פרשת עקב - תפילת משה - לפני הירידה מההר או אחריה?

  • הרב אמנון בזק

פרשת עקב - תפילת משה - לפני הירידה מההר או אחריה? / הרב אמנון בזק

א. הסתירה

בפרשתנו מבקש משה להדגיש את המסר, לפיו "לא בצדקתך ה' א-לוהיך נֹתן לך את הארץ הטובה הזאת לרשתה, כי עם קשה עֹרף אתה" (ט', ו). משה מוכיח זאת ממעשיהם הרעים של בני ישראל בתקופת המדבר: "זכֹר אל תשכח את אשר הקצפת את ה' א-לוהיך במדבר, למן היום אשר יצאת מארץ מצרים עד בֹּאכם עד המקום הזה ממרים הייתם עם ה'". הראיה המרכזית שמביא משה לקושי לבבם של ישראל היא פרשת חטא העגל, שאותה הוא מתאר באריכות.

תיאור החטא עצמו מובא בפי משה באופן מקביל כמעט לחלוטין למסופר בחומש שמות (שמות ל"ב, ז-י). בשני התיאורים מופיעים ברציפות שני דיבורי הקב"ה למשה. נציב את שני התיאורים במקביל:

פרשת כי-תשא

פרשת עקב

"וידבר ה' אל משה - לך רד כי שִחת עמך אשר העלית מארץ מצרים: סרו מהר מן הדרך אשר צִויתם, עשו להם עגל מסכה, וישתחוו לו ויזבחו לו ויאמרו - אלה אלֹהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים".

"ויאמר ה' אלי - קום רד מהר מזה כי שחת עמך אשר הוצאת ממצרים, סרו מהר מן הדרך אשר צִויתם, עשו להם מסכה".

"ויאמר ה' אל משה - ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עֹרף הוא: ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם, ואעשה אותך לגוי גדול".

"ויאמר ה' אלי לאמֹר - ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עֹרף הוא: הרף ממני ואשמידם ואמחה את שמם מתחת השמים, ואעשה אותך לגוי עצום ורב ממנו".

שני התיאורים מקבילים כמעט לחלוטין, מלבד הבדל אחד שאינו נראה משמעותי: מעשה בני ישראל מתואר בפרשתנו בצורה קצרה יותר מאשר תיאורו בפרשת כי-תשא.

מכאן ואילך אנו מוצאים הבדל משמעותי מאוד בין שני התיאורים של חטא העגל. בפרשת כי-תשא מתואר שמשה התפלל לקב"ה וביקש רחמים על בני ישראל, ורק אחר כך ירד מההר עם לוחות העדות בידו:

"ויחל משה את פני ה' א-לוהיו, ויאמר - למה ה' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים בכֹח גדול וביד חזקה: למה יאמרו מצרים לאמֹר - ברעה הוציאם להרֹג אֹתם בהרים ולכלֹתם מעל פני האדמה; שוב מחרון אפך והנחם על הרעה לעמך: זכֹר לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך אשר נשבעת להם בך ותדבר אלֵהם ארבה את זרעכם ככוכבי השמים, וכל הארץ הזאת אשר אמרתי אתן לזרעכם ונחלו לעֹלם:

וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו:

ויפן וירד משה מן ההר ושני לֻחֹת העדֻת בידו, לֻחֹת כתֻבים משני עבריהם, מזה ומזה הם כתבים".
(שמות ל"ב, יא-טו)

לעומת זאת, בפרשתנו התיאור הוא שונה. בהתחלה מקיים משה את צו הקב"ה - "קום רד מהר מזה", בלי לפנות לקב"ה בתפילה. רק אחרי שירד אל העם, ראה את חטא העגל ושבר את הלוחות, משה עולה חזרה אל ה' ומתפלל שיסלח לעם:

"ואפן וארד מן ההר וההר בֹּער באש ושני לֻחֹת הברית על שתי ידי: וארא והנה חטאתם לה' א-לוהיכם, עשיתם לכם עגל מסכה, סרתם מהר מן הדרך אשר צִוה ה' אתכם: ואתפֹּשׂ בשני הלֻחֹת ואשלִכם מעל שתי ידי ואשברם לעיניכם:

ואתנפל לפני ה' כראשֹנה ארבעים יום וארבעים לילה, לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי, על כל חטאתכם אשר חטאתם לעשות הרע בעיני ה' להכעיסו: כי יגֹרתי מפני האף והחמה אשר קצף ה' עליכם להשמיד אתכם,

וישמע ה' אלי גם בפעם ההִוא". (ט', טו-יט)

אחרי תיאור זה, משה עובר לתאר חטאים נוספים של בני ישראל במדבר (ט', כב-כד), אולם לקראת סוף הפרק הוא חוזר ומתאר את תפילתו בארבעים הימים האחרונים. תפילה זו מקבילה באופן כללי לתפילה שהתפלל משה בפרשת כי-תשא, אולם - כאמור - קיים הבדל בולט בין זמני שתי התפילות: אותה תפילה שהתפלל משה לפי פרשת כי-תשא לפני ירידתו מן ההר, התפלל משה לפי פרשת עקב לאחר ירידתו מההר בעלייתו השנייה אל האלוקים[1]:

פרשת כי-תשא

פרשת עקב

"ויחל משה את פני ה' א-לוהיו, ויאמר - למה ה' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים בכֹח גדול וביד חזקה: למה יאמרו מצרים לאמֹר - ברעה הוציאם להרֹג אֹתם בהרים ולכלֹתם מעל פני האדמה; שוב מחרון אפך והנחם על הרעה לעמך: זכֹר לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך אשר נשבעת להם בך ותדבר אלֵהם ארבה את זרעכם ככוכבי השמים, וכל הארץ הזאת אשר אמרתי אתן לזרעכם ונחלו לעֹלם".

"ואתפלל אל ה' ואֹמר - ה' אלוקים, אל תשחת עמך ונחלתך אשר פדית בגדלך, אשר הוצאת ממצרים ביד חזקה: זכֹר לעבדיך לאברהם ליצחק וליעקב, אל תפן אל קשי העם הזה ואל רשעו ואל חטאתו: פן יאמרו הארץ אשר הוצאתנו משם - מבלי יכֹלת ה' להביאם אל הארץ אשר דבר להם, ומשנאתו אותם הוציאם להמִתם במדבר: והם עמך ונחלתך אשר הוצאת בכֹחך הגדל ובזרֹעך הנטויה".

אמנם, גם בפרשת כי-תשא מתוארת עלייה שנייה של משה אל ההר, ואף בה הוא נשא תפילה לקב"ה שיכפר על חטאם של בני ישראל:

"ויהי ממחרת, ויאמר משה אל העם - אתם חטאתם חטאה גדֹלה, ועתה אעלה אל ה' אולי אכפרה בעד חטאתכם: וישב משה אל ה' ויאמר - אנא, חטא העם הזה חטאה גדלה ויעשו להם אלֹהי זהב: ועתה אם תשא חטאתם, ואם אין - מחני נא מספרך אשר כתבת". (שמות ל"ב, ל-לב)

ברם, ברור שהתפילה המתוארת בפרשתנו אינה תפילה זו, המנוסחת באופן שונה לחלוטין מן התפילה הראשונה, אלא התפילה הראשונה המתוארת בחומש שמות[2]. מדוע, אפוא, מופיעה תפילה זו בפרשת כי-תשא לפני הירידה מההר, ואילו בפרשתנו היא מופיעה אחרי העלייה השנייה?

ב. גישות ראב"ע ורמב"ן

המפרשים התמודדו עם קשיים אלו, והציעו פתרונות שונים.

ראב"ע כתב (שמות ל"ב, יא):

"יש אומרים כי זאת התפילה היא הנזכרת בפרשת 'והיה עקב'. וזו התפילה הייתה ראויה להיכתב אחר שוב משה אל ההר, על כן: 'וינחם ה' ' - אחר שהתפלל והתנפל ארבעים יום. ואם נִחם על הרעה בראשונה - מה טעם לומר 'אולי אכפרה בעד חטאתכם'? כי ירד ושרף העגל והרג עובדיו, אז שב להתפלל לשם בעד ישראל ובעד אהרן שהיה הסיבה. ואחרים אמרו, כי תפלת 'אל תשחת עמך' איננה זאת הנזכרת במקום הזה.

ולפי דעתי, כי טעמי התפלה שווים, כאשר אפרש. כי איך יחלה פני השם לפני שרוף העגל וישק את בני ישראל ויהרוג עובדיו. רק השם רמז לו שיתפלל אחר רדתו ויסיר העגל. על כן כתוב 'אולי אכפרה בעד חטאתכם' אחר שהסיר החטאת, כאשר כתוב: 'ואת חטאתכם אשר עשיתם את העגל'. והנה, בעבור שהשם אמר לו 'ועתה הניחה לי', הזכיר התפילה שהתפלל בהתנפלו לפני השם. וזאת הפרשה הייתה ראויה להיכתב אחר 'וישב משה אל ה' ', ואין מוקדם ומאוחר בתורה... כי אין הדעת סובלת שיתפלל משה בעד ישראל ועבודת גילולים ביניהם עד שהסיר אותה". (ראב"ע, שמות ל"ב, יא)

לדעת ראב"ע, משה התפלל רק פעם אחת - בעלייתו השנייה אל ההר, כמתואר בפרשתנו, שכן לא יעלה על הדעת שמשה יתפלל על כפרת החטא כאשר בני ישראל עדיין עובדים לעגל. כמו כן, משה לא היה צריך להסתפק - "אולי אכפרה בעד חטאתכם" - אם הכפרה כבר הובטחה. בפרשת כי-תשא נכתב כאילו משה התפלל מוקדם יותר, כדי לבטא את הרעיון שמשה הבין מהקב"ה שעליו להתפלל על בני ישראל; אולם מבחינה כרונולוגית - משה התפלל רק בעלייתו השנייה אל ההר, כפי שמתואר בפרשתנו.

הרמב"ן חלק על ראב"ע, והסתמך בעיקר על כך ששתי התפילות המתוארות בחומש שמות נראות שונות לחלוטין זו מזו:

"ואין דעתי כן, בעבור שהתפילה שעשה בשובו היא אשר יספר 'אנא חטא העם הזה חטאה גדולה', ואם הכל תפילה אחת שעשה בארבעים היום אחרי שובו להר - למה יחלק אותה, ויזכיר כאן מקצתה ואחרי הירידה יזכיר המקצת האחר?". (רמב"ן, שמות ל"ב, יא)

מסיבה זו, הרמב"ן סובר שמשה באמת התפלל שתי תפילות, והוא מבאר מדוע היה צורך בשתי תפילות:

"ולכן נראה, כי כאשר אמר לו 'הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם' - מייד חילה פני השם ולא אחר כלל, כי היה ירא פן יצא הקצף מלפני ה' ויחל הנגף לכלותם כרגע, ומיד אמר 'למה ה' יחרה אפך בעמך'... והנה התפלל עליהם, ונחם השם על הרעה אשר דבר להרוג אותם ולכלותם, לא שנתרצה להם, רק שאמר 'נחמתי לא אעשה כלה'. וכיון שהיה לו פנאי - ירד משה ושרף את העגל והרג עובדיו, ואחר כן אמר לעם 'אעלה אל ה' אולי אכפרה בעד חטאתכם', שימחול לכם".

לדעת הרמב"ן, התפילה הראשונה נועדה למנוע את השמדת העם מייד, ואילו התפילה השנייה נועדה לכפר על חטאתם. מדוע, אפוא, מוזכרת בפרשתנו רק תפילה אחת? הרמב"ן מבאר שפרשתנו השמיטה את תיאור התפילה הראשונה באופן מכוון: "לפי שהיה משה מסדר להם שם כל חטאיהם והטורח שטרח עליהם", ולא היה בשלב זה מקום להזכיר את תפילתו של משה[3].

גישת הרמב"ן, שמדובר בשתי תפילות שונות, תואמת יותר את פשוטו של מקרא. עם זאת, שיטתו עדיין אינה שלמה, שכן עדיין נותר הקושי, שאותה התפילה שבפרשת כי-תשא מתואר שמשה התפלל לפני ירידתו מן ההר, בפרשתנו מתואר שהוא התפלל רק אחרי שעלה בפעם השנייה.

ג. שתי בחינות ביחסי הקב"ה ועם ישראל

על כן נראה שבסתירה זו, כמו במקומות רבים נוספים במקרא, התיאורים השונים מבטאים שתי בחינות שונות של המציאות, כשכל בחינה מתארת זווית אחרת שלה. ההבדל המרכזי בין הבחינות מתמקד בשאלה חשובה: האם כשמשה ירד מן ההר הוא ידע שהקב"ה ניחם על רצונו להשמיד את עם ישראל?

לפי התיאור שבפרשת כי-תשא, משה לא היה יכול לרדת מהר סיני בלי לדעת שהקב"ה ניחם על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו. משה התפלל מייד כששמע על הגזרה, ותפילתו נענתה. ברם, דווקא משום שידע שתפילתו התקבלה, הוא הזדעזע עמוקות כשראה את החטא לנגד עיניו, ועל כן הוא הגיב באופן ספונטני על המעשה ע"י שבירת הלוחות. בתיאור התנהגותו של משה בפרשת כי-תשא נאמר: "ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחֹלֹת, ויחר אף משה וישלך מידיו את הלֻחֹת וישבר אֹתם תחת ההר" (שמות ל"ב, יט). שבירת הלוחות נעשתה מתוך חרון אף, המקביל לחרון אפו של הקב"ה המתואר כמה פסוקים קודם לכן: "ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם" (שמות ל"ב, י). כשם שחרון אפו של הקב"ה לא התממש בפועל, כך גם חרון אפו של משה מעיד על תגובה רגשית ולא מחושבת. לאחר שבירת הלוחות, מתפנה משה לפעול לתיקון מצבו הרוחני של העם ולבקשת כפרה על המעשה, וזו משמעות תפילתו השנייה.

לעומת זאת, בפרשתנו מתואר שמשה יורד מן ההר מתוך תחושה שהקב"ה מאס בבני ישראל והחליט להשמידם. כשרואה משה את העגל, הוא מבין שעם ישראל הפר בכך את הברית עם הקב"ה, וכיוון שכך - אין כל משמעות ללוחות הברית. על כן, באופן מחושב וללא חרון אף, שובר משה את הלוחות: "ואתפֹּשׂ בשני הלֻחֹת ואשלִכם מעל שתי ידי ואשברם לעיניכם" (ט', יז). אין מדובר אפוא בפעולה ספונטנית, אלא בביטוי סמלי לניתוק הקשר שבין הקב"ה לבין עם ישראל[4]. רק אחר כך מחליט משה שניתן להציל את המצב ולמנוע את הרצון להשמיד את בני ישראל. בעוד שבחומש שמות מניעת השמדת בני ישראל מתוארת בדו-שיח קצר בין משה לבין הקב"ה, הרי שפרשתנו מתארת זאת כתהליך ארוך וממושך:

"ואתנפל לפני ה' כראשֹנה ארבעים יום וארבעים לילה, לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי, על כל חטאתכם אשר חטאתם לעשות הרע בעיני ה' להכעיסו: כי יגֹרתי מפני האף והחמה אשר קצף ה' עליכם להשמיד אתכם, וישמע ה' אלי גם בפעם ההִוא". (ט', יח-יט)

הדגש בפרשתנו, כדברי הרמב"ן, הוא על תיאור חומרת מעשיהם של בני ישראל במדבר. כיוון שכך, משה מבקש להדגיש כי כפסע היה בין ישראל לבין השמדתם המוחלטת ח"ו. שבירת הלוחות ציינה את סוף הדרך. רק ברגע האחרון ממש הגיע משה למסקנתו של אלעזר בן דורדיא, ש"אין הדבר תלוי אלא בי" (עבודה זרה יז ע"א), והצליח - במאמץ עליון - למנוע את הפורענות.

שני התיאורים, זה שבפרשת כי-תשא וזה שבפרשתנו, נבדלים אפוא בשאלה מהותית: האם משה ירד מן ההר בהשלמה - לפחות זמנית - עם הגזרה, או שמא הוא הצליח למנוע אותה מייד. נראה לנו, שמבחינה רעיונית אלו ואלו דברי אלוקים חיים.

התיאור הכפול מזכיר מאוד סתירה מפורסמת הקיימת בין הפטרתנו לבין נבואה אחרת. בהפטרת השבת אומר הקב"ה לעם ישראל: "כה אמר ה' - אֵי זה ספר כריתות אמכם אשר שִלחתיה..." (ישעיהו נ', א), כלומר - לא עלתה על דעתו של הקב"ה האפשרות 'לתת גט' לעם ישראל. בניגוד בולט לכך, הנביא ישעיה מתאר כיצד הקב"ה אכן 'נתן גט' לעם ישראל: "וארא כי על כל אֹדות אשר נאפה משֻבה ישראל שִלחתיה, ואתן את ספר כריתֻתיה אליה..." (ירמיהו ג', ח)[5]. נראה, כי אכן מתוארות כאן שתי בחינות ביחסי הקב"ה עִם עַם ישראל, והאמת מורכבת רק מצירוף שתי הבחינות יחד - מעין "מגורשת ואינה מגורשת" (גיטין עג ע"ב ועוד).

כך גם בענייננו: האפשרות שהיה שלב בהיסטוריה שבו הייתה החלטה א-לוקית להשמיד את עם ישראל אינה נחרצת. פרשתנו מבטאת אפשרות כזו, אולם השילוב עם התיאור שבפרשת כי-תשא משמעו שאפשרות קיצונית כזו לא הגיעה מעולם לכלל מעשה.



[1] הכותרת לתפילה זו (ט', כה) היא: "ואתנפל לפני ה' את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה אשר התנפלתי כי אמר ה' להשמיד אתכם". ברור שמשמעות כותרת זו היא שזאת התפילה שהתפלל משה בארבעים הימים האחרונים, שבהם "התנפל" לפני ה' כפי שמתואר קודם לכן (ט', יח-יט): "ואתנפל לפני ה' כראשֹנה...".

[2] בהמשך הפרשה נאמר במפורש שאת התפילה שבה ביקש מהקב"ה שלא ישמיד את בני ישראל, התפלל משה בארבעים הימים השניים: "ואנֹכי עמדתי בהר כיום הראשֹנים ארבעים יום וארבעים לילה, וישמע ה' אלי גם בפעם ההִוא לא אבה ה' השחיתך" (י', י).

[3] וכן ביאר הרמב"ן גם בפרשתנו (ט', טו): "אבל לא הזכיר זה עתה, מפני שהוא רוצה להסדיר להם עתה הטורח הגדול והעמל שטרח עליהם, כי הביאו אותו לשבור הלוחות ולהתנפל עליהם ארבעים יום וארבעים לילה".

[4] את האפשרות לראות בשני התיאורים של שבירת הלוחות שני פנים שונים למדתי לראשונה מדברי החזקוני. בביאורו לפרשה בשמות הוא מסביר את שבירת הלוחות כנובעת מרפיון ידיו של משה: "וישלך מידיו - תשש כוחו כשראה את העגל ולא היה בו כוח לסבלם". לעומת זאת, בפרשתנו מבאר החזקוני שמשה פעל באופן מחושב: "ואשברם לעיניכם - שלא לחייבכם, שהרי כתיב: 'לא יהיה לך א-לוהים אחרים על פני', ואתם עשיתם את העגל". על אף שביארנו את משמעות שני התיאורים באופן שונה במקצת, מכל מקום עצם הרעיון כבר נאמר ע"י החזקוני.

[5] לביאור הסתירה, עיין ברד"ק ובמצודת-דוד.