פרשת עקב - פרשיות שמע ו`והיה אם שמוע`

  • הרב מאיר שפיגלמן

פרשת עקב

כל יהודי מצוּוֶה לומר פעמיים בכל יום - בבוקר ובערב - את פרשיות "שמע" ו"והיה אם שמוע". הנימוק הפשוט לכך שדווקא פרשיות אלו נקבעו לאומרם בכל יום הוא הציווי המופיע בהם: "ושיננתם לבניך ודברת בם, בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך". אמנם, להלן נראה שייתכן שישנם נימוקים נוספים לכך שחז"ל קבעו לומר דווקא את הפרשיות הללו בכל יום שחרית וערבית.

פרשיות שמע ועשרת הדיברות

כפי שהזכרנו כבר בעבר, נאומו השני של משה בספר דברים מתחיל בפרק ה' ומסתיים בסוף פרשת עקב[1]. בנאום זה, משה הסביר לבני ישראל כיצד ניתנו המצוות ומדוע חייבים לקיים אותן, כהקדמה לנאום השלישי - בו הוא נכנס לעובי הקורה, ופירט את המצוות ואת האיסורים. מסיבה זו, כל הנאום השני סובב סביב עשרת הדיברות ומעמד הר סיני, שבעקבותיו ציווה הקב"ה להעביר את המצוות לבני ישראל.

מייד לאחר סיפור מתן הלוחות הראשונים (לאחר מספר פסוקים המשלימים סיפור זה), מופיעה בתורה פרשת "שמע ישראל". בדומה לכך, מייד לאחר סיפור מתן הלוחות השניים (לאחר מספר גדול יותר של פסוקים החותמים את עניין מתן הלוחות הללו), מופיעה בתורה פרשת "והיה אם שמוע". הגמרא (ברכות יב ע"א) מספרת שחז"ל ביקשו לקבוע לומר בכל יום את עשרת הדיברות, אך ביטלו תקנה זו "מפני תרעומת המינים". ייתכן, שלאחר שחז"ל דחו את הזכרת עשרת הדיברות בכל יום, הם בחרו לומר בכל יום את שתי הפרשיות המופיעות בתורה מייד לאחר עשרת הדיברות.

נוסף על העובדה שהפרשיות הקודמות ל"שמע" ול"והיה אם שמוע" הם פרשיות נתינת הלוחות, קיימת גם הקבלה בולטת ביניהן: שתי הפרשיות הללו - הפרשייה הקודמת ל"שמע" והפרשייה הקודמת ל"והיה אם שמוע" - מסתיימות בביטוי "ארץ זבת חלב ודבש", ושתיהן עוסקות בנושא אריכות הימים ("ולמען יאריכון ימיך" - "ולמען תאריכו ימים על האדמה"). אם אכן יש משמעות להקבלה זו, ניתן להסביר כך את סופה של הפרשייה הראשונה: פרשייה זו מסתיימת במילים "ארץ זבת חלב ודבש" למרות שהפסוקים האחרונים שלה אינם עוסקים כלל בארץ ובירושתה. לאור דברינו, ייתכן שהתורה הכניסה ביטוי זה בסוף הפרשייה הראשונה למרות שהוא אינו שייך לשם, כדי ליצור הקבלה עם הפרשייה השנייה.

על ההקבלה שבין פרשיות "שמע" ו"והיה אם שמוע" אין צורך להרחיב. בשתיהן מוזכרות הטוטפות והמזוזות, והפסוקים המופיעים בהם כמעט זהים.

שתי פרשיות הברית

הקבלה נוספת שיש לשים לב אליה היא ההקבלה בין תחילת פרשת עקב לבין פרשת "והיה אם שמוע", ובין שתי הפרשיות האלו לפרשיות הברכות ב"בחוקותי" וב"כי תבוא". לארבע הפרשיות האלו יש נושאים משותפים, ואף חלק מהביטויים המופיעים בהם הם זהים:

"ואהבך וברכך והרבך, וברך פרי בטנך ופרי אדמתך, דגנך ותירֹשך ויצהרך, שגר אלפיך ועשתרת צאנך, על האדמה אשר נשבע לאבתיך לתת לך. ברוך תהיה מכל העמים, לא יהיה בך עקר ועקרה ובבהמתך. והסיר ה' ממך כל חלי, וכל מדוי מצרים הרעים אשר ידעת - לא ישימם בך, ונתנם בכל שֹנאיך". (דברים ז', יב-טו)

ונתתי מטר ארצכם בעתו, יורה ומלקוש, ואספת דגנך ותירשך ויצהרך. ונתתי עשב בשדך לבהמתך, ואכלת ושבעת". (דברים י"א, יג-טו)

"ונתתי גשמיכם בעתם, ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו. והשיג לכם דיש את בציר ובציר ישיג את זרע, ואכלתם לחמכם לשבע וישבתם לבטח בארצכם. ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד, והשבתי חיה רעה מן הארץ, וחרב לא תעבר בארצכם. ורדפתם את אֹיביכם, ונפלו לפניכם לחרב. ורדפו מכם חמשה מאה ומאה מכם רבבה ירדפו, ונפלו אֹיביכם לפניכם לחרב. ופניתי אליכם, והפריתי אתכם והרביתי אתכם, והקימֹתי את בריתי, אתכם. ואכלתם ישן נושן, וישן מפני חדש תוציאו". (ויקרא כ"ו, ג-י)

"ברוך אתה בעיר וברוך אתה, בשדה. ברוך פרי בטנך ופרי אדמתך ופרי בהמתך, שגר אלפיך ועשתרות צאנך. ברוך טנאך ומשארתך. ברוך אתה בבֹאך וברוך אתה בצאתך. יתן ה' את אֹיביך הקמים עליך נִגפים לפניך, בדרך אחד יצאו אליך ובשבעה דרכים ינוסו לפניך. יצו ה' אִתך את הברכה, באסמיך ובכל משלח ידך, וברכך בארץ אשר ה' א-לוהיך נֹתן לך". (דברים כ"ח, ב-ח)

אמנם, מעיון בארבע הפרשיות הללו עולה שקיים הבדל מהותי ביניהן. בפרשיות הברכות ובפרשת "והיה אם שמוע" התורה מרחיבה לפרט את הקללות יותר מהברכות. בתחילת פרשת עקב, לעומת זאת, התורה מפרטת רק את הברכות, ורק מאוחר יותר - אחרי מעבר לעניין אחר לחלוטין - מוזכרות בקצרה גם קללות.

נראה שניתן להסביר את ההבדל שבין תחילת הפרשה לבין שלוש הפרשיות האחרות על פי ההבדל, שעמדנו עליו בעבר, שבין הדיברות הראשונות לשניות. במתן התורה הראשון, בתיאור כריתת הברית בין עם ישראל לקב"ה, כמעט שאין איזכור לקללות, שכן העם טרם חטא בעגל, ואין צורך להזכיר בכלל את האפשרות שהעם יחטא. רק לאחר חטא העגל - בכריתת הברית של הלוחות השניים - רואה התורה מקום לפרט גם את אפשרות החטא ואת הקללות.

ייתכן שפרשת "שמע" (המסתיימת בסוף פרק ח') מציינת את הברית של הלוחות הראשונים, לפני חטא העגל. פרשת "והיה אם שמוע" - אף היא פותחת ב"שמע ישראל", אך היא מציינת את כריתת הברית של הלוחות השניים, לאחר חטא העגל, כאשר יש צורך להזכיר גם את החטא ואת העונש[2]. ייתכן, שחז"ל בחרו דווקא בשתי הפרשיות האלו לאומרן מדי יום כיוון ששתיהן מציינות את הברית שבין הקב"ה לעם ישראל, ולכן גם התורה מצווה לתת אותם על היד, על הראש ועל מזוזות הבית.

הברית השנייה

אמנם, עדיין יש לבאר מדוע בחרו חז"ל לומר רק את פרשת "והיה אם שמוע", ולא הוסיפו לה את הפרשה שלפניה, הפותחת את העניין. לכל הפחות, ראוי היה להוסיף לפרשת "והיה אם שמוע" את הפסוקים שאחריה, המסיימים את נאומו של משה:

"כי אם שמֹר תִשמרון את כל המצוה הזאת אשר אנֹכי מצוה אתכם לעשֹתה... והוריש ה' את כל הגוים האלה מלפניכם, וירִשתם גוים גדֹלים ועצֻמים מכם...".

פרשת "והיה אם שמוע" היא באופן מובהק אמצע עניין: לפניה התורה מתארת את ארץ ישראל כארץ הזקוקה למטר השמיים, שלא כמצרים, ובעקבות כך היא תולה (בפרשת "והיה אם שמוע") את ירידת הגשת בקיום המצוות.

כדי לענות על שאלה זו, עלינו לבחון את הברית המתוארת בנאומו השני של משה. ברית זו, בדומה לכל חוזה, כוללת שכר על קיומה ועונש על ביטולה. בני ישראל התחייבו לקיים את המצוות, והסנקציה כנגד עבירה על התחייבות זו הם העונשים המפורטים בברית. ייתכן, שאנו אומרים בכל יום את פרשת "שמע" - הפותחת את הברית - ואת פרשת "והיה אם שמוע" - המסיימת אותה (כמעט). התורה בחרה בשתי הפרשיות הממסגרות את הברית והמפרטות את השכר ואת העונש, כדי שכל יהודי יזכיר מדי יום פעמיים את הברית שכרת איתו הקב"ה.

הזכרת מיתת אהרן

כפי שהסברנו, הנאום השני סובב כולו סביב עשרת הדיברות. יוצא דופן בולט לכלל זה הוא סיפור מיתת אהרן, המופיע בנאום זה למרות שאין כל קשר, לכאורה, בינו לבין עשרת הדיברות. אירועים אחרים שהתורה מזכירה בנאום השני - כמו יציאת מצרים ופרשת קורח - ניתן לקשר לעשרת הדיברות ולהכרה בשלטון הקב"ה; אולם סיפור מיתת אהרן יוצא מכלל זה.

ייתכן היה להסביר שמיתת אהרן הוזכרה כדי להזכיר שמשה ואהרן לא הקדישו את שם ה' ולכן נענשו; אולם אז היה עלינו להסביר מדוע משה אינו מזכיר כלל את חלקו בחטא מי מריבה, למרות שחטאו באותה פרשה היה גדול יותר מחטאו של אהרן.

למעשה, אפילו אם נתרץ בדרך כלשהי את הקושייה אודות הזכרת מיתתו של אהרן, עדיין לא תנוח דעתנו. שהרי מיתת אהרן מוזכרת בפסוקים לאחר עשיית הארון ללוחות ולפני הבדלת שבט לוי. מדוע חרג משה בצורה כה בולטת מסדר האירועים הכרונולוגי, ותיאר מאורע שאירע בשנה הארבעים ביחד עם מאורעות שאירעו בשנה השנייה?

שלוש פעמים מוזכר בפרשתנו שמשה עלה להר סיני והתפלל ארבעים יום על בני ישראל, אך מעולם לא שמענו שמשה שהה בהר סיני מאה ועשרים יום (נוסף על ארבעים היום הראשונים, שבהם הוא קיבל את התורה). לכן, נראה שמטרת ההזכרות של ארבעים הימים אינה להוסיף תקופה נוספת של ארבעים יום, אלא לחלק את הפרשה לחלקים. האיזכורים החוזרים של ארבעים היום מחלקים את הפרשה לשני חלקים[3].

הפסוקים המופיעים בין האיזכור הראשון לבין האיזכור השני מתארים את קושי עורפם של בני ישראל. במסגרת זו, משה מזכיר את התנהגותם של ישראל במסה ואת השקייתם במים המעורבים באפר העגל. בין האיזכור השני לאיזכור השלישי תיאר משה את יצירת הלוחות ואת מות אהרן.

כאשר משה מתאר כיצד הוא התפלל על אהרן, הוא אינו מדגיש שהקב"ה נענה לו (כפי שהוא מדגיש שהקב"ה נענה לו וסלח לעם ישראל לאחר חטא העגל). על ידי תיאור מות אהרן, התורה רומזת שמותו היה קשור לחטא העגל (בדיוק כמו עשיית הלוחות השניים, שתיאורה צמוד לסיפור מות אהרן). רמיזה זו מודגשת באמצעות השימוש במילים "בעת ההיא": באותה עת שישראל חטאו בעגל - משה עשה את הלוחות, ובאותה עת עצמה - הובדלו הלויים מתוך בני ישראל. מות אהרן מוזכר בין שני האירועים הללו (שאירעו, למעשה, באותו זמן), כדי להדגיש את הקשר שבין מות אהרן לבין חטאו בעגל.



[1] אפשר שגם תחילת פרשת ראה שייכת לנאום השני, שכן הנאום השלישי מפרט את המצוות המוטלות על בני ישראל, ופירוט זה מתחיל רק בתחילת פרק י"ב. כמו כן, מילים מסויימות בתחילת פרשת ראה קושרות קטע זה לפרשה הקודמת. מאידך, האיזכור של הברכה והקללה בהר גריזים ועיבל מושך דווקא לסיווג תחילת פרשת ראה כתחילת הנאום השלישי.

[2] פרט למדרגתם הנמוכה-יותר של הלוחות השניים הנובעת מכך שמשה עשאן (ולא הקב"ה), גם מדרגתם של בני ישראל ירדה כאשר הם קיבלו את הלוחות השניים. הקב"ה ציווה על משה לעשות ארון עץ ולשים את הלוחות בארון, והתורה מדגישה שמשה עשה זאת. אזכור מעין זה לא קיים בלוחות הראשונים. נראה, שחשיבות עשיית הארון נובעת מכך ששימת הלוחות בארון מונעת מבני ישראל לראותם. שלא כבלוחות הראשונים - שהורדו לבני ישראל תוך התגלות אלוקית - הלוחות השניים הושמו בארון, כך שרק משה יכול היה לראותן.

[3] מלבד החלוקה המתוארת כאן, קיימת חלוקה נוספת. הביטוי "ממרים הייתם עם ה'" נמצא בפסוק ח ובפסוק כד, כאשר הפסוקים שבאמצע מתארים את כל המקומות בהם בני ישראל הקציפו את ה'.