פרשת פינחס - המועדות

  • הרב מאיר שפיגלמן

פרשת פנחס

"אלה תעשו לה' במועדיכם, לבד מנדריכם ונדבֹתיכם לעֹלֹתיכם ולמנחֹתיכם ולנסכיכם ולשלמיכם". (במדבר כ"ט, לט)

מערכת החגים של התורה כוללת בבסיסה שלוש קבוצות של חגים: חג הפסח וחג השבועות קשורים ביניהם על ידי ספירת העומר, חג הסוכות ושמיני עצרת קשורים באופן ברור, וראש השנה ויום הכיפורים קשורים באופיים ובהיותם חגים של תחילת השנה[1].

"שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה' א-להיך במקום אשר יבחר, בחג המצות ובחג השבֻעות ובחג הסֻכות, ולא יראה את פני ה' ריקם". (דברים ט"ז, טז)

במספר מקומות, התורה מצווה לעלות לבית המקדש בשלושת הרגלים - בפסח, בשבועות ובסוכות. לשלושה רגלים אלו ניתן לצרף את שמיני עצרת, החל מייד לאחר סיומו של חג הסוכות. ארבעת המועדים הללו יוצרים מערכת המחולקת באופן בולט לשתי קבוצות: סוכות ושמיני עצרת - חגי האסיף - מצד אחד, ופסח ושבועות - חגי הקציר - מן הצד השני. כדי להדגיש את הקשר שבין פסח לשבועות, קבעה התורה שיש לספור את ספירת העומר, המחברת בין שני המועדים.

פרט לארבעה מועדים אלו, התורה מצווה לחגוג שני מועדים נוספים: ראש השנה ויום הכיפורים. במועדים אלו אין מצווה לעלות לרגל, אך מתברר כי עובדה זו היא רק קצה הקרחון של מערכת הבדלים מסועפת בין שלושת הרגלים לבין ראש השנה ויום הכיפורים.

חגים של יום אחד ושל שבעה ימים

ההבדל הבולט ביותר בין שתי קבוצות המועדים הוא באורך המועד. שלושת חגי העלייה לרגל - פסח, שבועות וסוכות - נמשכים שבעה ימים: פסח נמשך שבעה ימים, סוכות - אף הוא נמשך שבעה ימים (פרט לשמיני עצרת, שאליו נתייחס בהמשך), והגמרא קובעת כי אף את קרבנות חג השבועות ניתן להקריב שבעה ימים (מו"ק כד ע"ב)[2]. לעומת שלושת החגים הללו, ראש השנה ויום הכיפורים - אורכם יום אחד בלבד, וניתן להוסיף אליהם גם את שמיני עצרת, שאף הוא נחוג רק יום אחד.

משנעמיק, נגלה כי התורה רומזת לחלוקה שהצבענו עליה בכינוי "חג", המיוחד לשלושת הרגלים בלבד. ראש השנה, יום הכיפורים ושמיני עצרת אינם מכונים בתורה בשם "חג". יתר על כן: בעוד חגי שבעת הימים מפוזרים על פני לוח השנה, חגי היום האחד מרוכזים כולם בחודש אחד - חודש תשרי, הוא החודש השביעי. הבדל נוסף בין שתי קבוצות המועדים הוא בקרבנותיהם: קרבנות ראש השנה, יום הכיפורים ושמיני עצרת הם זהים - פר, איל ושבעה כבשים, ואילו בשאר החגים מקריבים יותר פרים[3].

ניתן להצביע על הקבלה בין שתי קבוצות המועדים הללו: בין ראש השנה לחג הפסח, בין יום הכיפורים לחג השבועות, ובין שמיני עצרת לחג הסוכות. ראש השנה ופסח - שניהם הם "ראשי שנים" (כדברי המשנה הראשונה במסכת ראש השנה), ושניהם מציינים את הקשר שבין הקב"ה לעם ישראל: בראש השנה אנו ממליכים את הקב"ה על העולם, ובפסח הקב"ה פדה אותנו ממצרים ולקח אותו לו לעם. חג השבועות הוא חג מתן התורה, שבו ניתנו הלוחות הראשונים, ואת יום הכיפורים - כנגדו - ניתן לכנות "חג קבלת התורה", שהרי בו ניתנו הלוחות השניים[4]. הקשר השלישי - בין שמיני עצרת לחג הסוכות - הוא ברור מאליו, שהרי הם צמודים בזמנם.

קרבנותיו של חג הסוכות

בפרשיית המועדות שבפרשתנו, התורה מפרטת את הקרבנות שחייבים להקריב בכל מועד. כאשר מביטים בפרשייה זו, בולט השוני שבין פרי חג הסוכות לבין הפרים שמקריבים בשאר המועדים. בראש השנה, ביום הכיפורים ובשמיני עצרת אנו מקריבים פר אחד; בחג הפסח ובחג השבועות אנו מקריבים שני פרים; ואילו מספר הפרים שמקריבים בחג הסוכות משתנה בין ימי החג: ביום הראשון מקריבים שלושה עשר פרים, ביום השני מקריבים שנים עשר פרים, וכך ממשיכים ומקריבים בכל יום פר אחד פחות, עד ליום השביעי, שבו מקריבים שבעה פרים.

ממבט ראשון, נראה שמספר הפרים בא לרמז על תהליך של ספירה, המוביל מחג הסוכות לשמיני עצרת, בדומה לספירת הימים שבין חג הפסח לחג השבועות[5]. אולם בהצעה זו ישנן כמה בעיות רציניות: ראשית, לא ברור מדוע מספר הפרים יורד מדי יום, ואינו עולה; וכמו כן - גם מספר הפרים אינו ברור: אם אמנם הפרים מרמזים על ספירה מהיום הראשון של סוכות לשמיני עצרת, מדוע פותחים בהקרבת שלושה עשר פרים ומגיעים לשבעה, ואין פותחים בהקרבת שבעה פרים ומגיעים לפר אחד?! כדי לפתור קושייה זו, הסבירו חז"ל שהתורה רצתה שבסך הכל יוקרבו בסוכות שבעים פרים כנגד שבעים אומות העולם (סוכה נה ע"ב).

בהמשך, ננסה לתת תשובה נוספת לשאלה זו, ולברר מה מסמל מספר הפרים שמקריבים בחג הסוכות. כפי שנראה להלן, לשאלה זו יש השלכה חשובה על הבנת אופיו של חג זה.

בין מועדי תשרי לשאר המועדים

כפי שהסברנו לעיל, ניתן לחלק את ארבעת המועדים לשתי קבוצות בשתי צורות: ניתן להעמיד את ראש השנה, יום הכיפורים ושמיני עצרת מול שלושת הרגלים, או לחילופין - את ראש השנה ויום הכיפורים מול שלושת הרגלים ושמיני עצרת. אם נבחן את פרשיית המועדות שבפרשת אמור, נגלה חלוקה נוספת של המועדים: מועדי החודש השביעי - ראש השנה, יום הכיפורים, סוכות ושמיני עצרת; מול חג הפסח וחג השבועות.

ההבדל הראשון בין מועדי חודש תשרי לבין שאר המועדים הוא המילה "שבתון". מילה זו מופיעה ביחס למועדי חודש תשרי[6], אך אינה מופיעה ביחס לפסח ולשבועות[7]. פרט לכך, בפרשת פנחס מגדירה התורה את מועדי חודש תשרי כ"מקראי קודש", ורק אחר כך מתייחסת למהותם. כך, למשל, התורה קובעת כי ראש השנה הוא "מקרא קודש", ורק אחר כך מגדירה אותו כ"יום תרועה" (במדבר כ"ט, א). בפסח ובשבועות, לעומת זאת, התורה פותחת ומגדירה אותם כ"חג המצות" או כ"יום הביכורים", ורק אחר כך מכנה אותם "מקרא קודש".

מהו "מקרא קודש"?

כדי להבין את ההבדל שבין חגי חודש תשרי לבין פסח ושבועות, עלינו לנסות ולהבין מה פירוש הביטוי "מקרא קודש".

מפסוקי הסיכום שבפרשת אמור, עולה כי "מקרא קודש" הוא יום שמקריבים בו קרבנות:

"אלה מועדי ה' אשר תקראו אֹתם מקראי קֹדש, להקריב אִשה לה', עֹלה ומנחה, זבח ונסכים דבר יום ביומו". (ויקרא כ"ג, לז)

אולם הגדרה זו קשה, שהרי התורה מצווה להקריב קרבנות בכל שבעת ימי הפסח, אך מכנה רק את יומו הראשון והאחרון בשם "מקרא קודש" (ויקרא כ"ג, ז-ח). מהפסוקים שם עולה כי "מקרא קודש" פירושו יום האסור בעשיית מלאכה:

"ביום הראשון מקרא קֹדש יהיה לכם, כל מלאכת עבֹדה לא תעשו".

הבנה זו מסתייעת גם מכינוי השבת בשם "מקרא קודש" (ויקרא כ"ג, ג), למרות שאין מקריבים בה אִשֶה.

הגדרה שלישית למונח "מקרא קודש" עולה ביחס לראש השנה וליום הכיפורים:

"בחֹדש השביעי באחד לחֹדש יהיה לכם שבתון, זכרון תרועה מקרא קֹדש... אך בעשור לחֹדש השביעי הזה יום הכִּפֻרים הוא, מקרא קֹדש יהיה לכם ועִניתם את נפשֹתיכם והקרבתם אשה לה'". (ויקרא כ"ג, כד; כז)

פסוקים אלו מעלים את האפשרות שפירוש הביטוי "מקרא קודש" משתנה מחג לחג, על פי משמעותו ואופיו של החג.

הבעיה הפרשנית בפירוש הביטוי "מקרא קודש" הביאה למחלוקת תנאים בעניין זה:

"ומנין שאומרים מלכֻיות, זכרונות ושופרות?
ר' אליעזר אומר: דכתיב "שבתון, זכרון תרועה, מקרא קֹדש" - "שבתון" זה קדושת היום, "זכרון" אלו זכרונות, "תרועה" אלו שופרות, "מקרא קֹדש" - קדשהו בעשיית מלאכה.
אמר לו רבי עקיבא:... "שבתון" - קדשהו בעשיית מלאכה, "זכרון" אלו זכרונות, "תרועה" אלו שופרות, "מקרא קֹדש" זו קדושת היום". (ראש השנה לב ע"א)

לדעת ר' אליעזר, המונח "שבתון" מציין את קדושת היום ו"מקרא קודש" מציין את איסור המלאכה, ואילו דעתו של ר' עקיבא הפוכה.

ייתכן שישנם שני פירושים למונח "מקרא קודש". אם נעיין בפרשת אמור, נגלה כי בציוויים על השבת, על חג הפסח ועל חג השבועות - "מקרא קודש" מציין איסור עשיית מלאכה, ואילו בחג הסוכות, בשמיני עצרת וביום הכיפורים - "מקרא קודש" מציין הקרבת אשה. לדעת ר' עקיבא, אף בראש השנה המונח "מקרא קודש" מציין את קדושת היום - משמע, את אופיו של היום, המתבטא בקרבנותיו. כך מקבלים אנו שתי קבוצות של מועדים: חגי החודש השביעי - שבהם "מקרא קודש" מציין את הקרבת האשה, ולעומתם חג הפסח וחג השבועות, שבהם "מקרא קודש" מציין את איסור עשיית המלאכה.

חלוקה זו מסבירה גם את המקום שבו נאמר "מקרא קודש" על כל חג בפרשת פנחס: חגי חודש תשרי מכונים "מקרא קודש" על שם אופיים, ולכן התורה קודם כל מגדירה אותם כ"מקרא קודש" ואחר כך מפרטת את אופיים הספציפי יותר. פסח ושבועות, לעומת זאת, מכונים "מקרא קודש" על שום איסור המלאכה שבהם, ולכן התורה פותחת בהגדרת מהותו של היום, ורק אחר כך כותבת שהוא אסור בעשיית מלאכה ("מקרא קודש")[8].

ייחודו של החודש השביעי

כיוון שגילינו שמועדי החודש השביעי מיוחדים משאר המועדים (פסח ושבועות), הרי שניתן להציע ששוני זה נובע מקדושה כפולה הקיימת בהם. קדושתו של כל אחד ממועדי החודש השביעי היא בעלת אופי כפול: יש בו קדושה הנובעת מעצמו, וכן גם קדושה הנובעת מחלותו בחודש השביעי.

כעת ניתן לשוב לשאלת מספר הפרים המוקרבים בסוכות. סוכות הוא החג המחבר המצוי בין שתי קבוצות מנוגדות: בין שלושת הרגלים מחד, לבין חגי חודש תשרי מאידך. על כן, ראוי היה להקריב בו שלושה פרים: שני פרים כבכל הרגלים האחרים, ועוד פר אחד כבחגי חודש תשרי. כפי שראינו לעיל, התורה רצתה למנות את הימים שמסוכות עד שמיני עצרת (במקביל לספירת העומר מפסח עד שבועות), ולכן ציוותה להפחית מדי יום את מספר הפרים המוקרבים. אם נתעלם משלושת הפרים שצריכים להקריב בכל יום, נקבל ספירה היורדת מעשרה פרים ביום הראשון לארבעה פרים ביום השביעי. מלבד המשמעות הספציפית של מספרים אלו עליהם לא נרחיב כאן, מספרים אלו נבחרו כדי שבסך הכל, יוקרבו בימי הסוכות 49 פרים (פרט לשלושת הפרים הקבועים, כאמור), במקביל ל49- ימי העומר. מעתה אמור: כשם שאנו סופרים 49 ימים מפסח ועד שבועות, והיום החמישים הוא חג העצרת - כך אנו מקריבים גם 49 פרים מסוכות ועד שמיני עצרת, והפר ה50- הוא הפר המוקרב בשמיני עצרת.

ואכן, כשם שספירת העומר מבטאת התקדמות - מיציאת מצרים בפסח עד קבלת התורה בשבועות, כך גם ספירת פרי חג הסוכות מבטאת התקדמות. בפסח אנו מעפילים מהשעורים - מאכל הבהמה - המובאים בפסח, לחיטים - מאכל האדם - המובאים בשבועות. במקביל, אנו פותחים את סוכות בשהות תחת ענני כבוד, במשכנו של הקב"ה, במשך חג הסוכות, ומסיימים אותו בשמיני עצרת - כאשר אנו מכניסים את הקב"ה לביתנו.

קיים הבדל בין ספירה עולה לספירה יורדת. בספירה עולה אין תאריך יעד מסוים, ולפיכך הספירה מסמלת התקדמות עד לעצירתה. בספירה יורדת עיקר המשמעות היא בנקודת הסיום. אין כאן תהליך של התקדמות מיום ליום אלא ציפייה לסיומה. הספירה בסוכות היא ספירה יורדת משום שעיקר משמעותה הוא בסיומה בשמיני עצרת, לפי שרק אז הקב"ה חוזר יחד אתנו לביתנו.

הגמרא במסכת סוכה (ה ע"א) לומדת שסוכה חייבת להיות גבוהה יותר מעשרה טפחים מכך ש"מעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה". מכאן, ניתן להבין שהקב"ה מצוי בימי חג הסוכות מעל הסוכה, ולא בתוכה. בשמיני עצרת אנו חוזרים לביתנו ביחד עם הקב"ה וביחד עם התורה, וכך השנה החקלאית, שהחלה ביציאת מצרים ובחג מתן תורה, מסתיימת בענני כבוד כביציאה ממצרים ובקבלת התורה של שמחת תורה.

לתגובות - [email protected]



[1] ראש השנה ויום הכיפורים נחוגים שניהם בעשרת הימים הראשונים של השנה - כלומר, בתקופת ראשית השנה. ראיה לכך שכל עשרת הימים הללו נחשבים לראשית השנה ניתן למצוא בקביעת הגמרא, ששחרור העבדים בשנת היובל מתבצע ביום הכיפורים, ובעשרת הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים העבדים נמצאים במין מצב ביניים.

[2] וראויים הדברים, שכן אנו סופרים שבעה שבועות מפסח, ומן הדין היה שכל השבוע השמיני יהיה קדוש, ולא רק יומו הראשון של השבוע. ועיין עוד בשיעורנו לפרשת בהר.

[3] בחג הפסח ובחג השבועות מקריבים שני פרים. מספר הפרים שמקריבים בחג הסוכות משתנה בין ימי החג, אולם באף יום אין מקריבים רק פר אחד.

[4] זוהי הסיבה לכניסת הכהן הגדול לקודש הקדשים דווקא ביום הכיפורים. המשכן הוא המשך למתן התורה, והתגלות הקב"ה במשכן היא "מתן תורה קבוע". על כן נכנס הכהן הגדול ביום הכיפורים לקודש הקדשים, בדיוק כשם שמשה רבנו עלה באותו יום עצמו לראש הר סיני וקיבל שם את התורה.

[5] ראיה לכך שמספר הפרים מרמז על תהליך של ספירה ניתן למצוא בגמרא במסכת שבת (כא ע"ב), המשווה בין פרי החג לבין נרות החנוכה, המונים את ימי החנוכה.

[6] וכן ביחס לשבת.

[7] בפשטות, משמעות המילה "שבתון" היא שביתה ממלאכה, אך ייתכן גם שמשמעותה של מילה זו קשורה למספר "שבע", ולכן היא מיוחדת למועדי החודש השביעי ולשבת - היום השביעי.

[8] במסגרת זו לא נוכל להתייחס להבדלים נוספים שבין פרשיות אמור ופנחס. בפרשת אמור קרבנות תמיד ומוספים השבת אינם מוזכרים, ואילו בפרשת פנחס לא מוזכר איסור עשיית מלאכה בשבת ואף לא מוזכר שהיא קרויה "מקרא קודש".