פרשת נח - ייחודו של נח

  • הרב עדיאל זימרן

ייחודו של נח

"אלה תולדות נח, נח איש צדיק תמים היה בדורותיו...". פתיחה זו של הפרשה טומנת בחובה קושי: אם תולדות נח הם בניו המוזכרים בהמשך, מדוע לא נכתב הפסוק הפוך - 'נח איש צדיק... אלה תולדות נח, ויולד נח...'? בעיה זו הביאה את המדרש (המובא ברש"י) להכליל אף את נח עצמו בתולדותיו: "פרי צדיק עץ חיים, שתולדותיהם של צדיקים מצוות ומעשים טובים".

ה"שפת אמת" מאיר בעזרת מדרש זה את דמותו של נח לאורך כל הפרשה. בדור שכולו חורבן וקטיעת החיים, מסמל נח דווקא את ההמשכיות. דבר זה נכון בפשט הכתובים - שהרי נח הוא היצור היחיד שהמשיך את קיומו של העולם לאחר המבול, אך לדברי ה"שפת אמת" הוא נכון אף ברובד הרוחני והעמוק יותר: נח הוא שמלמד על הדרך לגעת בנצח.

קודם שנבחן את דמותו של נח, נחדד מעט את המבוכה שעימה מתמודד ה"שפת אמת". הקיום האנושי הוא חולף: "דור הולך ודור בא, והארץ לעולם עומדת". תחושת האפסות של האדם נובעת מתחושת החידלון של המוות הקרב ובא. כיצד יתמודד האדם עם מצוקה זו? האם די בהולדה ובהקמת דור חדש, או שמא גם פתרונות אלו אינם מספקים גאולה לאדם הפרטי, החש כי חייו אינם אלא משחק שזמנו קצוב ובקצו לא ייוותר דבר?

"ומנח התחיל להיות בחינת 'צדיק פרי מעלליהם יאכלו'. וכיוון שהיה על ידי התעוררות התחתונים, נתקיים לעד יותר מבחינות שהיה מקודם".

בדבריו אלה, מנסה ה"שפת אמת" למצוא פיתרון למצוקת החידלון. תחושת הארעיות מתעוררת כאשר האדם נתון לחסדו של אחר. במצב כזה, מתבונן האדם בשעונו וחש כיצד זמנו אוזל וחייו שניתנו לו עד עתה בחסד מגיעים לקיצם. הוא מרגיש שאין לו כל קיום אלא בחסד, כדברי ה"שפת אמת": "מקודם כל ההנהגה היתה רק בחסד עליון". אולם בשעה שהאדם קיים בזכות עצמו, וקיומו אינו עוד תלוי בחסדי אחרים - אזי הוא כבר אינו זמני ובר חלוף, אלא קיים לעד.

כיצד הופך האדם לתלוי בעצמו? במה היה נח שונה מבני דורו, שקיומו לא היה בחסד? מסביר ה"שפת אמת": "נח הוא בחינת שבת, שכתוב 'וינח ביום השביעי'. פירוש זה, כי עניין המנוחה הוא במקום השורש, כשאדם דבוק בשורשו ששם מקום מנוחתו". טבעו של נח, הרמוז בשמו, הוא השונה בינו לבין שאר בני דורו. חז"ל לומדים ש"לא נגזר דינם של דור המבול אלא על הגזל", ושורשו של הגזל הוא המחשבה כאילו מי שאין לו כסף - אינו כלום. חז"ל כתבו שבני אותו דור היו גוזלים פחות משווה פרוטה, ובכך הדגישו שחטאם לא היה בלקיחת הממון אלא במוטיבציה שמאחוריה.

רק נח היה נינוח. רק הוא לא רדף אחרי הממון, וזכה להיות צדיק תמים. תחושתו של נח היתה שבחייו הוא מכיל את הכל, ואין לו אחרי מה לרדוף. נח הוא אחד מן הצדיקים, שה"שפת אמת" כותב עליהם שהם מקיימים את העולם במנוחתם - אלו שאינם מקיימים את התורה מתוך רדיפה אחרי שכר, אלא מתוך דבקות אמיתית בשורש המצווה ומתוך רצון להישאב לתוכנה.