פרשת נח - בין העולם הראשון לשני

  • פרופ' יונתן גרוסמן

בין העולם הראשון לשני

פרשת נח

בפרשת נח אנו קוראים על הקטסטרופה הגדולה ביותר שפקדה את ראשית ימי האנושות. יצורי העולם כולם מתו במבול. אולם, בתוך אסון זה צפה ועולה על פני המים תיבתו של נח, אשר בה שורדים נציגים של מיני בעלי החיים, ובעזרתה יכולים הם להמשיך ולחדש את העולם כבראשונה.

בבואנו לבחון את השוני שבין שני העולמות - זה שלפני המבול וזה שלאחריו - אנו מוצאים הבדל מרכזי אחד בולט: בעולם החדש מותר לאדם לאכול בעלי חיים, בניגוד לנורמות שהיו מקובלות אצל האדם הראשון, בעולם הישן. בעוד האדם הראשון היה צמחוני - "ויאמר א-להים הנה נתתי לכם את כל עשב... ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זרע זרע לכם יהיה לאכלה" (א'כט), הותר לנח לאכול בעלי חיים - "כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה כירק עשב נתתי לכם את כל" (ט' ג). בשל ההיתר החדש להרוג בעלי חיים לצורך אכילה, מדגיש הכתוב בסמוך שתי הסתייגויות:

1. "אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו" - איסור אכילת אבר מן החי (על פי רש"י), או איסור אכילת דם (על פי רמב"ן).

2. "ואך את דמכם לנפשתיכם אדרש... שפך דם האדם באדם דמו ישפך" - איסור רצח. על פי ההקשר נראה כי כאן נאסר רצח אדם לצורך אכילתו[1].

מדוע כעת מותרת לפתע אכילת בעלי חיים, דבר שכאמור נאסר בעולם הישן? אם אמנם סבור הקב"ה כי על האדם להיות צמחוני, ולכן ייעד לאדם הראשון רק צמחים למאכל, מדוע כעת רשאי האדם לאכול בעלי חיים; ואם הקב"ה אינו סבור שהצמחונות נדרשת, מדוע דבר זה נאסר בתחילה?

בהחלט ייתכן, כי הדבר קשור לעצם קיומם של בעלי החיים בעולם המחודש שלאחר המבול. כל קיומם נובע בשל הצלתו של נח ובניית התיבה על ידו, ולפיכך הם משועבדים כעת למצילם, גם לצורך אכילה[2].

אולם, שאלה זו, אודות השוני שבין שני העולמות היא שאלה מרכזית ביותר, וייתכן כי יש לראות בהיתר אכילת בעלי החיים ביטוי להבדל משמעותי ומהותי יותר. מתבקשת השאלה: אם אמנם איכזב העולם הישן את הקב"ה, ולפיכך החריבו, מדוע איפשר את התחדשות העולם בפעם השניה? מי ערב לכך, שלא תחזור על עצמה שוב אותה אכזבה מהתנהגות האדם? סביר להניח, כיהשתנה דבר מה משמעותי בעולם החדש, שינוי שנאלץ הקב"ה לעשות, בשל הניסיון הראשון שכשל.

ממילא, עלינו להפוך את היתר אכילת בעלי חיים לחלון, דרכו נוכל להשקיף על השוני המשמעותי שבין העולמות. אכילת בעלי החיים אינה אלא תוצאה אחת של שינוי העולם, ועלינו לברר את שורש הדבר.

לשם הבנת עניין זה, יש להשוות את תיאור התחדשות העולם לאחר המבול עם תיאור הבריאה של העולם הראשון. על רקע ההשוואות נתמקד דווקא בהבדלים, ומתוכם ננסה למצוא את פשר מהותו ואופיו של העולם החדש.

נעמוד על עיקרי ההקבלות:

בריאת העולם בבראשית (פרק א'):

ורוח אלהים מרחפת על פני המים
ויהי מבדיל בין מים למים
יקוו המים... אל מקום אחד ותראה היבשה
עץ פרי עשה פרי למינו...
להבדיל בין היום ובין הלילה
ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם
אלהים ברא אתו זכר ונקבה ברא אתם
כל נפש החיה הרמשת... ואת כל עוף... נפש
חיה למינה בהמה ורמש וחיתו ארץ

התחדשות העולם לאחר המבול (פרק ח'):

ויעבר אלהים רוח על הארץ וישכו המים
ויסכרו מעינת תהום וארבת השמים
בעשירי באחד לחדש נראו ראשי ההרים
ותבא אליו היונה לעת ערב
והנה עלה זית טרף בפיה
וידבר אלהים אל נח לאמר: צא מן התיבה
אתה... כי בצלם אלהים עשה את האדם
כל החיה כל הרמש וכל העוף כל רומש על הארץ

בצורה ברורה, מתאר הכתוב את התחדשותו של העולם לאחר המבול, באופן מקביל לבריאת העולם הראשונה, כפי שקראנו בפרק א'.[3]

ההקבלה הברורה והבולטת ביותר קשורה לברכות ששמעו אדם הראשון ונח מאת ה'. אדה"ר לאחר בריאתו, ונח לאחר צאתו מן התיבה. השוואה זו חשובה ביותר לענייננו, מפני שהיתר אכילת בעלי חיים (לנח), או ייעוד הצומח בלבד לאכילה (לאדם), נאמר כחלק מברכות אלו. נשווה ביניהן:

ברכת ה' לאדם הראשון (א', כח-כט):

ויברך אתם אלהים ויאמר להם אלהים:
פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה
ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרמשת על הארץ.
ויאמר אלהים הנה נתתי לכם את כל עשב זרע זרע ... לכם יהיה לאכלה.

ברכת ה' לנח (ט', א-ג):

ויברך אלהים את נח ואת בניו ויאמר להם:
פרו ורבו ומלאו את הארץ
ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ ועל כל עוף השמים...
כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה, כירק עשב נתתי לכם את כל.

לשון הברכה שנאמרה לנח, חוזרת על לשון הברכה שנאמרה לאדם הראשון, כמעט מילה במילה[4]. אותנו, כאמור, מעניין דווקא ההבדל הקטן המצוי בין שתי ברכות אלו, הבדל שגורר אחריו צמחונות או אכילת בעלי חיים. על ההבדל עמדו חז"ל במדרש:

"ומוראכם וחתכם יהיה - מורא וחתית חזרו, ורדיה לא חזרה" (בראשית רבה, פר' לד, יב).

המדרש עומד על השוואת לשון הברכה שנאמרה לאדם - "ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרמשת על הארץ", לזו שנאמרה לנח - "ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ ועל כל עוף השמים". 'מוראכם וחתכם' שנאמר לנח, מחליף את 'רדו' שנאמר לאדם הראשון. מהו ההבדל שבין שתי לשונות אלו?

משמעות "רדיה" במקרא היא שליטה, לעיתים שלטון המכניע ומשעבד את נתיניו, אך ביסודו של דבר לרדות כוונתו למשול, לשלוט (ולאו דווקא בהקשר שלילי).

כך למשל אנו קוראים אודות סעודתו הגדולה של שלמה המלך: "ויהי לחם שלמה ליום אחד שלשים כר סלת וששים כר קמח. עשרה בקר בראים ועשרים בקר... כי הוא רדה בכל עבר הנהר מתפסח ועד עזה בכל מלכי עבר הנהר" (מל"א ה', ב-ד).

שלמה יכל להרשות לעצמו 'סעודת מלכים' זו, שהרי הוא "רדה" - כלומר שולט ומושל - בכל עבר הנהר.

אם כך, בברכת ה' לאדם הראשון ניתנה לו הממשלה על כל יצורי עולם - דגת הים, עוף השמים, וכל חיה הרמשת על הארץ. ראוי להדגיש כי בפרק א' רדיית האדם בבעלי החיים מוצגת כמטרת בריאתו של האדם, וכתובה עוד לפני הברכה: "ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וירדו בדגת הים..." (פס' כו).

לעומת זאת, מברכת נח נעדר שלטון זה, ובמקומו מופיע מורא וחת, פחד ואימה[5]. האדם שאחרי המבול אינו מושל ומולך ביצורי העולם, גם אם טבע בו הקב"ה תבונה יתירה כך שכל החיות מפחדות ממצודותיו ומצידו.

ממש כשם שהצבי חושש מפני הלביאה, או העכבר מפני הנחש, שהרי בכוחם ובזריזותם מצליחים הם לתפסו, כך כל חיות העולם עתידים לפחד מן האדם, שבשכלו ובתחכומו יכול הוא להם.

ממילא, מובן מדוע המשכה של הברכה אודות המלוכה שניתנה לאדם אינה מתירה לאכול בעלי חיים, ואילו ברכת ה' לנח, אודות פחד החיות מהאדם ממשיכה ומאפשרת את אכילת בעלי החיים. תפקיד המלך הוא לדאוג לסדר החברתי בממלכתו, לעשות צדק ומשפט ולדאוג לנתיניו. כל עוד אדם ניצב בעולמו כמולך ושולט על העולם, הרי ברור שאין הוא יכול לאכול את נתיניו.אדרבא - תפקידו לדאוג לסדר שבעולם ולהרמוניה שצריכה לשרור בין כל החיות. אולם, ברגע שהאדם נכשל בתפקידו זה, וחדל מלדאוג לסדר בעולמו של הקב"ה, אזי הופרה ההרמוניה בכל הארץ, ובכל בשר: "וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ" (ו', יב).

לאחר כשלון זה של האדם, ולאחר השחתת הארץ, מחדש הקב"ה שוב את עולמו, אך לא נותן שוב לאדם את מושכות השלטון. התברר כבר כי תפקיד זה קשה לאדם, נסיון זה נכשל, ומעתה מעמד האדם בעולם השתנה.

עדיין כוחו של האדם גדול, ובחיר היצורים הוא, ואמנם החיות חוששות מפניו, אך הוא כבר ירד מכסא גדולתו והוא איננו מלכם עוד. בתוך שרשרת המזון האורגני, האדם מוגדר כבעל החיים החזק ביותר (בשל חכמתו ועורמתו), אך גם הוא איננו אלא בעל חיים, הטורף את החלשים ממנו.

חוק טבע הוא, שבעל חיים חזק טורף את החלשים ממנו, ומרגע שהאדם חלק מהטבע, ולא ניצב כשולט עליו, גם הוא רשאי לטרוף את החיות החלשות ממנו.

מעמד חדש זה של האדם, יכול להסביר הבדל נוסף שבין שתי הבריאות. בראשונה נבראו בעלי החיים לפני האדם, ואילו בשניה, יוצא האדם (נח ומשפחתו) מהתיבה, לפני בעלי החיים. בעולם הראשון בו האדם 'רדה' - מלך ושלט בבעלי החיים, הכתוב מתארו כמופיע בעולם מוכן כבר שלא נותר אלא לדאוג לסדרי השלטון בו. הוא איננו חלק מאותו עולם, אלא ניצב על גביוואחראי לו כנציגו של הקב"ה, 'שר לענייני העולם' - "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וירדו בדגת הים... ויברא אלהים את האדם בצלמו, בצלם אלהים ברא אתו". ככזה, הוא מופיע רק בסיום בריאת העולם, כשכל היצורים עומדים על מקומם.

לעומת זאת, במעמדם החדש של נח ומשפחתו, הם חלק מאותם יצורי עולם, ללא מעמד מיוחד המקנה להם שלטון. ממילא, הם אינם מופיעים בעולם דווקא בסיום הכנתו, כשולטים, אלא בתוך שאר היצורים, כחלק מרשימת היונקים.

בשל מעמדו החדש של האדם, לא יגרור עוד חטאו בעקבותיו נפילה של העולם כולו עם כל יצוריו, שהרי הוא ניצב מעתה כישות אוטונומית - "לא אסף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעריו" (ח', כא).[6]

זהו מעמדו החדש של האדם, בעולם מחודש זה. אולם, סיומו של סיפור המבול רומז באופטימיות מתי עתיד דבר זה להשתנות, ולחזור שוב למצב הקדמון:

"ויבן נח מזבח לה' ויקח מכל הבהמה הטהרה ומכל העוף הטהור ויעל עלת במזבח" (ח', כ).

סיום זה, זורק אותנו אל עבר חומש אחר, עם ביטויים ומושגים משלו - מזבח; בהמה טהורה ועוף טהור; עולות וריח ניחוח לה'. בקריאת מושגים אלו נזכרים כולנו בפרשיות הקורבנות בספר ויקרא, בקורבנות המוקרבים במשכן ובבהמ"ק. שם עתידים ישראל להקריב קורבנות לה', ובזה, יש מן החזרה למעמד האדם כפי שהיה טרם המבול. שוב עומד האדם כנציג הבריאה כולה בפני ה' ומבקש כפרה; שוב אין האדם אוכל את בעלי החיים, אלא מקריבם לה'.[7] לעתיד לבא, יחזור המצב לקדמותו ואף בעלי-חיים לצמחוניים יהיו:

"ואריה כבקר יאכל תבן ונחש עפר לחמו לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי אמר ה' " (ישעיהו ס"ה, כה. והשווה לי"א, ז).



[1] רש"י מדגיש בפירושו את הקשר הציווי, אך מפרש בדרך שונה: "אע"פ שהתרתי לכם נטילת נשמה בבהמה, את דמכם אדרוש מהשופך דם עצמו" (פירושו לט', ה). השווה לבראשית רבה, פר' לד, יג.

[2] ראה בפירושו של מ"ד קאסוטו, מנח עד אברהם, ירושלים תש"ט.

[3] הרחיב בענין י' ברמן, המחדש בטובו מעשה בראשית, מגדים ט', עמ' 9-14.

[4] גם לשון ברכת פרו ורבו, כפי שנאמרה לבעלי החיים (שרצי המים ועופות השמים) בבריאת הראשונה (א', כב) חוזרת על עצמה ביציאת בעלי החיים מן התיבה: "כל החיה אשר אתך מכל בשר בעוף ובבהמה ובכל הרמש הרמש על הארץ הוצא (היצא קרי) אתך ושרצו בארץ, ופרו ורבו על הארץ".

[5] המונחים מורא וחת נרדפים זה לזה ומורים על פחד. הופעתם בסמוך שכיחה במקרא (למשל: דברים א', כא; ל"א, ח).

[6] ראה על כך: הרב י' שביב, על גבול שני עולמות - הבנת ההבטחה לאי-הישנות המבול, מגדים י"ח, עמ' 55-65.

[7] על נושא הצמחונות בכלל, ועל יחס האדם לבעלי החיים לאור היתר אכילת בעלי חיים, ראה בהרחבה אצל הרב קוק, 'חזון הצמחונות והשלום'.