פרשת עקב - הארץ הטובה

  • הרבנית שרון רימון

הארץ הטובה[1] / שרון רימון

א. הקדמה

פעמיים בפרשתנו מתארת התורה את טוב הארץ, ובשתי הפעמים הללו מדגישה התורה שירושת הארץ הטובה תלויה בשמירת המצוות:

(א) כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּן וּרְבִיתֶם וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם:...
(ו) וְשָׁמַרְתָּ אֶת מִצְוֹת ה' אלוקיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וּלְיִרְאָה אֹתוֹ:
(ז) כִּי ה' אלוקיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר:
(ח) אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ:
(ט) אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת:
(י) וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אלוקיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ:
(יא) הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אלוקיךָ לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם:
(דברים, פרק ח').

(ח) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְמַעַן תֶּחֶזְקוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ:
(ט) וּלְמַעַן תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ:
(י) כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק:
(יא) וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם:
(יב) אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אלוקיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אלוקיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה:
(יג) וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה' אלוקיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם:
(יד) וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ:...
(כב) כִּי אִם שָׁמֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם לַעֲשֹׂתָהּ לְאַהֲבָה אֶת ה' אלוקיכֶם לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְדָבְקָה בוֹ:
(כג) וְהוֹרִישׁ ה' אֶת כָּל הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִלִּפְנֵיכֶם וִירִשְׁתֶּם גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִכֶּם:
(פרק י"א).

בשיעור זה נעיין בפרק ח'.

ב. מבנה פרק ח' ומשמעותו

תיאור טוב הארץ מופיע במרכז פרק ח' (פסוקים ז' - י'), כאשר לפניו ואחריו יש שני קטעים הכוללים תיאור של תקופת המדבר על קשייה הרבים. הפסוקים המתארים את קשיי תקופת המדבר מהווים מעין מסגרת לפסוקים המתארים את הארץ הטובה. בנוסף לכך, גם לכל אחד משלושת הקטעים יש מסגרת: אזהרה על שמירת המצוות לשני הקטעים המתארים את המדבר, והגדרת הארץ כ"טובה" למרכז. בנספח לשיעור מובאים הפרק במלואו, תרשים סכמטי של ההקבלות בין שלושת היחידות והפרק במלואו בחלוקה על פי המבנה; מומלץ לעיין בנספח ולאחר מכן להמשיך בלימוד השיעור.

כאשר יש מבנה ובו מסגרת התוחמת מרכז, המרכז הוא עיקר המסר של כלל הקטע. וכיוון שבמרכז פרקנו נמצא תיאור טוב הארץ, עיקר המסר שמשה רוצה להעביר לבני ישראל הוא שהארץ שהם עומדים לרשת היא טובה מאד. טוב זה מודגש עוד יותר על רקע מסגרת הפרק - תיאור המדבר. וכמובן - התנאי לירושת הארץ הוא שמירת המצוות.

ג. הסתירה בתיאור קשיי המדבר

נעיין בשני הקטעים המתארים את תקופת המדבר: כיצד מתאר משה את תקופת המדבר, ומה מטרתו בתיאור זה?

קטע א':

(ב) וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֹלִיכֲךָ ה' אלוקיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו אִם לֹא:
(ג) וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן הוֹדִעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם:
(ד) שִׂמְלָתְךָ לֹא בָלְתָה מֵעָלֶיךָ וְרַגְלְךָ לֹא בָצֵקָה זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה:
(ה) וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ ה' אלוקיךָ מְיַסְּרֶךָּ:

קטע ב':

(טו) הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ:
(טז) הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ:

בשני הקטעים מתואר הקושי הגדול שבהליכה במדבר, ומעניין לשים לב שהבטוי המיוחד "למען ענותך לנסותך" חוזר בשני הקטעים, וגם המן נזכר בשני הקטעים.

אולם, מלבד שתי החזרות הללו, בכל אחד מן התיאורים מוזכרות נקודות שונות מתקופת המדבר:

בקטע א' מתואר אורך הדרך (40 שנה), מוזכר הנס של "שמלתך לא בלתה ורגלך לא בצקה", ונאמר כמה פעמים שההליכה במדבר היא ייסורים שה' מביא על ישראל: "למען ענותך... ויענך וירעיבך... מייסרך".

בקטע ב' מתואר המדבר כמקום נורא: "המדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב וצמאון", ומתואר גם חסד ה' עם ישראל בהוצאת מים מן הסלע.

ההבדל מתחדד כאשר שמים לב דווקא לביטוי החוזר בשני הקטעים:

בקטע א': ...אֲשֶׁר הֹלִיכֲךָ ה' אלוקיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ…

בקטע ב': הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ…

לפי קטע א' העינוי והנסיון הוא ההליכה במדבר, ואילו לפי קטע ב' העינוי והנסיון הוא אכילת המן.

יתר על כן - עיון מדוקדק יותר יגלה כי תפקיד המן בשני הקטעים הפוך: לפי קטע א', המן מוצג כפתרון לעינוי ולרעב שבמדבר: "ויענך וירעיבך, ויאכילך את המן"; והמטרה של נתינת המן לבני ישראל היא "למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם"[2]. לעומת זאת, לפי קטע ב' המן מתואר כעינוי ונסיון; והמטרה של נתינת המן, של הנסיון הקשה הזה, היא "להיטיבך באחריתך".

מהו פשר הסתירות בין שני הקטעים?

ד. מטרת תיאור המדבר הראשון

כאמור, באותו פרק אנו מוצאים שני תיאורים של קשיי ההליכה במדבר, אך שני התיאורים שונים מאד זה מזה: לפי הקטע הראשון, ההליכה במדבר הייתה רצופה נסיונות וייסורים שה' הביא על ישראל. מטרת הנסיונות הקשים הללו היא "לדעת את אשר בלבבך התשמור מצוותיו אם לא"; כלומר - ה' מעמיד את ישראל במצבים קשים, כדי לבחון האם הם מוכנים לעבוד את ה' גם כאשר קשה להם וכאשר באים עליהם ייסורים והחיים אינם מתנהלים על מי מנוחות.

במצב זה, בו תנאי החיים של ישראל קשים ביותר, מופיע המן כמתת-שמים, המאפשרת להם להתקיים. ה' מעמיד את ישראל במדבר במצבים קשים של "ויענך וירעיבך", והנה הוא גם נותן פתרון לקושי: "ויאכילך את המן". פתרון זה איננו טבעי, אלא ברור שהוא מתת-שמיים מיוחדת, "אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך", ואפשר להוסיף: "ואשר לא ידעו הדורות אחריך". ישראל המורעבים, המקבלים את הלחם השמיימי, מתוודעים בעצמה רבה לכך שהחיים מתנהלים על פי ה'.

לסיכום, בתיאור המדבר הראשון ה' מתואר כמייסר את ישראל, מענם ומרעיבם; אך הוא גם נותן פתרון - "ויאכילך את המן", "שמלתך לא בלתה" וכן "רגלך לא בצקה". התחושה איתה יוצאים ישראל מן המדבר היא: "וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ ה' אלוקיךָ מְיַסְּרֶךָּ" - הייסורים הם מאת ה' ולטובת האדם, וכך גם ההצלה מהם היא מאת ה': "לְמַעַן הוֹדִעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם".

כפי שראינו לעיל, הפתיחה והסיכום לתיאור תקופת המדבר היא בפסוקים המזהירים את ישראל לשמור את המצוות, ובנוסף לכך, במהלך תיאור קשיי המדבר מופיע הפסוק: "למען ענותך לנסותך לדעת... התשמור מצוותיו". מתוך הקושי הגדול של תקופת המדבר, ישראל לומדים את הלקח החשוב שהחיים מתנהלים על פי ה' בלבד, ולכן עליהם לשמור את מצוותיו. שמירת המצוות מאפשרת את המשך הקשר המיוחד בין ה' לישראל, והמשך ניהול החיים על פי ה' באופן ישיר.

ה. מטרת תיאור המדבר השני

שפע הטוב בארץ וסכנת שכחת ה'

לאחר תקופת המדבר המחנכת לחיים על פי ה', הוא מביא את ישראל אל "ארץ טובה" (כמתואר בהרחבה בפסוקים ז' - י'). החיים במדבר אינם החיים האידיאליים, אלא רק "סדרת חינוך" שישראל צריכים לעבור לקראת הכניסה לארץ.

בארץ החיים שונים לגמרי, שכן הארץ משופעת בכל טוב:

(ז)... אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר:
(ח) אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ:
(ט) אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת:

הניגוד בין ה"ויענך וירעיבך" שבמדבר לבין השפע של הארץ מודגש ביותר: הארץ משופעת במים ובפירות, האכילה בה איננה ב"מסכנות" אלא אכילה לשובע, ועם ישראל לא יחסרו בה דבר.

לכאורה, כאן צריך להסתיים הפרק: ישראל למדו בתקופת המדבר את הלקח החשוב של חיים על פי ה', ובסוף "סדרת החינוך" הם מגיעים אל הארץ הטובה, בה הם יכולים לחיות חיים של שפע-טוב.

אולם, דווקא כאשר הם מגיעים אל הארץ הטובה מופיע חשש חדש:

(יא) הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אלוקיךָ לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם:
(יב) פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ:
(יג) וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה:
(יד) וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אלוקיךָ…

ישראל הורגלו לכך שבתנאים קשים ה' מציל אותם באופן ניסי; אך הנה הם מגיעים אל הארץ, ובאופן טבעי לגמרי הם יכולים למלא את כל מחסורם, ולכאורה הם כבר אינם זקוקים לקב"ה. כלומר, טוב הארץ יכול להיהפך למכשול - לגרום לישראל לשכוח את ה'.

אם כן, בתקופת המדבר ה' מנסה את ישראל האם הם ישמרו את מצוותיו למרות הקשיים הגדולים; וכאשר הם מגיעים אל הארץ הטובה הנסיון הוא הפוך: האם הם יזכרו את ה' וישמרו את מצוותיו למרות שפע הטוב.

כיצד מתמודדים עם חשש זה?

המאכילך מן למען ענותך

משה חוזר לתאר את תקופת המדבר, הפעם מזווית שונה מעט. הוא מתאר את המדבר הגדול והנורא, אשר יש בו נחשים ושרפים ומחסור במים. כיצד עברו ישראל את המדבר הנורא הזה? בפסוקים י"ד - ט"ו מתואר ה' כמיטיב עם ישראל ומאפשר את הליכתם במדבר[3], מוציא להם מים מן הסלע ונותן להם מן (תיאור זה בולט על רקע ההשוואה לפסוקים ב' - ה', אשר תיארו את ה' כמייסר את ישראל במדבר).

לפי תיאור זה, במדבר ישראל חווים את הטבת ה' עמם. ומתוך כך הם לומדים שהטוב הרב בעולם הוא מאת ה': "וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אלוקיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל".

אולם, ישראל הרי הולכים במדבר כאשר הדרך מתיישרת לפניהם על ידי ענני הכבוד והנחשים אינם פוגעים בהם בזכות הקב"ה, ולכן הם יכולים לקבל זאת באופן טבעי, ולא לשים לב לכך שה' הוא המציל אותם; ואם כן, כיצד הם זוכרים את ה' מתוך הטוב ומבחינים ששפע הטובה הוא מאת ה'?

הפתרון לכך הוא המן - על ידיו בני ישראל ילמדו לקח חשוב: "הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ". המן הוא אמנם אחד מן הדברים הטובים שה' משפיע על ישראל, אך יש בו גם מידה של עינוי ונסיון, ועל ידיו ישראל ישימו לב לכך שכל הטוב שיש להם הוא מאת ה'.

מהו העינוי והנסיון שבמן?

המן כנסיון

כדי להבין זאת נחזור לפרשת בשלח, המתארת את נתינת המן לישראל:

(ב) וַיִּלּוֹנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּמִּדְבָּר:
(ג) וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב:
(ד) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ…
(שמות, פרק ט"ז).

עד כאן מתואר המן כפתרון לרעב של ישראל, כפי שמתואר בפרקנו בפסוקים ב' - ה'. בפרשת בהעלותך, כאשר ישראל מתלוננים על המן, התורה מתארת את ייחודו וטובו של המן:

(ז) וְהַמָּן כִּזְרַע גַּד הוּא וְעֵינוֹ כְּעֵין הַבְּדֹלַח:
(ח) שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ וְטָחֲנוּ בָרֵחַיִם אוֹ דָכוּ בַּמְּדֹכָה וּבִשְּׁלוּ בַּפָּרוּר וְעָשׂוּ אֹתוֹ עֻגוֹת וְהָיָה טַעְמוֹ כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן:
(ט) וּבְרֶדֶת הַטַּל עַל הַמַּחֲנֶה לָיְלָה יֵרֵד הַמָּן עָלָיו:
(במדבר, פרק י"א).

וכך מפרש אבן עזרא (במדבר שם):

ספר הכתוב חסרון דעת המתאוים, כי המן היה כזרע גד, והוא קל ללקוט, והיה נראה, כי הוא לבן. ועוד כי יוכלו לאוכלו כאשר היה, גם לטחנו ברחים ולעשות עוגות, או לדכותו ולבשלו בפרור, ויש לו טעם נכבד כמו לשד השמן. ועוד היה יורד על מקום נקי אחר שירחץ הטל את המקום.

אם כן, המן מתואר כמתת-שמיים נפלאה; ומדוע בפרשתנו הוא מתואר כעינוי וכניסיון?

אם נמשיך לקרוא את הפסוקים בשמות ט"ז נוכל להבין זאת:

(ד) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם ויָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא:...
(טז) זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לִקְטוּ מִמֶּנּוּ אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת מִסְפַּר נַפְשֹׁתֵיכֶם אִישׁ לַאֲשֶׁר בְּאָהֳלוֹ תִּקָּחוּ:
(יז) וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּלְקְטוּ הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט:
(יח) וַיָּמֹדּוּ בָעֹמֶר וְלֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט לֹא הֶחְסִיר אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ לָקָטוּ:
(יט) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם אִישׁ אַל יוֹתֵר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר:
(כ) וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה וַיּוֹתִרוּ אֲנָשִׁים מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַשׁ וַיִּקְצֹף עֲלֵהֶם מֹשֶׁה:
(כא) וַיִּלְקְטוּ אֹתוֹ בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר אִישׁ כְּפִי אָכְלוֹ וְחַם הַשֶּׁמֶשׁ וְנָמָס:
(כב) וַיְהִי בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לָקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה שְׁנֵי הָעֹמֶר לָאֶחָד ...
(כג) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת קֹדֶשׁ לַה' מָחָר אֵת אֲשֶׁר תֹּאפוּ אֵפוּ וְאֵת אֲשֶׁר תְּבַשְּׁלוּ בַּשֵּׁלוּ וְאֵת כָּל הָעֹדֵף הַנִּיחוּ לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד הַבֹּקֶר:
(כד) וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ עַד הַבֹּקֶר כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה וְלֹא הִבְאִישׁ וְרִמָּה לֹא הָיְתָה בּוֹ:

המן ניתן לבני ישראל כדי לפתור את בעיית הרעב במדבר, ובכך הוא דומה למים אשר ניתנו לבני ישראל כדי לפתור את בעיית הצמא במדבר. המים ניתנים לבני ישראל באופן ניסי, אך לבסוף אלו הם מים רגילים, והשתייה מהם היא רגילה, ללא הגבלות או צוויים מיוחדים. לעומת זאת, ייחודו של המן הוא בכך שבכל יום מחדש הוא מזכיר לבני ישראל את עובדת היותו ניסי:

א. זהו מאכל שאיש איננו יודע מהו, ואין כמותו בעולם הטבע הרגיל[4].

ב. ההתנהגות איתו כרוכה בכללים נוקשים מאד, ואיננה כאכילה טבעית: יש ללקוט כמות מסויימת, לא להשאיר למחרת, וביום שישי יש ללקוט כפול.

ג. המן מתנהג בהתאם לכללים האלוקיים: הוא מתקלקל כאשר שומרים אותו ליום המחרת, אך ביום שישי ניתן לשמרו ליום המחרת ( בנוסף לכך, על פי המדרש [עיינו רש"י שם לפסוקים י"ז - י"ח, וכן בראב"ע] כמות המן שהושגה איננה כפי הכמות שנלקטה, אלא משתנה כך שכל אחד יקבל את אותה הכמות).

ד. המן ניתן בכל יום מחדש.

אם כן, ה' השפיע דברים רבים טובים על ישראל בלכתם במדבר, ואל רוב הדברים האלה הם יכולים להתרגל ולשכוח את עובדת היותם נסיים; אך המן מזכיר להם בכל יום מחדש שה' הוא הנותן להם את מזונם באופן ניסי, ושעליהם לנהוג במזון זה על פי כלליו האלוקיים.

בכך מהווה המן נסיון לבני ישראל: ראשית כל, במובן הפשוט - האם הם יקיימו את מצוות ה' הכרוכות במן (לא ללקוט יותר מהנדרש לאותו היום, לא להשאיר למחרת ולא לצאת ללקוט ביום השבת). אך מעבר לכך - המן מהווה נסיון קשה מאד לבני ישראל בגלל הקושי הרב שהוא מעמיד לפניהם: עליהם לסמוך על ה' באופן מוחלט, ולבטוח בו שבכל יום מחדש הוא יוריד להם את המזון הניסי הזה, כאשר אין להם שום מאגרי מזון שאפשר להשתמש בהם בעת הצורך. המן דורש מבני ישראל לחיות בתחושה מתמדת של תלות מוחלטת בקב"ה.

זהו נסיון קשה. ואכן, בפרשת בהעלותך מתארת התורה את הקושי של ישראל לעמוד בנסיון זה:

(ד) וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר:
(ה) זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים:
(ו) וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ:
(במדבר, פרק י"א).

התלונה על המן היא גם לגבי המן עצמו - שהוא מזון אחד ולא מגוון; אך בנוסף לכך, ישנה תלונה על כך שהם צריכים לצפות לו בכל יום מחדש, כפי שמסביר הרמב"ן את תלונתם:

... ואמרו בלתי אל המן עינינו - שאפילו המזון אשר אנו חיים בו איננו בידינו שתהיה נפשנו דשנה ושבעה בו, אבל נתאוה לו ונשא עינינו אליו בכל עת כי באולי יבא לנו, והנה אין כל בלתי תוחלת המן. אמרו המשל הידוע (יומא עד:), אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו...
(רמב"ן, במדבר, פרק י"א פסוק ו').

אם כן, המן הוא מצד אחד מתת-שמיים המושפעת על ישראל בחסדו של הקב"ה, ומאפשרת את קיומם במדבר; ומצד שני המן מהווה נסיון מתמיד ולא פשוט עבור בני ישראל[5].

ו. סיכום

על סף הכניסה אל הארץ, המשופעת בכל טוב, מזכיר משה פעמיים את תקופת המדבר, כדי שבני ישראל לא ישכחו בארץ הטובה את הלקח החשוב שלמדו במדבר:

(ג) לְמַעַן הוֹדִעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם:…
(יח) וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אלוקיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל.

תקופת המדבר למדה את בני ישראל לבטוח בה' ולדעת שהכל מתנהל על פי ה': גם הטובה וגם הרעה מנוהלות על ידי ה', המשגיח על הכל ומסובב את הכל.

משה בוחר לתאר את תקופת המדבר בשני קטעים שונים, ובכך הוא מלמד את בני ישראל שיש שתי מציאויות שבהן אדם עלול להפסיק לקיים את המצוות: האחת - מרב עינוי וקושי, כאשר האדם מרגיש שה' לא עוזר לו, ואולי יותר מכך - שה' מייסר אותו; והשנייה - מרב טובה, הגורמת לו לשכח מי משפיע את הטובה.

המן הוא תשובה לשני מצבים אלה. מצד אחד, ממנו לומד האדם שבתוך העינוי יש גם טובה שה' משפיע על האדם; אז האדם שם לב עד כמה חייו הם על פי ה', והוא גם מבין שה' מייסרו, כשם שאב מייסר את בנו, כדי לחנכו:

(ג) ...כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם:…
(ה) וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ ה' אלוקיךָ מְיַסְּרֶךָּ:

מצד שני, בתוך כל הטוב המושפע על האדם יש גם משהו שאיננו ברור ומובן מאליו, אלא מהווה חסרון שמתמלא על ידיה' באופן ברור. ברגעים אלה האדם מבין שכל הטובה שיש לו היא מאת ה', וה' הוא הנותן לו כח לעשות את כל החיל:

(יח) וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אלוקיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל:


נספחים

פרק ח' במלואו

(א) כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּן וּרְבִיתֶם וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם:
(ב) וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הוֹלִיכְךָ ה' אלוקיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֹר מִצְו‍ֹתָו אִם לֹא:
(ג) וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם:
(ד) שִׂמְלָתְךָ לֹא בָלְתָה מֵעָלֶיךָ וְרַגְלְךָ לֹא בָצֵקָה זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה:
(ה) וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ ה' אלוקיךָ מְיַסְּרֶךָּ:
(ו) וְשָׁמַרְתָּ אֶת מִצְו‍ֹת ה' אלוקיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וּלְיִרְאָה אֹתוֹ:
(ז) כִּי ה' אלוקיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר:
(ח) אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ:
(ט) אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת:
(י) וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אלוקיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ:
(יא) הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אלוקיךָ לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְו‍ֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם:
(יב) פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ:
(יג) וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה:
(יד) וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אלוקיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים:
(טו) הַמּוֹלִיכְךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ:
(טז) הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ:
(יז) וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה:
(יח) וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אלוקיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה:
(יט) וְהָיָה אִם שָׁכֹחַ תִּשְׁכַּח אֶת ה' אלוקיךָ וְהָלַכְתָּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבַדְתָּם וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן:
(כ) כַּגּוֹיִם אֲשֶׁר ה' מַאֲבִיד מִפְּנֵיכֶם כֵּן תֹּאבֵדוּן עֵקֶב לֹא תִשְׁמְעוּן בְּקוֹל ה' אלוקיכֶם:

תרשים סכמטי של ההקבלות בין שלושת יחידות הפרק

ראשית, נסביר שוב וביתר פירוט את חלקי הפרק ואת ההקבלות ביניהם.

פסוקים א' - ו' מהווים את המסגרת הפותחת של הפרק; מרכז הפרק הוא פסוקים ז' - י'; ופסוקים י"א - כ' הם המסגרת הסוגרת של הפרק.

ההקבלה הראשית בפרק היא בין שתי המסגרות המתארות את המדבר, לעומת מרכז הפרק המתאר את ארץ ישראל (ההקבלה תוצג מייד ביתר פירוט).

ההקבלה השנייה שיש בפרק, וליתר דיוק - מערכת הקבלות, היא בתוך כל חלק של הפרק: המסגרת הפותחת מכילה אזהרה לקיום המצוות (פסוק א'), תיאור המדבר (פסוקים ב' - ה') ושוב אזהרה לקיום המצוות; האזהרות מקבילות ביניהן, כפי שנראה מייד. המסגרת הסוגרת מכילה אף היא אזהרה לקיום המצוות (פסוקים י"א - י"ד), תיאור המדבר (פסוקים ט"ו - ט"ז), ושוב אזהרה לקיום המצוות (פסוקים י"ז - כ'); וגם כאן האזהרות מקבילות. במרכז הפרק הארץ מוגדרת כ"טובה", לאחר מכן מופיע תיאורה, ואז שוב היא מוגדרת כ"טובה".

וכעת - נציג תרשים סכמטי של ההקבלות בפרק, ובהמשך נביא את הפרק במלואו תוך ציון של כל ההקבלות (ההקבלות בתרשים בין המסגרות מצויינות על ידי כתב קו תחתי, וההקבלות בתוך כל מסגרת מצויינות על ידי כתב מודגש):

הפרק במלואו וציון ההקבלות בו

מסגרת א'

מרכז הפרק

זמנים

שעון קיץ

הזמנים באדיבות קלוח

יש לך שאלות או משוב אנו נשמח לשמוע ממך

צור קשר