פרשת ניצבים - תשובת ישראל ותשובת ה'

  • פרופ' יונתן גרוסמן

תשובת ישראל ותשובת ה'

פרשת נצבים - וילך

בפירושו לתחילת הפרשה מביא רש"י את דברי חז"ל: "למה נסמכה פרשת אתם נצבים לקללות? לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר שתים, חוץ מארבעים ותשע שבתורת כוהנים, הוריקו פניהם ואמרו: מי יוכל לעמוד באלו?! התחיל משה לפייסם - אתם נצבים היום, הרבה הכעסתם למקום, ולא עשה אתכם כליה, והרי אתם קיימין לפניו היום, כיום הזה שהוא קיים, והוא מאפיל ומאיר, כך האיר לכם וכך עתיד להאיר לכם" (רש"י לכ"ט, יא).

בפירוש זה ישנה הבנה עמוקה של חוויית הקורא את פרשיות השבוע שאנו ניצבים בהן. מחד, מאורע של כריתת ברית עם הקב"ה הנו מאורע מרגש מאוד, שבו נעתרים ישראל לקונם, והוא מצדו, מבטיח לעשותם לעם סגולה ולעם מיוחד לו. אולם מאידך, לצד הברכות המועטות יחסית המופיעות בפרשת השבוע שקראנו בשבוע שעבר (כי תבוא), מופיעות קללות רבות ואיומים קשים ביותר. האווירה הנעימה והשמחה של עצם כריתת הברית "מתקלקלת" לנוכח הזוועות שקראנו בסיום הפרשה. רש"י, בעקבות המדרש, מבקש לעודד את רוחו של הקורא והלומד.

אולם לצד הבנה זו של חוויית רצף הקריאה, ישנה גם הנחת יסוד המונחת בבסיס השאלה של המדרש "למה נסמכה פרשת אתם נצבים לקללות?". הנחת היסוד של שאלה זו היא שאין קשר ברור ומתבקש בין שתי הפרשות ולפיכך ניתן לדרוש את השתלשלות הפסוקים. דומני, כי שאלה זו מתאימה אולי לרובד הדרשני שמביא רש"י, אך בפשוטם של מקראות, פרשת השבוע מהווה רצף ישיר ומיידי של הברית שנכרתה בפרשה הקודמת.

לאחר עצם כריתת הברית (בפרשה שקראנו בשבוע שעבר) עומד משה מול העם ומעודד אותם לשמירתה (בפרשה שלנו). ולא רק עידוד יש כאן, אלא אף דרישה ואיום, לבל יחשוב השומע כי הוא יכול להתנתק מהברית: "פן יש בכם איש או אשה או משפחה או שבט, אשר לבבו פנה היום מעם ה' א-להינו... לא יאבה ה' סלח לו כי אז יעשן אף ה' וקנאתו באיש ההוא ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר הזה, ומחה ה' את שמו מתחת השמים" (כ"ט, יז-יט).

ממילא, הברית המוזכרת פעמים רבות לאורך פרשתנו הנה ברית ערבות מואב, אשר על אודותיה קראנו בשבת שעברה, וכעת אומר משה דברי סיכום לה. ואולם, לא רק חיזוק העם לשמור את דברי הברית יש כאן. ישנו גם חידוש המופיע בדברי משה, והוא אולי גולת הכותרת של הפרשה כולה.

בסיום הקללות, מתקבל הרושם כי עם ישראל עלול לצאת לגלות ולא לשוב עוד. נראה, לפחות בקריאה ראשונה, כי אם ישראל לא ישמרו את הברית וה' יחליט להענישם, הרי שהוא עתיד, חלילה, לכלותם מעל פני האדמה: "כן ישיש ה' עליכם להאביד אתכם ולהשמיד אתכם" (כ"ח, סג). החידוש הגדול של פרשת השבוע שלנו הוא אפשרות התשובה הניצבת בפני העם. גם אם העם יצא לגלות, אין זה סוף הדרך; העם יכול לשוב אל ה', ואז ה' ירחם עליו ויחזירו לארצו.

רעיון זה של תשובה נעדר בברכות ובקללות שבפרשת כי-תבוא, כלומר נעדר מהתכנים הבונים את הברית עצמה, אך מופיע מיד בסמוך, בנאום סיכום הברית של משה.

מדוע הדבר כך? אם אופציית התשובה קיימת, מדוע ה' מעלים אותה בכריתת הברית עצמה, ואם ה' מעלים אותה, מדוע משה מחליט לגלותה?

דומני כי מעמדה המיוחד של התשובה נרמז ע"י מיקומה המיוחד. לא ניתן להזכיר את התשובה כחלק מהברית, מפני שבהיבט המשפטי של ברית, שבו מתחייבים שני צדדים זה לזה, אין מקום לתשובה. אם אמנם העם יפר את הברית, הרי שאין לו תקומה. במובן מסוים, זהו כל תוקפה של ברית חוזית-משפטית: ההתחייבות היא טוטלית, ולא ניתן להפר אותה בשום תנאי, לעולם. על כן מסתיר ה' את דבר התשובה בתכני הברית עצמה. אולם לאחר כריתת הברית, עת מעודד משה את העם לקיום הברית ומזהיר מפני הפרתה יש כבר מקום לדיונים החורגים מגבולות משפטיים של התחייבות דו צדדית. וכאן מזכיר משה את התשובה, כשם שהוא מזכיר את אהבת ה' לעמו. אמנם אין זה חלק מן הקטגוריות המשפטיות הניצבות בבסיס ברית ערבות מואב, אך אפשרות התשובה, השעונה על רחמי ה' ואהבתו את עמו, פתוחה בפני העם לעולם.

בשל חידוש התשובה בפרשתנו, ברצוני לעיין בפסוקים המתארים אותה. נראה כי פסוקים אלו בנויים במבנה כיאסטי, וכך נכתוב אותם [נפגשנו כבר לא פעם בסגנון כתיבה זה, אשר המקרא מלא בו. הכוונה היא, שהיחידה הנידונה פותחת ומסיימת בביטוי או ברעיון דומה, ומעין הרעיון המופיע לאחר הפתיחה מופיע לפני הסיום, וכן הלאה]:

א. תשובת ישראל - והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך והשבת אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך ה' א-להיך שמה. ושבת עד ה' א-להיך ושמעת בקלו ככל אשר אנכי מצוך היום אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך.

ב. שיבת ה' לרחמים על עמו - ושב ה' א-להיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' א-להיך שמה. אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה' א-להיך ומשם יקחך. והביאך ה' א-להיך אל הארץ אשר ירשו אבתיך וירשתה והיטבך והרבך מאבתיך. ומל ה' א-להיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ה' א-להיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך.

ג. הגנת ה' על ישראל - ונתן ה' א-להיך את כל האלות האלה על איביך ועל שנאיך אשר רדפוך.

ד. תשובת ישראל - ואתה תשוב ושמעת בקול ה' ועשית את כל מצותיו אשר אנכי מצוך היום.

ג1. ברכת ה' על ישראל - והותירך ה' א-להיך בכל מעשה ידך בפרי בטנך ובפרי בהמתך ובפרי

אדמתך לטבה

ב1. שיבת ה' לשמחה על עמו - כי ישוב ה' לשוש עליך לטוב כאשר שש על אבתיך.

א1. תשובת ישראל - כי תשמע בקול ה' א-להיך לשמר מצותיו וחקתיו הכתובה בספר התורה הזה

כי תשוב אל ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך.

ביחידה קטנה זו מופיע השורש שו"ב שבע פעמים: "והשבת אל לבבך... ושבת עד ה'

א-להיך... ושב ה' א-להיך... ושב וקבצך מכל העמים... ואתה תשוב ושמעת... כי ישוב ה' לשוש עליך... כי תשוב אל ה' א-להיך". אין ספק כי זוהי המילה המנחה בקטע שלפנינו, וכאמור, זהו אמנם חידוש גדול המופיע בפרשה. נשים לב, כי פעולת התשובה מיוחסת בקטע הן לישראל (למשל:"ואתה תשוב ושמעת בקול ה'"), והן לקב"ה (למשל: "כי ישוב ה' לשוש עליך לטוב"). נחזור לדבר זה בהמשך.

אם נעקוב אחר התיחום הספרותי של הפרשייה (א-א1), מיד ניווכח לדעת מהו נושאה המרכזי, ומהי המסגרת הבסיסית של כל הקטע: תשובת עם ישראל. הדבר מובא הן בתחילת הפרשייה והן בסופה, לצורך הדגשת העניין והחשיבות המרכזית שהכתוב רואה בתהליך זה. הדבר מודגש עוד יותר בכך שלא רק תיחום הפרשה מעלה את תשובת העם, אלא אף הציר המרכזי שלה (ד). ציר מרכזי זה ניצב כבריח התיכון של היחידה כולה, אשר סביבו בנויים כל הרעיונות המבוטאים בקטע. פסוק מרכזי זה חוזר באופן דומה ביותר על ביטויי התשובה שפגשנום במסגרת הפרשייה: בציר המרכזי כתוב "ואתה תשוב ושמעת בקול ה' ועשית את כל מצותיו אשר אנכי מצוך היום", ובתחילת הפרשייה (א) מופיע "ושבת עד ה' א-להיך ושמעת בקלו ככל אשר אנכי מצוך היום".

כך אם כן, כבר בהסתכלות ראשונית על מבנה הפרשייה ברור מהו נושאה המרכזי, וברורה החשיבות הגדולה שרואה הכתוב בתשובה זו של העם. בהמשך, מעלים הכתובים את התוצאות של תהליך התשובה. תוצאות התשובה הנזכרות בקטע קשורות לפעילות של ה' ביחס לעמו. בכל הביטויים שאנו עומדים לדון בהם ה' הוא הנושא, הוא הפועל, והוא המשפיע טוב על ישראל. כך נוצר מבנה, אשר ישראל מוצגים בו כפועלים בראשית היחידה, בסופה ובאמצעיתה, ופעילות ה' אופפת את הפעילות האנושית, כתגובה לה, מכל צדדיה (ישראל - ה' - ה' - ישראל - ה' - ה' - ישראל).

התוצאה הראשונה (ב-ב1) מתארת את הקב"ה כמגיב לתשובת העם ושב גם הוא: "ושב ה' א-להיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים". לא במקרה משתמש הכתוב בלשון שיבה. יש כאן ניסיון להציג את פעילות ה' כתגובה וכמידה כנגד מידה לפעילות ישראל. מה עם ישראל שב אל ה', אף ה' מצדו שב אל ישראל. תשובה הדדית זו קשורה גם לתחושות קרבה שחש ה' כלפי עמו. בתחילה (ב) הכתוב מזכיר את רחמיו של ה' על עמו: "ושב ה' א-להיך את שבותך ורחמך", ובפסוק שניצב כנגדו (ב1) אנו קוראים על שמחתו של ה' בעמו: "כי ישוב ה' לשוש עליך לטוב".

זוהי, אם כן, התוצאה הראשונה של תשובת ישראל: ברובד הפיסי - ה' ישיב את ישראל לארצו, וברובד הנפשי - מערכת יחסים של קרבה תשוב ותתרקם בין ה' לישראל.

כעת עובר הכתוב לתאר (משני צדדי המבנה) תוצאה נוספת הבוקעת ועולה מתוך תהליך התשובה של העם, והוא מתמקד כעת בהשגחת ה' על עמו לאחר שישוב לארצו. להשגחה זו שני פנים: ראשית (ג), הגנה מפני אויבים העלולים לקום על העם ונקמה בשונאי העם אשר רדפוהו, ובמקביל (ג1), ברכה כלכלית וברכת פריון ("בפרי בטנך ובפרי בהמתך ובפרי אדמתך לטבה"). בנוסף להשבת עם ישראל לארץ ישראל, ה' מבטיח גם לדאוג לביטחונם הפיסי ולרווחתם הכלכלית.

כעת ברצוני לשוב לדבר שבו פתחתי - מיקום פרשיית התשובה רק בדברי הסיכום של משה, ולא כחלק אינטגרלי מהברית. אמנם, כפי שאמרנו קודם לכן, אין מקום לתשובה כחלק מהברית המשפטית שקמה בין ה' ועמו. אולם סגנון הכתיבה הכיאסטי, אשר מעמיד באופן די ברור, זה מול זה, את שיבת העם מול שיבת ה', מבקש ליצור רושם כי עדיין אנו עוסקים בברית הדדית. אמנם לא ברית משפטית-חוזית, אלא ברית נפשית, הנשענת על הדדיות.

אם נעקוב אחר הביטויים הנפשיים המופיעים בקטע, תעלה מול עינינו מערכת יחסים שכמעט וניתן לכנותה רומנטית, בין עם ישראל וה'. מחד אנו קוראים על רגשות עם ישראל: "לאהבה את ה' א-להיך בכל לבבך ובכל נפשך" (ל', ו). לאחר תשובת העם ו"תשובת" ה', רוח חדשה תנשב בנפשותיהם של בני ישראל, ומעתה עולמם יושתת על אהבת ה'. האהבה המתוארת כאן מתוארת כאהבה טוטלית, המשתלטת על כוחותיו השונים של האדם: "בכל לבבך ובכל נפשך". ביטוי זה חוזר בקטע קצר זה שלוש פעמים (ל', ב: "אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך"; ל', ו: "לאהבה את ה' א-להיך בכל לבבך ובכל נפשך"; ל', י: "כי תשוב אל ה' א-להיך בכל לבבך ובכל נפשך"), ונראה כי הוא מבקש לשדר אווירה של טוטליות נפשית והתמסרות מוחלטת של העם לקונו.

במקביל לאהבה טוטלית זו, אנו קוראים גם על תחושות ה' ביחס לעמו: "ושב ה' א-להיך את שבותך ורחמך... אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה' א-להיך ומשם יקחך... כי ישוב ה' לשוש עליך לטוב כאשר שש על אבתיך". הזכרנו כבר את התחושות הכתובות במקביל (ב-ב1): רחמי ה' על עמו ושמחתו בם. נשים לב, כי תיאור השמחה כתוב באופן מנוגד לתיאור ענישת ישראל בפרשת כי-תבוא. שם קראנו: "והיה כאשר שש ה' עליכם להיטיב אתכם ולהרבות אתכם, כן ישיש ה' עליכם להאביד אתכם ולהשמיד אתכם" (כ"ח, סג), וכעת, בעקבות התשובה, יכול המעגל להיסגר: "כי ישוב ה' לשוש עליך לטוב כאשר שש על אבתיך". כך גם תיאור קיבוץ ישראל מכל כנפות הארץ, ניצב במקביל לתיאור הגלות בקללות. בקללות המופיעות בכי-תבוא קראנו: "והפיצך ה' בכל העמים, מקצה הארץ ועד קצה הארץ" (כ"ח, סד), וכעת, בעקבות תשובת ישראל: "אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה' א-להיך ומשם יקחך". ומעניין הדבר, כי בתיאור מידת הפורענות, הביטוי שמבטא את ריחוק מקום הגלות (שאליו משולח העם) הוא "קצה הארץ", ואילו בתיאור רחמי ה' על עמו, הביטוי שמבטא את ריחוק מקום הגלות (שממנו שב העם) הוא "קצה השמים". הרחמים, מסתבר, גדולים עוד יותר ממידת הענישה הא-להית.

כשם שהעם עתיד לאהוב את ה', כך עתיד ה' לרחם עליהם ולשמוח בם; אם עם ישראל יעשה תשובה בכל לבבו ובכל נפשו, הרי שגם ה' ישוב ממידת קנאתו וישיב את העם לארצו.

ניסוח שכזה מורה על כך, שבמקביל למערכת היחסים החוזית-משפטית הרקומה בין ה' ועמו (ברית ערבות מואב כניסוחה בכי-תבוא), קיימת גם מערכת יחסים נפשית הנשענת על 'לפנים משורת הדין'. במערכת יחסים זו יש מקום לתשובה, ויש מקום לרחמים ולאהבה.