנו, שעל אף הכלל "אין מוקדם ומאוחר בתורה", ברירת המחדל של התורה היא על פי הסדר הכרונולוגי. לדעתו, אפשר לטעון שהתורה חרגה מסדר זה רק כאשר השינוי מפורש במקרא, ויש לחריגה זו הסבר.

כך כתב הרמב"ן בפרשת קורח:

"כל התורה כסדר זולתי במקום אשר יפרש הכתוב ההקדמה והאחור, וגם שם לצורך ענין ולטעם נכון"  (רמב"ן במדבר ט"ז, א')

לעומת הרמב"ן, ישנם פרשנים שהייתה להם 'אצבע קלה על ההדק' בבואם לפרש את המקראות שלא על פי הסדר ההיסטורי. בכל זאת, עמדת הרמב"ן הגיונית ומסתברת, ועל פיה נצעד גם אנחנו.

גם בפרשתנו, הסתייג הרמב"ן מפירושו של רש"י והעדיף לפרש שהכתובים מתקדמים על פי ציר הזמן:

"והנה הפרשיות כולן באות כהוגן, כי אחר מתן תורה מיד בו ביום אמר השם אל משה כה תאמר אל בני ישראל אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם והתחיל לחזור ולהזהיר על עבודה זרה לא תעשון אתי וצוה אותו ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, וכל המצות הבאות אחרי כן, והשלים באזהרת העבודה זרה שימצאו בארץ ובעובדיה ואמר לו אחרי צוותך זה להם, עלה אל ה' אתה ואהרן והזכירה הפרשה כי משה עשה כמצות ה', ובא אל המחנה ויספר לעם את כל דברי ה' כאשר צוה אותו כה תאמר אל בני ישראל וגו' ואת כל המשפטים כאשר צוהו ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם וקבלו הכל בשמחה ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה והטעם, כל הדברים האלה אשר דבר לך השם נעשה"   (רמב"ן שמות כ"ד, א')

 

יש להעיר על קושי נוסף בפירושו של רש"י. לפני כריתת הברית נאמר:

"ויבוא משה ויספר לעם את כל דברי ה' ואת כל המשפטים"   (שמות כ"ד, ג')

לפי הרמב"ן, המונח "משפטים" בפסוק זה מכוון כלפי הדברים שנאמרו למשה בתחילת פרשתנו הפותחת, "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" (שם כ"א, א'). אך לפי פרשנותו של רש"י, משפטים אלו טרם נאמרו למשה. לכן, רש"י נאלץ לפרש את המושג "משפטים" בצורה אחרת:

"ז' מצות שנצטוו בני נח ושבת וכבוד אב ואם ופרה אדומה ודינין שניתנו להם במרה"   (רש"י שמות כ"ד, ג')

כמובן, הדוחק בפירוש זה הוא ברור.

 

אם כן, פירושו של הרמב"ן תואם יותר את פשוטי המקראות. לעומת זאת, אין להכחיש שעמדת רש"י היא המקובלת יותר על ידי חז"ל. כך למדנו במסכת שבת:

"רבייוסיאומר בשניעלהמשהוירד,,בשלישיעלהוירד,,ברביעיירדושובלאעלה,.ומאחרשלאעלהמהיכןירדאלאברביעיעלהוירד,,בחמישיבנהמזבחוהקריבעליוקרבן,,בששילאהיהלופנאי" (שבת פח.)

כמו כן, במסכת חגיגה נאמר:

"חגיגה דישנה לפני הדיבור דכתיב ויזבחו זבחים שלמים"  (חגיגה ו.)

גמרא זו מביאה את הפסוק בסוף פרשתנו, העוסק בברית סיני:

"וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים" (שמות כ"ד, ה')

לפי הגמרא, פסוק זה התרחש לפני הדברות[1].

אמנם, בפירושו על התורה, טוען הרמב"ן ששאלה זו תלויה במחלוקת בין התנאים המופיעה במכילתא:

"והיו נכונים ליום השלישי, זה יום ששי שנתנה בו תורה. ומה עשה משה בחמישי? השכים בבוקר ובנה מזבח שנאמר וישכם בבקר ויבן מזבח תחת ההר, העמיד שנים עשרה מצבות... ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם... כיון שראה שקבלו עליהם נטל הדם וזרק על העם שנאמר ויקח משה את הדם ויזרוק על העם אמר להם הרי אתם קשורים ענובים תפוסים מחר בואו וקבלו עליכם המצוות כולן. רבי יוסי ברבי יהודה אומר בו ביום נעשו כל המעשים"   (מכילתא פרשת יתרו)

תנא קמא סבור שהמזבח והמצבות אכן נבנו ב-ה' בסיון, אך רבי יוסי ברבי יהודה חולק וסובר ש"בו ביום נעשו כל המעשים". לפי הרמב"ן, "בו ביום" הוא היום של מעמד הר סיני. לאור זאת, מבין הרמב"ן שלדעת רבי יוסי ברבי יהודה סדר המקראות תואם את הסדר ההיסטורי, וכותב:

"כלומר בו ביום לאחר מתן תורה נעשו המעשים של סיפור העם וכתיבת ספר הברית, הכל כמו שפירשנו ולזה שומעין שאמר כהלכה"   (רמב"ן שמות כ"ד, א')

 

כאמור, על אף טענת הרמב"ן אין להכחיש שעמדתו של רש"י היא המקובלת יותר בדברי חז"ל. על כן, ננסה להבין מדוע נמנעה התורה מלספר את הדברים כהוויתן. לשם כך, נתחיל דווקא בשיטת הרמב"ן.

 

ב. קבלת המצוות

לפי הרמב"ן, התורה הפרידה בין מעמד הר סיני לבין הברית באמצעות פרשת משפטים. יש להבין מהו הטעם להפרדה זו, ומדוע נבחרה פרשת משפטים לתפקד כמפריד.

 

נראה, שהבסיס להסבר ההפרדה ותפקידה של פרשת משפטים כמפריד זה, הוא ההבדל המהותי שבין התגלות לברית. מעמד הר סיני היה רגע של התגלות א-לוהית, התגלות שבמהותה היא פעולה חד צדדית. הקדוש ברוך הוא בחר, כביכול, להתגלות לבשר ודם. ההתגלות מושרשת בחסד א-לוהי, והאדם משתתף במפגש בצורה פסיבית לחלוטין.

מאידך, ברית דורשת שיתוף פעולה של שני הצדדים, פעולה חיובית. הסכמה הדדית היא השורש של כל ברית. על כן, ברית בין האדם לבין בורא העולם דורשת השתתפות אנושית פעילה.

התגלות ה' בהר סיני, כפעולה חד צדדית, באה לידי ביטוי חד במאמר חז"ל:

"ויתיצבובתחתיתההר, אמררבאבדימיברחמאברחסאמלמדשכפההקדושברוךהואעליהםאתההרכגיגית, ואמרלהםאםאתםמקבליםהתורהמוטב, ואםלאו - שםתהאקבורתכם" (שבת פח.)

כך תיארו חז"ל את מתן תורה. לעומת מתן תורה, יש גם מושג של קבלת תורה, בה בני ישראל פועלים באופן חיובי. ברית סיני, המופיעה בסוף פרשת משפטים, עוסקת בנקודה בה בני ישראל מכריזים בקול "נעשה ונשמע", ומתחייבים בצורה חופשית לעשות את כל אשר דיבר ה'.

לאור זאת, ניתן להבין מדוע הברית נכרתה אחרי פרשת משפטים, ואילו ההתגלות בסיני קדמה לפרשת משפטים. כריתת הברית היתה סביב קבלת התורה. ממילא, על מנת לקבל את התורה היה צורך במצוות ומשפטים קונקרטיים. זאת, כדי שיהיה תוכן ממשי לקבלת התורה, לכריתת הברית.

 

בנוסף, חז"ל ראו את הברית בסיני כסיום תהליך הגיור הלאומי של כנסת ישראל, כפי שנאמר בגמרא:  

"רביאומר ככםכאבותיכם,,מהאבותיכםלאנכנסולבריתאלאבמילהוטבילהוהרצאתדם,,אףהםלאיכנסולבריתאלאבמילהוטבילהוהרצאתדמים"[2]                                                  

                                                      (כריתותט.)

מבואר בגמרא, שהמילה בגרות הלאומית היתה במצרים, כאשר מלו בני ישראל כדי לאכול את קרבן הפסח. הטבילה והרצאת הדמים של אבותינו היו בשעת ברית סיני: 

"הרצאתדמים, דכתיבוישלחאתנעריבניישראל, אלאטבילהמנלןדכתיבויקחמשהחציהדםויזרוקעלהעם, ואיןהזאהבלאטבילה"                                                              (שם)

מכאן, שחז"ל ראו את כריתת הברית בסיני כסיום תהליך הגרות הלאומית של ישראל.

לפי זה, הצבת פרשת משפטים לפני כריתת הברית ברורה. לגבי גרות למדנו ש"מודיעיןאותומקצתמצותקלותומקצתמצותחמורות" (יבמותמז.). לכן, היה צורך להודיע לבני ישראל משפטים מסוימים, בנוסף למצוות החמורות ששמעו במעמד הר סיני, כפי שעושים בגירות.

בפרשת משפטים לימד משה את פרשת משפטים, ובני ישראל הכריזו "נעשה ונשמע" וקבלו על עצמם את מצוות ה' בבחירה חופשית. רק אז, היו מוכנים לכריתת ברית הגרות של סיני.

כך כתב הרמב"ן בתחילת פרשת תרומה:

"כאשר דבר השם עם ישראל פנים בפנים עשרת הדברות, וצוה אותם על ידי משה קצת מצות שהם כמו אבות למצותיה של תורה, כאשר הנהיגו רבותינו עם הגרים שבאים להתיהד, וישראל קבלו עליהם לעשות כל מה שיצום על ידו של משה, וכרת עמהם ברית על כל זה, מעתה הנה הם לו לעם והוא להם לא-להים כאשר התנה עמהם מתחלה ועתה אם שמוע" (רמב"ן שמות כ"ה, א')

 

יתכן, שניתן לגייס את ההבדל בין התגלות לברית על מנת להסביר מדוע חרגה התורה מהסדר הכרונולוגי, לפי פירושו של רש"י. על אף ששניהם התרחשו ביחד, התורה רצתה להפריד את הברית מההתגלות בסיני, על מנת להבהיר את השוני המהותי שביניהם.

התורה מתחילה בהתגלות הא-לוהית בסיני, המטרה העיקרית של מעמד הר סיני. כפי שביארנו בשבוע שעבר, ההתגלות בסיני היא הבסיס לאמונתנו במשה ובתורתו. הקדוש ברוך הוא בחסדו, התגלה בסיני באופן חד צדדי לכנסת ישראל, על מנת להנציח האמונה הלאומית בתורת משה. כפי שכתוב:

"ויאמר ה' אל משה הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם"  (שמות י"ט, ט')

בזמן ההתגלות בסיני, בני ישראל ספגו באופן פסיבי את החוויה הדתית והמסר הא-לוהי שנלווה לחוויה זו.

ברית סיני, לעומת זאת, היא 'חוזה דו צדדי'. יש בה התחייבויות הדדיות, של ישראל כלפי הקדוש ברוך הוא וכביכול של הקדוש ברוך הוא לישראל. בניגוד להתגלות, בשעת כריתת הברית בני ישראל אמורים לשחק תפקיד פעיל. משה מלמד את העם משפטים מסוימים, ובני ישראל קמים ומכריזים "כל הדברים אשר דבר ה' נעשה". הם טובלים במקווה ומקריבים קרבנות ומשה מזה עליהם את דם הברית.

 

ג. עלפיהדבריםהאלהכרתיאתךברית

שני הרעיונות הללו נוגעים בשאלה רחבה יותר. כאשר אנחנו עובדים את ה', האם עלינו לקבל בהכנעה את הצו הא-לוהי, או שמא נדרשים אנו להידבק במידות  ה' - כפי שהוא יוצר, כך אנחנו אמורים להיות יצירתיים?

כפי שראינו, אין תשובה פשוטה לשאלה זו. ישנם תחומים בהם התגובה הרוחנית הנכונה היא כניעה מוחלטת. בתחומים אחרים, לעומת זאת, הקדוש ברוך הוא דורש מאתנו לפעול בצורה חיובית ויצירתית.

 

כך, למשל, התורה שבכתב מכילה את דבר ה' המשקף את רצון הבורא, ואין לנו רשות לשנותה כהוא זה. פגיעה קטנה בקוצו של יו"ד יכולה לפסול ספר תורה.

הלימוד של תורה שבכתב הוא על ידי קריאה מדוייקת  מתוך ספר תורה, ואי אתה רשאי לאומרה בעל פה. באמונה תמימה, אנו מקבלים על עצמנו את דבר ה' כפי שהוא מתגלה בתורה.

ביחס לתורה שבעל פה, לעומת זאת, ניתנה לישראל הזדמנות ללמוד ולפענח על פי השכל האנושי. בהתאם לכך, חז"ל קבעו, בנוגע להבנת תורה שבעל פה, שחכם עדיף מנביא. באותו האופן, סימנים משמיים אינם מכריעים בדיון ההלכתי התורני:

"ואמר להם (רבי אליעזר) אם הלכה כמותי מן השמים יוכיחו. יצאתה בת קול ואמרה מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום. עמדרבייהושעעלרגליוואמרלאבשמיםהיא.מאילאבשמיםהיא? אמררביירמיהשכברנתנהתורהמהרסיני, איןאנומשגיחיןבבתקול, שכברכתבתבהרסיניבתורהאחרירביםלהטות"  (בבא מציעא נט:)

בהקשר זה, חשוב לציין את דברי רבי יוחנן:

"לאכרתהקדושברוךהואבריתעםישראלאלאבשבילדבריםשבעלפה, שנאמרכיעלפיהדבריםהאלהכרתיאתךבריתואתישראל"   (גיטין ס:)

 

על פי האמור, נוכל להסביר מדוע חרגה התורה מהסדר ההיסטורי, לפי הפרשנות של רש"י. אילו התורה היתה מספרת על האירועים כהוויתם, היה קשה להבחין בשוני המהותי בין התגלות לברית. הצורך לזהות את המסרים הרוחניים הטמונים בחוייה המורכבת של סיני, מצדיק את הצגת הדברים באופן לא היסטורי.

ברירת המחדל, על פיה התורה נכתבה בסדר כרונולוגי, נכונה כאשר אין בכתיבה זו פגיעה במסרים הרוחניים של התורה. התורה אינה ספר היסטוריה, ואין היא באה לתעד את אירוע הדברים כהוויתם.

לתורה יש 'אג'נדה' דתית, וכאשר אג'נדה זו נפגמת על ידי תיעוד כרונולוגי, אפשר ליישם את הכלל "אין מוקדם ומאוחר בתורה". הבהרת ההבדל בין התגלות לברית חשובה מספיק, על מנת להצדיק את ההצגה הלא היסטורית של ברית סיני.

 

 


[1] אולם, עיין ברש"י ד"ה ישנה, ובתוס' רי"ד, המפרשים את הסוגיה באופן אחר.

[2]בזמן המקדש הבא להתגייר היה מביא קרבן עולה.