פרשת נשא - מפקד הלויים ובחירת הלויים

  • הרב תמיר גרנות

פרשת נשא - מפקד הלויים ובחירת הלויים[1]

א. מפקד הלויים הכפול

בראשית פרשת נשא אנו קוראים:

(כא) וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(כב) נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן גַּם הֵם לְבֵית אֲבֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם:
(כג) מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה עַד בֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה תִּפְקֹד אוֹתָם כָּל הַבָּא לִצְבֹא צָבָא לַעֲבֹד עֲבֹדָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד:
(כד) זֹאת עֲבֹדַת מִשְׁפְּחֹת הַגֵּרְשֻׁנִּי לַעֲבֹד וּלְמַשָּׂא: (במדבר, ד').

כמו מפקד זה לבני גרשון, יש גם מפקדים מקבילים לבני קהת ומררי:

(א) וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר:
(ב) נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי קְהָת מִתּוֹךְ בְּנֵי לֵוִי לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם:
(ג) מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה וְעַד בֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה כָּל בָּא לַצָּבָא לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד: (שם).

בהמשך יש ציווי דומה גם על פקידת בני מררי, ולבסוף סיכום:

(מו) כָּל הַפְּקֻדִים אֲשֶׁר פָּקַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּנְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַלְוִיִּם לְמִשְׁפְּחֹתָם וּלְבֵית אֲבֹתָם:
(מז) מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה וְעַד בֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה כָּל הַבָּא לַעֲבֹד עֲבֹדַת עֲבֹדָה וַעֲבֹדַת מַשָּׂא בְּאֹהֶל מוֹעֵד:
(מח) וַיִּהְיוּ פְּקֻדֵיהֶם שְׁמֹנַת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וּשְׁמֹנִים:
(מט) עַל פִּי ה’ פָּקַד אוֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה אִישׁ אִישׁ עַל עֲבֹדָתוֹ וְעַל מַשָּׂאוֹ וּפְקֻדָיו אֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֶת מֹשֶׁה. (שם).

שלושה מפקדים אלה הרי הם בעצם אחד, לשלושת בתי האב של שבט לוי. אלא, שבפרשה הקודמת, במדבר, שמענו על מפקד אחר לגמרי של בני לוי:

(יד) וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי לֵאמֹר:
(טו) פְּקֹד אֶת בְּנֵי לֵוִי לְבֵית אֲבֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם כָּל זָכָר מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמַעְלָה תִּפְקְדֵם:
(טז) וַיִּפְקֹד אֹתָם מֹשֶׁה עַל פִּי ה’ כַּאֲשֶׁר צֻוָּה: (במדבר ג')

ובהמשך הפרק:

(מ) וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה פְּקֹד כָּל בְּכֹר זָכָר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמָעְלָה וְשָׂא אֵת מִסְפַּר שְׁמֹתָם:
(מא) וְלָקַחְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִי אֲנִי ה’ תַּחַת כָּל בְּכֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֵת בֶּהֱמַת הַלְוִיִּם תַּחַת כָּל בְּכוֹר בְּבֶהֱמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(מב) וַיִּפְקֹד מֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֹתוֹ אֶת כָּל בְּכֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל:
(מג) וַיְהִי כָל בְּכוֹר זָכָר בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמַעְלָה לִפְקֻדֵיהֶם שְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים אֶלֶף שְׁלֹשָׁה וְשִׁבְעִים וּמָאתָיִם:
(מד) וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(מה) קַח אֶת הַלְוִיִּם תַּחַת כָּל בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֶּהֱמַת הַלְוִיִּם תַּחַת בְּהֶמְתָּם וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם אֲנִי ה’:

נקל לראות שהמפקד הראשון, אשר תואר בפרשת במדבר, שונה מאוד מן המפקד השני - הן מבחינת גילאי המתפקדים, הן מבחינת תכליתו והן מצד אופן המפקד, ועוד נעמוד על כך בהמשך.

אולם, עוד לפני שאנו מבחינים בין שני מפקדי הלויים, יש לעמוד על השאלה הראשונית יותר, והיא שאלת הסיבה להוצאת הלויים מהמפקד הכללי של בני ישראל אשר תואר בראשית הספר. המפקד המיוחד של הלויים מתואר בתורה כתוצאה של בחירתם לשרת בקדש (במדבר א', מ"ח-נ"ד). אנו ננסה, על ידי ניתוח הפסוקים העוסקים במפקדי הלויים, להבין את משמעות בחירתם[2], וממילא להבין את אופיו המיוחד של כל מפקד.

ב. בחירה כפולה - מפקד כפול

שני התיאורים של בחירת הלויים

נעמוד תחילה על היסודות העיקריים בתיאור של התורה, ולשם כך אני מציע תחילה לקרוא בעיון את פרקים ג' וְ-ד' של ספק במדבר.

כלל ישראל נפקדו רק במפקד אחד, כמצופה, ורק הלויים נפקדו פעמיים. המספרים בשני המניינים שונים, והם תוצאה של הגיל השונה של הנפקדים - מגיל חודש ומעלה, או מגיל שלושים ועד חמישים. כפי שנאמר, כנראה שיש לכל מפקד גם תכלית שונה; נראה כי אחד המפקדים הוא המשך של מפקד כלל ישראל, בהתאמה להיבטים המיוחדים ללויים, ואילו השני הוא חדש לגמרי ומיוחד. להלן ננסה להכריע איזה מהם ממשיך את המפקד הכללי, ואיזהו הייחודי.

מפקדי הלויים נפתחים בהיצג (אקספוזיציה) כללי, העוסק בתולדות אהרן ומשה ובמות נדב ואביהו (ג', א-ד'). יש לשים לב למונח "תולדות" המופיע בהיצג - מונח נפוץ מאוד בספר בראשית (עשר פעמים) אך נדיר ביותר באשר המקרא (פעם אחת בתורה ופעם שנייה במגילת רות):

(א) וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה בְּיוֹם דִּבֶּר ה’ אֶת מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי:
(ב) וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי אַהֲרֹן הַבְּכוֹר נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר:
(ג) אֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים הַמְּשֻׁחִים אֲשֶׁר מִלֵּא יָדָם לְכַהֵן:
(ד) וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא לִפְנֵי ה’ בְּהַקְרִבָם אֵשׁ זָרָה לִפְנֵי ה’ בְּמִדְבַּר סִינַי וּבָנִים לֹא הָיוּ לָהֶם וַיְכַהֵן אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר עַל פְּנֵי אַהֲרֹן אֲבִיהֶם: (במדבר, ג').

ההמשך של פסוקים אלו הוא תיאור, הנראה מסורבל ממבט ראשון, של בחירת הלויים לעבודתם:

(ה) וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(ו) הַקְרֵב אֶת מַטֵּה לֵוִי וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ לִפְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וְשֵׁרְתוּ אֹתוֹ:
(ז) וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמַרְתּוֹ וְאֶת מִשְׁמֶרֶת כָּל הָעֵדָה לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת הַמִּשְׁכָּן:
(ח) וְשָׁמְרוּ אֶת כָּל כְּלֵי אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת מִשְׁמֶרֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת הַמִּשְׁכָּן:
(ט) וְנָתַתָּה אֶת הַלְוִיִּם לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו נְתוּנִם נְתוּנִם הֵמָּה לוֹ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(י) וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו תִּפְקֹד וְשָׁמְרוּ אֶת כְּהֻנָּתָם וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת:

מיד לאחר מכן מופיעים עוד שלושה פסוקים אשר חוזרים ומתארים את בחירת הלויים:

(יא) וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(יב) וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תַּחַת כָּל בְּכוֹר פֶּטֶר רֶחֶם מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם:
(יג) כִּי לִי כָּל בְּכוֹר בְּיוֹם הַכֹּתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הִקְדַּשְׁתִּי לִי כָל בְּכוֹר בְּיִשְׂרָאֵל מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה לִי יִהְיוּ אֲנִי ה’: (שם).

רבים הבינו שהפרשייה השנייה (פסוקים י"א-י"ג) מפרשת את הראשונה (ה'-י'): תחילה מצטווה משה ללא נימוק להפקיד את הלויים על עבודתם, ולאחר מכן, בפסוק י"ב, מופיעה הסיבה לכך: "ואני הנה לקחתי את הלויים...".

אלא, שקריאה זהירה של שתי הפרשות מלמדת שכל אחת עומדת בפני עצמה, שכן הדעה שמטרת הפרשה השנייה היא הסבר הראשונה קשה מכמה סיבות:

א. סביר יותר לנמק את בחירת הלויים לפני הקביעה על מינויים.

ב. הפרשייה השנייה פותחת בדיבור עצמאי ("וידבר ה' אל משה" [י"א]), עובדה המצביעה על כך שאין זיקה בין האמור בפרשייה זו לבין האמור לעיל.

ג. משמעות הלשון "ואני הנה לקחתי" שבפרשייה השנייה (י"ב) היא "כבר לקחתי בעבר", שהרי השימוש בבנין קל עבר בתורה מציין "לשעבר", בעבר הקודם לזמן שמדובר בו; כלומר - הקב"ה אינו מסביר את המינוי המתרחש כעת, אלא מתאר לקיחה שהתרחשה בעבר הרחוק; אמנם הפסוקים אינם אומרים מתי התרחשה הבחירה, אך נראה בברור שהיא התרחשה כבר בעבר.

ד. עיון בתוכנם של שני תיאורי הבחירה מראה שהם שונים במהותם; נשווה את שתי הפרשיות זו לזו כדי לראות זאת בפרוטרוט:

 

הבחירה הראשונה (ה'-י')

הבחירה שנייה (י"א-י"ג) 

מהות הבחירה

"ושרתו אותו (את אהרן) ושמרו את משמרת אהרן וישראל" (ו').

"ואני הנה לקחתי את הלויים...לי יהיו" (י"ב-י"ג). 

עבור מי

עבור הכוהנים בני אהרן: "נתונים המה לו מאת בני ישראל" (ט').

עבור ה' 

מטעם מי

מאת בני ישראל

מאת ה': מעמד עצמי במקום הבכורות שמעמדם טבעי - הם בכורות.

סייג

אהרן ובניו צריכים לשמור את כהונתם (י'), כלומר להפריד בינם לבין הלויים.

לא נאמר 

מן ההשוואה עולה כך:

הפרשה הראשונה מציגה את מינוי הלויים כשירות (עזרה ותמיכה) לכוהנים בני אהרן; הלויים הם המעגל החיצוני, והמעגל הפנימי הוא הכוהנים. זאת היא גם הסיבה לכך שהלויים נמצאים בתווך - בין הכוהנים לבין ישראל. מסתבר שהצורך במינוי הלויים, לפי פרשה זו, הוא צורך מעשי: בפסוקים הראשונים נזכרים תולדות אהרן ומשה; זרעו של אהרן נגדע במות נדב ואביהוא, ועקב כך נוצרה מצוקת כוח אדם בטווח הקצר והארוך. כלומר, אזכור מותם מהווה גם נימוק לצורך בתוספת כוח אדם. למרות זאת, נשמר מעמדם המועדף של אהרן, ואחיהם הלויים נועדו לסייע להם בלבד.

הפרשה השנייה מעמידה את בחירתם של הלויים כהליך עצמאי שאינו קשור לכוהנים: הלויים קדושים לה' במקום הבכורות, והם נתונים לה' - ולא לאהרן.

 

שני המפקדים של הלויים

נבדוק כעת האם יש זיקה בין המפקד הכפול לבין הבחירה הכפולה, ולשם כך נשווה את שני המפקדים:

 

 

המפקד הראשון (ג' א'-ל"ט)

המפקד השני (ד' א'-מ"ט)

גיל המתפקדים

מגיל חדש ומעלה, כלומר תינוקות בני קיימא, ולמעשה כל השייכים לשבט.

מגיל שלושים ועד חמישים - גיל עבודה מועדף.

גיל מפקד בני ישראל היה מעשרים ומעלה (א', ג'), ובו כנראה שמהות העבודה קובעת.  

מטרת המפקד

הכנה לקראת החלפת בכורות ישראל בלויים.

"כל הבא לצבא לעבוד עבודה באהל מועד" (ד', ג'): מפקד לשם גיוס כוח עבודה.

זאת, בדומה למפקד ישראל, בו נאמר "תפקדו אותם לצבאותם" (א', ג').  

מיהו פוקד

משה.

משה ואהרן.

במפקד בני ישראל יש פוקד נוסף: "ואתכם יהיו איש איש למטה" (א', ד'), ובסוף הפרשה משמע שהם אכן הצטרפו:

"כָּל הַפְּקֻדִים אֲשֶׁר פָּקַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּנְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַלְוִיִּם" (ד', מ"ו).  

תיאור מטרת מפקד

מופיע בקיצור.

מופיע באריכות, והוא עיקר מטרת המפקד.  

נסיק את המסקנות המתבקשות מן העובדות שיש לנו עד כה:

מניין הלויים השני, הנזכר בפרק ד', מקביל למניין בני ישראל והוא המשכו הטבעי. הביטויים: "שאו" או "נשא" וכן הביטוי "צבא" משותפים לשני המפקדים[3], והם מעידים על ייעודם המשותף של מפקד הלויים ומפקד ישראל: מניין האנשים ראויים לצבא החול וצבא הקדש, חלוקת המשימות וארגון המחנה לקראת תנועתו ארצה. הקבלה זו נמשכת בכך ששני המפקדים נעשים על ידי פורום רשמי הכולל שלושה (בית דין): משה, אהרן ונשיא. גם המניין של גברים מבוגרים בלבד מעיד על תפקידו הפונקציונלי של מפקד הלויים השני, בהמשך למפקד ישראל. ההפרדה בין המפקדים מנומקת ומוסברת על ידי התורה בפרק א', בשעת תיאור מפקד העם:

(ז) וְהַלְוִיִּם לְמַטֵּה אֲבֹתָם לֹא הָתְפָּקְדוּ בְּתוֹכָם:
(מח) וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(מט) אַךְ אֶת מַטֵּה לֵוִי לֹא תִפְקֹד וְאֶת רֹאשָׁם לֹא תִשָּׂא בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(נ) וְאַתָּה הַפְקֵד אֶת הַלְוִיִּם עַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת וְעַל כָּל כֵּלָיו וְעַל כָּל אֲשֶׁר לוֹ הֵמָּה יִשְׂאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְהֵם יְשָׁרְתֻהוּ וְסָבִיב לַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ:
(נא) וּבִנְסֹעַ הַמִּשְׁכָּן יוֹרִידוּ אֹתוֹ הַלְוִיִּם וּבַחֲנֹת הַמִּשְׁכָּן יָקִימוּ אֹתוֹ הַלְוִיִּם וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת:
(נב) וְחָנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ עַל מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל דִּגְלוֹ לְצִבְאֹתָם:
(נג) וְהַלְוִיִּם יַחֲנוּ סָבִיב לְמִשְׁכַּן הָעֵדֻת וְלֹא יִהְיֶה קֶצֶף עַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְשָׁמְרוּ הַלְוִיִּם אֶת מִשְׁמֶרֶת מִשְׁכַּן הָעֵדוּת:
(נד) וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ:

ברור מהפסוקים כאן שמטרת הוצאת שבט לוי מן המפקד הכללי היא ליעד לו תפקיד אחר, שגם הוא חלק מהמשימות המוטלות על הכלל.

מהות המפקדים והבחירות

מניין הלויים הראשון הוא המניין קובע את מעמדם הקדוש של הלויים - לא רק מכוח תפקידם, אלא מכוח היותם שייכים לשבט. זאת היא הסיבה לכך שהוא נעשה מגיל חודש - פקידת כל לוי באשר הוא. משה הוא הפוקד היחידי מפני שאין כאן פעולה אדמיניסטרטיבית כמו במפקדים האחרים, אלא פעולה של קידוש הלויים, והיא מוטלת באופן טבעי רק על משה כשליחו של ה'. כלומר, מפקד זה נושא אופי דתי יותר.

המפקד השני, מגיל שלושים, הוא חלק מהפעולה שהעם מבצע לטובת אירגונו, ומשה אהרן והנשיאים פועלים מכוח העם ובסמכותו. כלומר, מפקד זה, בדומה למפקד של כלל ישראל, נושא אופי אזרחי יותר.

בשלב זה ניתן לנו כבר להצביע על הזיקה בין שני המפקדים לבין שתי הבחירות:

הבחירה הראשונה, למען אהרן, מתאימה למפקד האזרחי, שהרי עיקר מטרתה ליצור כוח עבודה - צבא.

הבחירה השנייה, העצמית, לפיה הלויים נתונים לה', מקבילה למניין הראשון, מבני חדש ומעלה. מניין זה הוא מניין של הקדשה, תמורת הבכורות.

לפי הבחירה הראשונה, יש מערכת של תפקידי קדש שגם היא זקוקה לצבא, והלויים ניתנים לאהרן מפני שהוא איננו יכול לעשותה לבדו. הם ניתנים אמנם על ידי משה, אך נראה שמבחינה מהותית עם ישראל נותן את הלויים.

לפי הבחירה השנייה הלויים שייכים לה'. אין להם אמנם מעמד מקורי של קדושה, אך הם מחליפים את הבכורות להם היה מעמד כזה. החלפה זו מתבצעת על ידי משה, באופן ייחודי, ולכן אין לה מקבילה במפקד ישראל. התורה אינה מנמקת את הבחירה הזו כאן, אלא אומרת שזו בחירה של הקב"ה.

ג. סדר פרשות מפקד הלויים

ניתן לראות ששתי הבחירות של הלויים ושני המפקדים באים בכתוב בסדר כיאסטי כך:

בחירה א': לשרות אהרן, כבני משפחתו - נתינה של כלל ישראל (ג, א'-י').

בחירה ב': לשרות ה', כמחליפי הבכורות - נתונים לה' (ג, י"א-י"ג).

מפקד ב': מבן חודש, להחלפת הבכורות (ג, י"ד –סופו).

מפקד א': מבני שלושים, לעבודה ולצבא (ד –כולו).

עיון מדוקדק יותר בבחירה הראשונה מראה שבעצם יש לה שתי מטרות המצטרפות אחת לשנייה:

(ז) וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמַרְתּוֹ וְאֶת מִשְׁמֶרֶת כָּל הָעֵדָה לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת הַמִּשְׁכָּן:
(ח) וְשָׁמְרוּ אֶת כָּל כְּלֵי אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת מִשְׁמֶרֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת הַמִּשְׁכָּן:
(ט) וְנָתַתָּה אֶת הַלְוִיִּם לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו נְתוּנִם נְתוּנִם הֵמָּה לוֹ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (פרק ג').

המשפטים הצבועים בכחול מלמדים על התפקיד הקשור בעבודת האהל, במשמרת הכהונה. המשפטים הצבועים בירוק מלמדים על התפקיד הקשור במשמרת בני ישראל: ייתכן שמדובר על שמירה מפני כניסה למתחם המקודש וייתכן שמדובר על תיווך בין העם לבין הכוהנים, אך בכל אופן יש להם תפקיד גם ביחס לעם. עמדה זו נובעת גם מכך שהעם "ויתר" על הלויים לטובת עבודת הקדש, אך ודאי ראוי שהלויים יפעלו גם לטובת העם.

ייתכן שהפסוקים בפרק א' מכוונים לכפילות זו:

(נ) וְאַתָּה הַפְקֵד אֶת הַלְוִיִּם עַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת וְעַל כָּל כֵּלָיו וְעַל כָּל אֲשֶׁר לוֹ הֵמָּה יִשְׂאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְהֵם יְשָׁרְתֻהוּ וְסָבִיב לַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ:
(נא) וּבִנְסֹעַ הַמִּשְׁכָּן יוֹרִידוּ אֹתוֹ הַלְוִיִּם וּבַחֲנֹת הַמִּשְׁכָּן יָקִימוּ אֹתוֹ הַלְוִיִּם וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת:

(נב) וְחָנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ עַל מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל דִּגְלוֹ לְצִבְאֹתָם:
(נג) וְהַלְוִיִּם יַחֲנוּ סָבִיב לְמִשְׁכַּן הָעֵדֻת וְלֹא יִהְיֶה קֶצֶף עַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְשָׁמְרוּ הַלְוִיִּם אֶת מִשְׁמֶרֶת מִשְׁכַּן הָעֵדוּת:

ד. בחירת הלויים הכפולה בספר דברים - מחלוקת רש"י ורמב"ן

שיטת רש"י בבחירת הלויים

בדברים פרק י' אנו קוראים:

(א) בָּעֵת הַהִוא אָמַר ה’ אֵלַי פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לוּחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וַעֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וְעָשִׂיתָ לְּךָ אֲרוֹן עֵץ:
(ב) וְאֶכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ וְשַׂמְתָּם בָּאָרוֹן:

אחרי מספר פסוקים מספר משה על בחירת הלויים באותו הקשר:

(ח) בָּעֵת הַהִוא הִבְדִּיל ה’ אֶת שֵׁבֶט הַלֵּוִי לָשֵׂאת אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה’ לַעֲמֹד לִפְנֵי ה’ לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה:
(ט) עַל כֵּן לֹא הָיָה לְלֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם אֶחָיו ה’ הוּא נַחֲלָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה’ אֱלֹוקיך לוֹ:

פסוקים אלה יוצרים זיקה בין בחירת הלויים למעשה העגל, והם מצטרפים לאמור בסיפור המקורי, בספר שמות:

"ויאמר משה מלאו ידכם היום לה' כי איש בבנו ובאחיו ולתת עליכם היום ברכה" (ל"ב, כ"ט). כלומר: בחירת הלויים היא שכר וגמול טוב על מעשיהם בחטא העגל. בצירוף האמור בדברים לאמור בבמדבר ג' הועלתה ההצעה המפורסמת שהלויים החליפו את הבכורות בגלל קנאותם ומסירות נפשם לה'. אולם, הפסוקים בדברים מקשים עלינו, מפני שהם כורכים יחד את בחירת הלויים והכוהנים, שהרי נאמר בו שה"לויים" נבחרו לעמוד לפני ה' לשרתו (ומשמע שזהו שרות ישיר, ולא עקיף), ועוד יותר מכך - נאמר "לברך בשמו", וזו ודאי עבודת כוהנים ולא לויים.

קושי דומה עולה גם מהפסוקים בדברים ל"ג, בברכת משה:

(ח) וּלְלֵוִי אָמַר תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ אֲשֶׁר נִסִּיתוֹ בְּמַסָּה תְּרִיבֵהוּ עַל מֵי מְרִיבָה:
(ט) הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו וְאֶת אֶחָיו לֹא הִכִּיר וְאֶת בָּנָיו לֹא יָדָע כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ:
(י) יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ וְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶךָ:

פסוק ט' מדבר בעליל על מעשי הלויים בעגל, שם נאמר "והרגו איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרובו" (שמות ל"ב, כ"ז).

רש"י (דברים, ח' י') מפרש כפשוטו, שאכן בחירת הכוהנים מאוחרת לעגל, אלא שעל כך יש שתי קושיות:

א. פרשת תצווה (שמות כ"ח-כ"ט), בה, מצטווה משה על קידוש הכוהנים קודמת במקרא לחטא העגל (שמות ל"ב).

ב. קשה להבין שהכוהנים בני אהרן נבחרו בעקבות מעשיהם בעגל, שהרי אהרן חטא בעגל.

תשובת רש"י לשאלה הראשונה ידועה: הציווי על המשכן אינו במקומו, ו'אין מוקדם ומאוחר בתורה'. על כן, יש להניח כי הציווי על קידוש הכוהנים מאוחר לחטא העגל והוא תוצאה שלו. מסתבר שלדעת רש"י בחירת הכוהנים איננה עומדת בפני עצמה, אלא קודם נבחר שבט לוי כולו, ומתוכו יוחדו הכוהנים בני אהרן. אמנם יש קושי בבחירה שלהם דווקא, שהרי אהרן חטא בעגל, אך מסתבר שכאן רש"י יאמר שאין חטאו של אהרן שולל את זכויותיו הקודמות ואת מעמדו כנביאו של משה.

שיטת הרמב"ן בבחירת הלויים

הרמב"ן בדברים י' טוען שיש להבין את הפסוקים כאילו כתוב שעוד לפני חטא העגל נבחרו הכוהנים והלויים. לדעתו, עיקר בחירת הכוהנים קדמה לסיפור העגל כפי שעולה מקריאה פשוטה של ספר שמות כסדרו (פרשת תצווה), ואל הכוהנים צורפו הלויים:

(ח) "בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי". מוסב לעניין ראשון: "בעת ההיא" - בשנה הראשונה שיצאתם ממצרים וטעיתם בעגל ובני לוי לא טעו, הבדילם המקום מכם, לשון רש"י.

ואם כן, יאמר כי מן העת ההיא הובדלו לפניו יתברך, כי לא הבדילם במעשה עד השנה השנית בחדש השני. או ירמוז למה שאמר להם (שמות ל"ב, כ"ט) "מלאו ידכם היום לה'", כי יהיה זה לכם מלוא ידים בעבודת כהונה ולויה:

והנכון בעיני כי "בעת ההיא" השני כראשון (לעיל פסוק א'), כי בעת שאמר לו "פסל לך שני לוחות אבנים" (שמות ל"ד, א'), נתרצה לישראל ונצטוה על המשכן, ואז נתרצה גם לאהרן ונצטווה (שם כ"ח, ד') "ועשו בגדי קדש לאהרן אחיך ולבניו לקדשו לכהנו לי", וצוהו במלואים, ולכך אמר כי אלעזר כהן תחת אביו, שהייתה בהם משחתם לכהונת עולם לדורותם. ועשה הבדלת כל השבט עניין אחד, כי מן היום ההוא היה לפניו שיהיו שבטו נתונים נתונים לו לעבוד עבודת המשכן. או יאמר, כי שבט הלוי נבדל בעת ההיא להיות הכוהנים מהם, כי גם הם נושאים הארון, וכן "ויתנה אל הכהנים בני לוי הנושאים את ארון ברית ה'" (דברים ל"א, ט'), והם שישרתו לשם ויברכו בשמו.

(ט) וטעם על כן לא היה ללוי - הוא בעבור שכולם משרתים ועוזרים את הכוהנים בעבודתם, כי כל דבר המקדש בעבור הקרבנות. וכן אמר (במדבר י"ח, ב') "וגם את אחיך מטה לוי שבט אביך הקרב אתך וילוו עליך וישרתוך". (רמב"ן לדברים י', ח'-ט').

הרמב"ן מציע שהביטוי "בעת ההיא" מתייחס לאישרור הציווי על המשכן שקדם לחטא העגל, אישרור שאמנם לא נזכר בשמות, אך משה מספר עליו כאן. אם כן, לדעת הרמב"ן קודמת בחירת הכוהנים ללויים, ואלה האחרונים רק סופחו לכוהנים.

נמצא שלפנינו שתי שיטות:

לדעת רש"י קדמה בחירת הלויים לבחירת הכוהנים, ועיקרה נובע מחטא העגל. בשלב שני יוחדו הכוהנים מתוך הלויים. לשיטתו, הבחירה כולה היא תוצאה של מעשה, המתייחס ללויים כולם.

לדעת הרמב"ן קדמה בחירת הכוהנים ללויים, ובשלב שני הלויים סופחו אל הכוהנים. על פי שיטתו, הבחירה היא קודם כל בכוהנים עקב סגולתם הטבעית: ספר שמות אינו מנמק כלל את הציווי לבחור בבני אהרן לעבודה, ואם כן ודאי שהבחירה היא תוצאה טבעית של שיוכם המשפחתי. הלויים נוספו עליהם אחר כך, כנראה מפני שהכוהנים היו זקוקים לכוח עזר והלויים הם קרוביהם.

מחלוקת רש"י והרמב"ן ושתי הבחירות

מחלוקת הרמב"ן ורש"י מתאימה בדיוק לשתי הבחירות ושני המפקדים עליהם דיברנו לעיל:

הבחירה הראשונה, לשרות אהרן ועבורו, מניחה את הקדמת בחירת הכוהנים, ומציינת את מעמדם כמעמד משפחתי דרך השימוש בביטוי "תולדות" - "ואלה תולדות אהרן ומשה" (במדבר ג', א').

הלויים נבחרים אחר כך כדי לסייע בידי אהרן ובניו; בחירתם אינה ראשונית, אלא משנית. זוהי שיטת הרמב"ן, המבין שבחירת הכוהנים קדמה ובחירת הלויים נספח לה.

הבחירה השנייה מניחה שמעמדם של הלויים מקביל לקדושה עצמית, והם מחליפים את הבכורות. בחירתם, לפיכך, היא ראשונית, והיא נובעת מהתכונות אשר נתגלו במעשה העגל: גם אם הלויים לא היו משבטו של אהרן הם היו נבחרים, וגם אם לא היה צורך בעבודתם היו מוקדשים לה' וזוכים בנחלתו בזכות מעשיהם. זוהי שיטת רש"י, המבין ששבט לוי נבחר תחילה כולו בזכות מעשיו בעגל, והכוהנים יוחדו מתוכו[4].

ה. טקס מינוי הלויים במשכן

עתה נשאר לנו לעיין בטקס הקרבתם של הלויים לעבודה, שבפרשת בהעלותך. נעיין בפסוקים:

(ה) וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(ו) קַח אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְטִהַרְתָּ אֹתָם:
(ז) וְכֹה תַעֲשֶׂה לָהֶם לְטַהֲרָם הַזֵּה עֲלֵיהֶם מֵי חַטָּאת וְהֶעֱבִירוּ תַעַר עַל כָּל בְּשָׂרָם וְכִבְּסוּ בִגְדֵיהֶם וְהִטֶּהָרוּ:
(ח) וְלָקְחוּ פַּר בֶּן בָּקָר וּמִנְחָתוֹ סֹלֶת בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן וּפַר שֵׁנִי בֶן בָּקָר תִּקַּח לְחַטָּאת:
(ט) וְהִקְרַבְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וְהִקְהַלְתָּ אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(י) וְהִקְרַבְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִפְנֵי ה’ וְסָמְכוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יְדֵיהֶם עַל הַלְוִיִּם:
(יא) וְהֵנִיף אַהֲרֹן אֶת הַלְוִיִּם תְּנוּפָה לִפְנֵי ה’ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת ה’:

(יב) וְהַלְוִיִּם יִסְמְכוּ אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ הַפָּרִים וַעֲשֵׂה אֶת הָאֶחָד חַטָּאת וְאֶת הָאֶחָד עֹלָה לַה’ לְכַפֵּר עַל הַלְוִיִּם:
(יג) וְהַעֲמַדְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִפְנֵי אַהֲרֹן וְלִפְנֵי בָנָיו וְהֵנַפְתָּ אֹתָם תְּנוּפָה לַה’:
(יד) וְהִבְדַּלְתָּ אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם:

(טו) וְאַחֲרֵי כֵן יָבֹאוּ הַלְוִיִּם לַעֲבֹד אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְטִהַרְתָּ אֹתָם וְהֵנַפְתָּ אֹתָם תְּנוּפָה:
(טז) כִּי נְתֻנִים נְתֻנִים הֵמָּה לִי מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תַּחַת פִּטְרַת כָּל רֶחֶם בְּכוֹר כֹּל מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָקַחְתִּי אֹתָם לִי:
(יז) כִּי לִי כָל בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה בְּיוֹם הַכֹּתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הִקְדַּשְׁתִּי אֹתָם לִי:
(יח) וָאֶקַּח אֶת הַלְוִיִּם תַּחַת כָּל בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל:
(יט) וָאֶתְּנָה אֶת הַלְוִיִּם נְתֻנִים לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֹהֶל מוֹעֵד וּלְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִהְיֶה בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נֶגֶף בְּגֶשֶׁת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֹּדֶשׁ:

(כ) וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וְכָל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַלְוִיִּם כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֶת מֹשֶׁה לַלְוִיִּם כֵּן עָשׂוּ לָהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(כא) וַיִּתְחַטְּאוּ הַלְוִיִּם וַיְכַבְּסוּ בִּגְדֵיהֶם וַיָּנֶף אַהֲרֹן אֹתָם תְּנוּפָה לִפְנֵי ה’ וַיְכַפֵּר עֲלֵיהֶם אַהֲרֹן לְטַהֲרָם:
(כב) וְאַחֲרֵי כֵן בָּאוּ הַלְוִיִּם לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדָתָם בְּאֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי אַהֲרֹן וְלִפְנֵי בָנָיו כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֶת מֹשֶׁה עַל הַלְוִיִּם כֵּן עָשׂוּ לָהֶם: (במדבר ח').

הפסוקים המסומנים בכחול ממשיכים את הבחירה הראשונה של הלויים, דהיינו את היותם מצורפים לכוהנים בני אהרן מטעם בני ישראל, על מנת להיות להם לכוח עזר בעבודתם. לכן, מעמד התנופה מתבצע בהמשך למינוי זה, בנוסף לנקודות הבאות:

א. כל עדת ישראל נוכחת (ט'-י') - שהרי הם נותנים את הלויים לאהרן, כלומר מוותרים על שירותם הצבאי.

ב. בני ישראל הם הסומכים את ידיהם (י'), כלומר ממנים אותם לפעול בשמם, וכנ"ל

ג. אהרן הוא המניף (י"א), שהרי הלויים ניתנים לו ועבורו. התנופה מתוארת כנעשית "לפני ה'" במשמעות של מיקום - 'במעמדו', אבל אין הלויים מונפים "לה'", שהרי הנפתם היא לאהרן, שהם משרתיו.

הפסוקים המסומנים בירוק ממשיכים את הבחירה השנייה של הלויים, כאשר בחירה זו היא כמובן תמורת הבכורות, היא עצמאית, והם מוקדשים בה לה'. הנובע מכך לגבי מעמד התנופה:

א. משה הוא המניף (י"ג) - כשם שהוא היה הפוקד, התנופה לה' מתבצעת באופן טבעי על ידו.

ב. נאמר על התנופה שהיא "לה'" (י"ג), ולא רק "לפני" ה'.

ג. התנופה נעשית לפני אהרן ובניו (י"ג). ניתן לפרש זאת משום שהכוהנים ממונים על הלויים אך הלויים לא נועדו לשרתם, או שנאמר שהתנופה לעיניהם באה לבסס את מעמדם המיוחד מול הכוהנים, ולא לשם הכוהנים[5].

ו. סיכום

בחירת הלויים מתוארת פעמיים, דהיינו - יש בחירה כפולה, בעלת משמעות כפולה.

הכפילות בבחירה באה לידי ביטוי במפקד כפול, הקיים רק אצל הלויים.

ולבסוף: גם טקס הקדשתם כולל שני מעמדות נפרדים של תנופה המסמלים את הכפילות שבהקדשתם.

 
 

[1] לנוהגים להדפיס את השיעורים – מומלץ להדפיס שיעור זה בצבע.

[2] שני מאמרים חשובים עוסקים בנושאי מאמר זה. הראשון הוא מרדכי סבתו, 'הכהנים הלויים ומעשה העגל', מגדים ב' (www.herzog.ac.il/main/megadim/2sabato.html). השני הוא מאמרו של ידידי ורעי יהונתן גרוסמן, בית המדרש הוירטואלי, על פרשת במדבר. חלק מהאמור כאן נאמר גם בהם, אך בגלל תוספות חשובות ומחלוקות שלי עליהם ראיתי לנכון לכתוב דברים נוספים בעניין.

[3] במפקד בני ישראל: א', ב-ג'; במפקד הלויים השני: ד', ב'-ג'.

[4] יש לדון בנפרד בפירוש הפשוט לפרשיות בדברים המדברות על היחס בין הכוהנים לבין הלויים. רש"י פירש כפשוטו, אולם הבין, על פי ההלכה, שהכוהנים הנבחרים מבני לוי הם בני אהרן, כלומר בסופו של דבר יש הגבלה משפחתית.

[5] הפסוקים מתארים עוד תנופה אחת, בפס' ט"ו, אחרי שהם כבר באים לעבוד, ולא ברור האם יש כאן חזרה על הנאמר לעיל או תנופה נוספת. על פי האפשרות השנייה נראה שיש כאן מעין אקט חוזר, שהרי יש גם טהרה מחודשת.