פרשת עקב - ברית אהבה בין ה' וישראל

  • פרופ' יונתן גרוסמן

ברית אהבה בין ה' וישראל

פרשת עקב

פרשת השבוע שלנו הנה חלק מהמבוא הארוך לברית ערבות מואב (שנכרתת בפרשת כי תבוא). האווירה הכללית של הפרשה נעימה היא עד מאוד, וביטויי אהבה רבים בין ה' לישראל משוקעים לכל אורך הפרשה.

ברצוני להתמקד בשיעור ביחידה קטנה הפותחת את הפרשה, יחידה בעלת מבנה ספרותי ברור, שמשוקעים בה תכניה העיקריים של הפרשה.

היחידה שנבחן כתובה במבנה כיאסטי, כלומר, מבנה שבו הפתיחה מעין הסיום, החלק שלאחר הפתיחה מקביל לחלק שלפני הסיום, וכן הלאה, עד ללבה של היחידה (מעין כתב הסתר אתב"ש, שם א=ת; ב=ש; ג=ר וכו'). למרבה ההפתעה, לבה של היחידה הוא תחילת פרשת השבוע. לשון אחר, סיום הפרשה הקודמת ותחילת פרשתנו הנן למעשה יחידה ספרותית אחת, בעלת שני חלקים הבנויים במבנה כיאסטי. המעבר בין שני חלקי המבנה נעשה בדיוק בתחילת הפרשה, ותחילת הפרשה שלנו מקבילה לסיום הפרשה הקודמת.

נכתוב את היחידה כולה על פי המבנה המוצע (פרק ז', א-יט):

א. כי יביאך ה' א-להיך אל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה ונשל גוים רבים מפניך: החתי והגרגשי והאמרי והכנעני והפרזי והחוי והיבוסי שבעה גוים רבים ועצומים ממך.

ב. ונתנם ה' א-להיך לפניך והכיתם החרם תחרים אתם לא תכרת להם ברית ולא תחנם. ולא תתחתן בם בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך. כי יסיר את בנך מאחרי ועבדו אלהים אחרים וחרה אף ה' בכם והשמידך מהר. כי אם כה תעשו להם מזבחתיהם תתצו ומצבתם תשברו ואשירהם תגדעון ופסיליהם תשרפון באש.

ג. כי עם קדוש אתה לה' א-להיך בך בחר ה' א-להיך להיות לו לעם סגלה מכל העמים אשר על פני האדמה. לא מרבכם מכל העמים חשק ה' בכם ויבחר בכם כי אתם המעט מכל העמים.

ד. כי מאהבת ה' אתכם ומשמרו את השבעה אשר נשבע לאבותיכם הוציא ה' אתכם ביד חזקה ויפדך מבית עבדים מיד פרעה מלך מצרים.

ה. וידעת כי ה' א-להיך הוא הא-להים הא-ל הנאמן שמר הברית והחסד לאהביו ולשמרי מצותו לאלף דור. ומשלם לשנאיו אל פניו להאבידו לא יאחר לשנאו אל פניו ישלם לו.

ו. ושמרת את המצוה ואת החקים ואת המשפטים אשר אנכי מצוך היום לעשותם.

ו1. והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אתם

ה1. ושמר ה' א-להיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך.

ד1. ואהבך וברכך והרבך וברך פרי בטנך ופרי אדמתך דגנך ותירשך ויצהרך שגר אלפיך ועשתרת צאנך על האדמה אשר נשבע לאבתיך לתת לך.

ג1. ברוך תהיה מכל העמים לא יהיה בך עקר ועקרה ובבהמתך. והסיר ה' ממך כל חלי וכל מדוי מצרים הרעים אשר ידעת לא ישימם בך ונתנם בכל שנאיך.

ב1. ואכלת את כל העמים אשר ה' א-להיך נתן לך לא תחס עינך עליהם ולא תעבד את אלהיהם כי מוקש הוא לך.

א1. כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ממני איכה אוכל להורישם. לא תירא מהם זכר תזכר את אשר עשה ה' א-להיך לפרעה ולכל מצרים. המסת הגדלת אשר ראו עיניך והאתת והמפתים והיד החזקה והזרע הנטויה אשר הוצאך ה' א-להיך כן יעשה ה' א-להיך לכל העמים אשר אתה ירא מפניהם.

נעקוב תחילה אחר ההשוואה בין חלקי המשנה בתוך היחידה, הן מבחינה תוכנית והן מבחינה ספרותית (הבאת ביטויים משותפים היוצרים זיקה בין חלקי היחידה השונים):

א-א1: המסגרת של היחידה כולה היא סילוקם של הגויים מהארץ. סילוק זה עתיד להיעשות על ידי הקב"ה. נשים לב להשוואת הביטויים: "אשר אתה בא שמה לרשתה" (א) - "איכה אוכל להורישם" (א1); "גוים רבים ועצומים ממך" (א) - "רבים הגוים האלה ממני" (א1).

ב-ב1: בשני קטעים אלו דורש הכתוב צורת התייחסות מסוימת לגויי הארץ. ישראל נדרשים לכלות אותם ["והכיתם, החרם תחרים אתם" (ב) - "ואכלת את כל העמים... לא תחוס עינך עליהם" (ב1)], מחשש שמא ייגררו אחריהם לעבודה זרה. ושוב, ישנם ביטויים דומים בשני חלקים אלו: "ונתנם ה' א-להיך לפניך" (ב) - "כל העמים אשר ה' א-להיך נתן לך" (ב1); "ועבדו אלהים אחרים" (ב) - "ולא תעבד את אלהיהם" (ב1).

ג-ג1: בשני חלקים אלו, מדגיש הכתוב את יחסו המיוחד של ה' לישראל יחסית לשאר העמים. בג', מדגיש הכתוב את בחירת ישראל מכל העמים, ובג'1 מדגיש הכתוב את ברכתו של ה' לישראל, הגדולה מברכתו לשאר העמים. הביטוי המשותף בשני חלקים אלו הוא כמובן: "מכל העמים": "להיות לו לעם סגלה מכל העמים... לא מרבכם מכל העמים חשק ה' בכם... המעט מכל העמים" (ג) - "ברוך תהיה מכל העמים... וכל מדוי מצרים הרעים... ונתנם בכל שנאיך" (ג1).

ד-ד1: שני קטעים אלו מעלים על נס את אהבתו של ה' לעמו. אהבה זו גוררת בעקבותיה שני דברים. ראשית - בחירת ישראל והוצאתם ממצרים (ד), ושנית - מתוך מבט לעתיד - ברכת ה' העתידה להיות לישראל בארץ ישראל (ד1). הביטוי המשותף הוא כמובן אהבתו של ה' לעמו: "כי מאהבת ה' אתכם" (ד) - "ואהבך וברכך" (ד1). ואולם, בעוד שבחלק הראשון נזכרים פרעה ומצרים ["ויפדך מבית עבדים מיד פרעה מלך מצרים" (ד)], בחלק השני נזכרת ארץ ישראל, שהאהבה משפיעה על אופי הישיבה בה ["על האדמה אשר נשבע לאבתיך לתת לך" (ד1)].

ה-ה1: לאחר תיאור יחסי האהבה שרוחש ה' לעמו, מוסיף הכתוב נדבך למערכת יחסים מיוחדת זו. במקביל לאהבה שומר ה' גם את הברית שכרת עם עמו (ושעתיד הוא לכרות לאחר נאום זה), ברית המכוננת על חסד ה'. לא נופתע לגלות את שני הביטויים הללו בשני הקטעים: "וידעת כי ה' א-להיך הוא הא-להים, הא-ל הנאמן שמר הברית והחסד לאהביו" (ה) - "ושמר ה' א-להיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבתיך" (ה1). יושם לב לשתי הנימות השונות הקשורות בברית ובחסד על פי שני החלקים: בחלק הראשון הברית והחסד קשורים "לאהביו ולשמרי מצותו", כלומר לאנשים שבזכות עולמם הרוחני והדתי זוכים להיכלל בברית וזוכים לחסדו של ה'. במקביל, מעלה החלק השני אפשרות נוספת לזכות בברית ובחסד: לא רק בזכות מעשיו ועולמו הרוחני של האדם, אלא בשל עצם השתייכותו לעם ישראל, לזרעם של אבות האומה, שלהם נשבע ה': "את הברית ואת החסד, אשר נשבע לאבתיך".

ו-ו1: הציר המרכזי של היחידה כולה, לב לבו של הבנין כולו, מצוי בשני חלקים קצרים אלו. ו' הנו המשפט המסיים את פרשת ואתחנן, ואילו ו'1 פותח את פרשת השבוע שלנו, ומתחיל בזה את חלקה השני של היחידה כולה. הציר המרכזי דורש את הדרישה הבסיסית לקיום האהבה, הברית והחסד שבהם דובר קודם לכן. התנאי המרכזי העולה בלבה של היחידה הוא שמירת המצוות והמשפטים: "ושמרת... ואת המשפטים" (ו) - "תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם" (ו1); "מצוך היום לעשותם" (ו) - "ושמרתם ועשיתם אתם" (ו1).

כך, אם כן, עוברת יחידה זו ברצף מהיר על פני נושאים שונים, שאינם קשורים בהכרח זה לזה, ומקשרת את כולם יחדיו: שמירת המצוות, מערכת היחסים המיוחדת בין ישראל לה', ההיבדלות הנדרשת מגויי הארץ - עובדי עבודה זרה, וירושת ישראל את הארץ, למרות הגויים העצומים והרבים היושבים בה.

אם נשים לב להתפתחות הפנימית שביחידה זו, על פי המבנה המוצע, נראה כי ככל שמתקרבים ללב היחידה הולכת וגדלה ההתקרבות בין ה' לישראל.

בתחילה (א-א1), ישראל כלל אינם נזכרים כפועלים. חלק זה מתמקד כולו בעמידה של הקב"ה מול הגויים, ולישראל אין תפקיד של ממש במסגרת כללית זו. אדרבא, עם ישראל מוזכר כפסיבי, כמי שאינו פועל כלל ואך ניצב ומפחד אל מול הגויים: "כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ממני איכה אוכל להורישם". חלק מהותי מהמסר שבשני חלקים אלו הוא גירושם של הגויים על ידי ה' דווקא: "ונשל גוים רבים מפניך" (א), " לא תירא מהם זכר תזכר את אשר עשה ה' א-להיך לפרעה ולכל מצרים... כן יעשה ה' א-להיך לכל העמים אשר אתה ירא מפניהם" (א1).

לעומת זאת, כשאנו "מתקדמים ונכנסים" ללבה של הפרשה (ב-ב1), אנו רואים כי גם ישראל עצמם נדרשים לפעילות מול הגויים. אמנם "ונתנם ה' א-להיך לפניך", אך במקביל: "והכיתם, החרם תחרים אתם" (ב), וכן: "ואכלת את כל העמים אשר ה' א-להיך נתן לך" (ב1).

החלק הראשון אם כן מתאר את היחסים בין ה' לגויים, ואילו החלק השני-את יחסי ישראל והגויים. החלק השלישי (ג-ג1) מתמקד ביחסי שני אלו שפעלו עד עתה מול הגויים - ישראל וה', אך בחינה זו נעשית על רקע הגויים. בנוסף לישראל, נזכרים "כל העמים" בשני חלקים אלו (אמנם, כל הזכרתם לא באה אלא להדגיש שלא בחר בהם ה' וכי הם אינם עתידים להתברך כישראל).

בחלק הרביעי (ד-ד1) ובחלק החמישי (ה-ה1) מתוארת מערכת יחסים אנטימית בין ה' ועמו ישראל. היחסים ביניהם מתוארים כיחסי אהבה, וכיחסי ברית וחסד. כאן אין מקום לשום אומה ולשון! ישראל בלבד נזכרים, לא על רקע הגויים, ולא באופן יחסי אליהם. ה' בחר בעמו בשל אהבתו אליהם ובשל הברית והחסד, ובשלהם הוא גם עתיד לברכם בארץ ישראל.

עפ"י דברינו, ישנו פן מסוים של מחזה בפסוקים אלו. תחילה עולים על הבמה "שני הגיבורים", שכל אחד מהם תורם לגירושם של העמים מארץ ישראל. אחר כך, נפגשים שני הגיבורים על רקע העמים שנדחו וגורשו, ולבסוף מתאר הכתוב את שני הגיבורים כנפגשים באופן אינטימי זה עם זה.

על פי פרשנות זו, היינו מצפים כי אזכור הברית והשבועה בין ה' לאבות ימוקם לפני אזכורה של האהבה בין ה' לעם ישראל. מידת האינטימיות שיש באהבה גדולה, כמובן, ממידת האינטימיות שיש בשמירת ברית או שבועה היסטוריים. אולם עלינו לזכור את ההקשר הכללי שבו מובאים דברים אלו: אנו עוסקים בנאום ארוך של משה, אשר נאמר לעם ערב כריתת הברית המחודשת בערבות מואב. כל מטרת נאום זה היא להכין את העם לכריתת הברית, וכשם שנהוג כיום לכתוב בחוזים 'זכרון דברים' - כלומר רקע כללי על הבאים בברית החוזה, ותיאור הסיטואציה הנידונה- כך מבקש נאום זה להכין את הקרקע לכריתת הברית. בשל כך, כשבא משה לתאר את מערכת היחסים בין ה' לעמו הוא יעדיף להדגיש את קיום הברית והשבועה על ידי ה' מאשר את האהבה. אין כאן העדפה ערכית של בניית העולם הדתי על ברית ומחויבות על פני רגש האהבה. אדרבא, דווקא ספר דברים (ופרשתנו היא ראש וראשון לכך) מדגיש בכל התוקף את ציווי אהבת ה', ואת העובדה כי אהבת ה' ויראתו ניצבים כבסיס אלמנטרי לקיום התורה כולה. כאן ישנה העדפה לעולם הברית בשל ההקשר הספציפי של הנאום, אשר בא להכין ברית נוספת העומדת לקום.

הציר המרכזי, שעליו מושתת הבניין כולו, נעוץ כאמור, בשמירת "המצוה החקים והמשפטים" על ידי עם ישראל (ו-ו1). אם אמנם ימלא עם ישראל את חלקו בברית, כלומר ישמור את משפטי ה', אזי יגמול אתו הקב"ה טובה, וכשם שהוציאו מארץ מצרים, כך ימשיך ללוותו גם בארץ, יגרש את אויביו, יברך את פרי בטנו ופרי אדמתו ויסיר ממנו כל חולי וכל מדווי מצרים הרעים.