פרשת נשא - משכן ונזיר

  • פרופ' יונתן גרוסמן

משכן ונזיר

פרשת נשא

בסופה של פרשת השבוע אנו קוראים על קורבנות הנשיאים בחנוכת המשכן, דבר שמשלים את ספור הקמת המשכן מפרספקטיבה נוספת. קראנו על המשכן והקמתו בחציו השני של ספר שמות, כן פגשנו זאת בספר ויקרא בימי המילואים (בעיקר ביום השמיני, עת שכינה נגלתה לעיני עם ישראל כולו, וירדה לדור במשכן), וכעת גם ספרנו, ספר במדבר, תורם נקודת מבט משלו על חנוכת המשכן. הפעם הדגש הוא על העם כולו, דרך נציגיו הכהנים.

בצורה כוללת (גם אם לא מדויקת) ניתן לומר שבספר שמות הדגש היה על עצם השראת השכינה. כביכול ה' עצמו היה גבור ספור הקמת המשכן, ובזה אמנם הסתיים הספר: "ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן" (שמות מ', לד). בספר ויקרא ספור הקדשת המשכן הדגיש את עבודת הכהנים בו, ועל כן בימי המילואים וביום השמיני לכהנים היה תפקיד נכבד ביותר, ואף השכינה התגלתה בו על המזבח החיצון - המקום העיקרי של עבודת הכהנים: "ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים, וירא כל העם, וירנו ויפלו על פניהם" (ויקרא ט', כד). כעת, בפרשתנו מוסיף ספר במדבר את הפרספקטיבה הלאומית הרחבה, ומביא את נדבת הנשיאים למשכן. הנשיאים, בהקשר זה, מייצגים את העם כולו וכך מדגיש הכתוב: "ויקרבו נשיאי ישראל, ראשי בית אבתם, הם נשיאי המטת, הם העמדים על הפקדים" (במדבר ז', ב). בפסוק זה ישנם שלושה תיאורים של הנשיאים (ראשי בית אבתם / נשיאי המטות / העומדים על הפקודים), ונראה כי כוונת הכתוב להדגיש את עמידתם כנציגים של כל העם, ועל כן הוא מאריך בתיפקודם הצבורי.

מעבר לפרספקטיבה המודגשת בספר זה, הקמת המשכן נזכרת כאן בשל סיבה נוספת, והיא למעשה הסיבה שבעטיה נגרר אף לספרנו ספור הקמת המשכן. ספר במדבר עוסק בנסיעה לארץ כנען, לאחר עזיבת הר סיני. נסיעה זו מושפעת במישרין מהמשכן, שהרי מבנה זה "מחליט" מתי נוסעים ומתי נחים. כך מתבטא הכתוב בהקשר זה: "וביום הקים את המשכן כסה הענן את המשכן לאהל העדת ובערב יהיה על המשכן כמראה אש עד בקר. כן יהיה תמיד הענן יכסנו ומראה אש לילה. ולפי העלת הענן מעל האהל ואחרי כן יסעו בני ישראל ובמקום אשר ישכן שם הענן שם יחנו בני ישראל. על פי ה' יסעו בני ישראל ועל פי ה' יחנו כל ימי אשר ישכן הענן על המשכן יחנו. ובהאריך הענן על המשכן ימים רבים ושמרו בני ישראל את משמרת ה' ולא יסעו. ויש אשר יהיה הענן ימים מספר על המשכן על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו..." (במדבר ט', טו-כג).

כלומר, חלק מתיפקודו המיידי של המשכן קשור במסעות בני ישראל. בהקשר זה אנו נזכרים בו בספר במדבר, ולאחר שהזכיר לנו הכתוב את המשכן, השלים את נקודת המבט אשר לו ביחס להקמת המשכן - קורבנות הנשיאים.

כך אם כן, יש לקרוא במקביל את נדבת הנשיאים לימי המילואים ולספור הקמת המשכן בשמות מ', כשכל חומש מדגיש פרספקטיבה שונה. לפני קורבנות הנשיאים אנו קוראים בפרשת השבוע את ברכת העם על ידי הכהנים:

"דבר אל אהרן ואל בניו לאמר:
כה תברכו את בני ישראל אמור להם:
יברכך ה' וישמרך.
יאר ה' פניו אליך ויחנך.
ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום.
ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם".

אם נקרא ציווי זה, כחלק מספור הקמת המשכן המקביל לזה שתואר בספרים הקודמים, תתורץ בעיה קשה העולה בקריאת פרשיית היום השמיני למילואים, בספר ויקרא: " וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם, וירד מעשת החטאת והעלה והשלמים. ויבא משה ואהרן אל אהל מועד ויצאו ויברכו את העם, וירא כבוד ה' אל כל העם" (ויקרא ט', כב-כג).

בסמוך להקרבת קורבנות היום השמיני מופיע ברכת אהרן לישראל. מהי אותה ברכה? אם אמנם נקרא את הציווי בפרשתנו, כרקע לקורבנות הנשיאים, וכחלק מספור חנוכת המשכן, הרי שהברכה מובנת מאליה. אהרן הצטווה (מפי משה) לברך את העם בברכת כהנים, וזוהי הברכה שבה הוא ברך את העם, כבר ביום השמיני למילואים. כך כותב רש"י במקום: "ויברכם - ברכת כהנים:יברכך, יאר, ישא" (פירושו לויקרא ט', כב).

לפי דברנו, המהלך הכללי של ספר במדבר עד כה נראה ברור: בתחילה סופרים את העם (בשעור בשבוע שעבר ביקשנו לטעון כי זוהי ספירה צבאית, כחלק מההכנות לכיבוש הארץ), אחר כך עבר הכתוב לתאר את תפקיד הלויים במסע בני ישראל. השבת אנו קוראים על נדבת הנשיאים לחנוכת המשכן, שמתוארת כרקע לתפקיד המשכן במסע בני ישראל, ובפרשת השבוע של שבת הבאה(בהעלתך) נקרא על עזיבת הר סיני, ותחילת המסע המפרך לארץ כנען.

הסדר ברור, וכמעט ואין בו קשיים. אולם, תיאור סדר זה התעלם מקובץ מצוות המצוי בתחילת פרשת השבוע שלנו. בין תיאור תפקיד הלויים, ותיאור נדבת הנשיאים למשכן ישנה חטיבה של חוקים שונים, שבמבט ראשון נראית כלא קשורה כלל להקשר בו אנו נמצאים - מסע בני ישראל לכיוון ארץ כנען. המצוות הן:

א. שילוח טמאים מן המחנה.

ב. אשם גזילות.

ג. אשה סוטה.

ד. נזיר.

מהו הקשר של מצוות אלו למסע בני ישראל במדבר, ומדוע הן נאמרות דווקא כאן?

את הדין הראשון ניתן להבין באופן נקודתי, שהרי לאורך המסע במדבר, יש להרחיק מן המחנה את הטמאים. אך מדוע חוק זה נכתב דווקא כאן? הרי את עצם שילוח הטמאים מן המחנה אנו מכירים כבר מספר ויקרא, שם קראנו על ריחוקו מן המחנה של הצרוע, ואף דיניהם של הזב והזבה, הנדה והיולדת התפרשו שם. מדוע לנתק את דין השילוח מרצף דיני הטמאים ולא להביא את כל הדינים בחדא מחתא?

דומני, כי יש לראות בחטיבת מצוות אלו יחידה סגורה, אשר עוסקת במעגלים חברתיים שונים, עם זיקה עקיפה למשכן.

החוק הראשון - שילוח הטמאים מן המחנה עוסק בחברה כולה אשר בתוכה ה': "ולא יטמאו את מחניהם אשר אני שכן בתוכם" (ה', ג). חוק זה דורש לשמור על שלמותו הרוחנית-דתית של המחנה, ואל לו לטמא (זה שנפגש, בדרך ישירה או עקיפה, עם המוות) לגור בתוך המחנה, שהרי מקור החיים, הקב"ה, שוכן גם הוא בתוך מחנה זה.

במצווה זו, הדגש הוא על החברה כולה, אך במישור הרוחני-דתי שבה.

החוק השני - אשם גזילות, עוסק גם הוא בעמידה החברתית של העם, אולם הפעם, אין מדובר במישור רוחני גרידא, אלא מדובר בעיוות חברתי ברובד מוסרי שנעשה בין איש לרעהו - "איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם" (ה', ו), כלומר חטאים אשר נעשים בין אדם לרעהו. אמנם, גם חוק זה קשור בהימצאות השכינה בקרב ישראל. גם כגורם שנפגע במהלך הגזילה (או השבועה שבאה בעקבותיה, על פי חז"ל) - "למעול מעל בה'" (ה', ו), וגם כגורם המתקן את העוול, שהרי - "ואם אין לאיש גאל להשיב האשם אליו, האשם המושב לה', לכהן, מלבד איל הכפורים אשר יכפר בו עליו" (ו', ח). כך אם כן הציווי השני עוסק בעמידה החברתית הכללית של העם, ושוב תוך מפגש עם עולם המשכן. הפעם, בניגוד לצו הקודם, הציווי עוסק ביחסים חברתיים שבתוך הקהילה.

החוק השלישי - התהליך שעוברת אשה שנחשדת בזנות תחת בעלה ("סוטה"), נכנס לתחום שונה לחלוטין. כאן, לא העמידה החברתית מול עיננו, אלא התא המשפחתי. כאן נדרש הכתוב לטענת הבעל כי אשתו בוגדת בו, ומאפשר לבעל לבדוק את חשדותיו. כל התהליך שצריכה האשה לעבור, מתבצע במשכן - "והביא האיש את אשתו אל הכהן... והקריב אתה הכהן והעמידה לפני ה'"(ה', טו-טז). כך אם כן, החוק השלישי, עוסק בשלמות התא המשפחתי, ביחס שבין בני זוג, ואף יחס זה נידון תוך זיקה וקשר למשכן.

החוק הרביעי והאחרון בחטיבה זו - הנזיר, עובר למעגל אישי ואנטימי. לא החברה כולה נצבת למבחן, גם לא המשפחה, אלא האדם הספציפי נידון כשלעצמו. כאן, מאפשר הכתוב לאיש או אשה לקבל על עצמם חיובים שונים, וגם כאן, "במלאת ימי נזרו" צריך הנזיר להגיע למשכן, להביא קורבנות ולגלח את שערו. שוב נבחן עולמו הרוחני של היחיד, תוך זיקה למשכן.

דומני, כי אם נבוא וננסה להבין מדוע חוקים אלו הובאו כאן, נצטרך לתת את הדעת כי הכתוב תוקף את מעגלי החיים השונים (חברה באספקט דתי / חברה באספקט מוסרי / משפחה / יחיד), ובכולם מודגש מקומו של המשכן בתהליכים שצריכים לעבור האנשים הנידונים. על פי זה נראה, כי קובץ חוקים אלו פותח למעשה את היחידה הבאה - חנוכת המשכן והמסע על פיו. אולם, בזאת לא די. עדיין אנו מבקשים למצוא מגמה עקרונית שבהבאת ציוויים אלו דווקא. דומני, כי חוקים אלו מסודרים במבנה כיאסטי פנימי:

א. הרחקת הטמאים מן המחנה

ב. אשם גזילות - "למעל מעל בה'"

ב1. אשה סוטה - "ומעלה בו מעל"

א1. נזיר

הקשר בין [ב] ל [ב1] נשען על הביטוי המקביל בכתוב - למעול מעל. התורה מציגה ברצף שניים שמועלים: הראשון מועל בחברו שגר בקהילתו, והשני מועל בבן זוגו לחיים. שני "מועלים" אלו פוגעים, בראש ובראשונה, באדם אחר (הגנב - בבעל החפץ שגנב; האשה הבוגדת - בבעלה), אולם במקביל, הם פוגעים ומועלים אף בה'. הלשון שהכתוב משתמש בו במקרה הגנב - "למעול מעל בה'", אומר זאת באופן מפורש (על סמך פסוק זה למדו חז"ל כי כאן מדובר במקרה שגם נשבע בשם ה' לשקר), ואשה הבוגדת בבעלה הרי שעוברת על איסור תורה של "לא תנאף" (חז"ל במדרש דורשים את הפסוק בתחילת הפרשיה: "איש איש כי תשטה אשתו", כאילו ישנם כאן שני אנשים שבהם אשה זו מעלה - בעלה מזה, וה' ["הקרוי איש"] מזה. ראה על כך בשמות רבה במקום).

הדבר המפתיע יותר הוא ההשוואה בין הטמא המורחק מן המחנה, ובין הנזיר. אולם, למעשה ישנם כאן שני מורחקים מן המחנה, האחד מורחק באופן שלילי (הטמא) והאחד באופן חיובי (הנזיר). את הטמא אנו משלחים, בעל כורחו, מחוץ למחנה, שהרי שכינה גרה בתוך המחנה ואסור שיהיה מפגש בין הטמא לשכינה; הנזיר מקבל על עצמו התרחקות מכל חברה אנושית: הוא אינו יכול להשתתף בעת צרה, באבלם (איסור טומאה) והוא אינו יכול ליטול חלק בשמחתם ובמשתיהם (איסור שתיית יין). הוא מגדל שער ארוך, כמי שמצהיר על עצמו, שהוא איננו בן יישוב, ואכן הנזיר נתפס בתודעתנו כאדם שבחר בחיי (או בתקופת) התבודדות לצורך התכנסות פנימית רוחנית.

שני אנשים אלו - הטמא והנזיר, מתרחקים מחברה אנושית רגילה. הטמא עושה זאת בגלל שירד במעלתו הרוחנית (גם אם לא באשמתו), והנזיר עושה זאת בגלל שהוא מבקש לעלות ברמתו הרוחנית. בין אם אך ובין אם כך, שניהם יצאו מן הנורמה והם אינם נוטלים חלק פעיל בפעילות החברתית.

כעת אולי ניתן לסכם את אשר פתחנו בו - מדוע ציוויים אלו נאמרים דווקא כאן?

ההקשר הראשוני הוא, כאמור, הזיקה לעולם המשכן. אולם לא זיקה של קדושה וריחוק, כשעיקר תפקיד המשכן מתמקד בעבודת המזבח, כפי שחומש ויקרא הציג אותו לפנינו. הפעם הזיקה למשכן מתבטאת ביכולת המשכן לשמור על חיים תקינים מחוץ למשכן, במחנה כולו. המשכן מאפשר כפרה בחטאים שאדם מעל כלפי חבירו, ומאפשר גם שמירה על שלמות התא המשפחתי (ב-ב1).

במקביל, המשכן דורש שמירה מסוימת של טהרה בכל המחנה כולו, ולא רק לאלו הרוצים להתקרב למשכן (כפי שעלה בספר ויקרא), ומאפשר לאדם ישראלי פשוט, להתנהג ככהן. הביטוי המופיע לגבי נזיר: "כי נזר אלוהיו על ראשו" (ו', ז), מזכיר עד מאד את הביטוי שנאמר לגבי הכהן הגדול: "כי נזר שמן משחת אלהיו עליו" (ויקרא כ"א, יב). כלומר, המחנה כולו, ברמה הכללית, צריך לשמור על טהרה מסוימת, וכן ישנה אפשרות לאדם פרטי מישראל, לקבל על עצמו ציוויים מסוימים, אשר יקרבוהו למעמדו של הכהן הגדול (גם דיני טומאת הנזיר מתבררים על פי זה, וגם התהליך שהוא עובר "ביום מלאת ימי נזרו", אשר מזכירים את ימי המילואים, ואין כאן המקום להאריך עוד בזה).

מטרת הציוויים המופיעים בפרשת השבוע היא, אם כן, להשליך את תפקיד המשכן על החיים הרגילים והפשוטים של האדם אשר חי במחנה ישראל. גם אם הוא אינו בא להקריב קורבן לה', המשכן נוטל חלק פעיל בחייו, ושומר על שלמותם במעגלי החיים השונים, הן החברתיים, הן המשפחתיים והן האינדבדואליים. ציוויים אלו מופיעים כאן, ערב המסע הארוך במדבר, בכדי לחדד את מקומו של המשכן בחיים היום-יומיים של האדם מישראל, במחנה אשר בו הוא גר בשעת הנדודים, ועל האופציות שהוא טומן בתוכו לשלמות החברה הישראלית, ולמימוש ציפיות רוחניות של כל אדם גם אם איננו כהן!