פרשת פינחס - מדי חודש בחדשו ומדי שבת בשבתו

  • הרב אמנון בזק

פרשת פינחס - "מדי חודש בחודשו ומדי שבת בשבתו" / הרב אמנון בזק

א. וביום השבת שני כבשים

פרקים כ"ח-כ"ט בפרשתנו עוסקים בקרבנות הציבור המוקרבים במהלך השנה. התיאור פותח בתיאור קרבן התמיד המוקרב בכל יום, ממשיך בקרבן המיוחד המוקרב בשבת, ואחר כך עובר לקרבנות ראש חודש והמועדים על סדר השנה - פסח, שבועות, ראש החודש השביעי ('ראש השנה' בלשון חז"ל ובלשוננו), יום הכיפורים, סוכות ושמיני עצרת. בין קרבנות החגים השונים ישנם הבדלים מעניינים, אולם ברצוננו להתמקד הפעם בקרבנות השבת וראש החודש ובאופיים, בהשוואה לקרבנות המוספים האחרים.

ההבדל בין קרבן השבת לבין קרבנות שאר המועדים ברור ובולט לעין: התוספת בשבת מתבטאת רק בהוספת "שני כבשים" לעולה, בנוסף לשני הכבשים שמקריבים בכל יום כעולת התמיד. לעומת זאת, בשאר המועדים, כולל ראש חודש, קרבן העולה נרחב הרבה יותר, וכולל שבעה כבשים (ובסוכות - ארבעה עשר), איל אחד (בסוכות - שניים) ופר אחד (באחד לחודש השביעי, ביום הכיפורים ובשמיני עצרת) או שניים (בראש חודש, בפסח ובשבועות), וכן שעיר עזים אחד לחטאת. מהי הסיבה להבדל זה?

ב. השבת כמקרא קודש

את התשובה לשאלה אנו מוצאים בפרשה הקשורה באופן ישיר לפרשת הקרבנות שבפרשתנו - בפרשת המועדות שבויקרא כ"ג. פרשה זו מזכירה את מועדי ה' לפי סדר מקביל לפרשתנו: שבת, פסח, שבועות, ראש החודש השביעי, יום הכיפורים, סוכות ושמיני עצרת (חסר רק ראש החודש, ועל כך נעמוד בע"ה בהמשך). יתירה מזאת: בפרשת המועדות שבויקרא מוזכר בכל אחד מהמועדים הביטוי "והקרבתם אשה לה'"[1], ובדרך כלל (פרט לשבועות) לא נאמר מהו אותו 'אשה' שיש להקריב. כך נוצרת זיקה בין פרשת המועדות שבויקרא לבין פרשתנו, שבעיקרה באה לפרט את ה'אשה'.

ברם, פרשת המועדות שבספר ויקרא מאירה לנו את ההבדל שבין השבת לבין שאר המועדות. הפרשה פותחת בכותרת - "דבר אל בני ישראל ואמרת אלֵהם, מועדי ה' אשר תקראו אֹתם מקראי קֹדש אלה הם מועדי" (ויקרא כ"ג, ב), ומייד אחר כך מזכירה את השבת - "ששת ימים תֵעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון מקרא קֹדש, כל מלאכה לא תעשו, שבת הִוא לה' בכל מושבֹתיכם". והנה, לאחר הפתיחה הזאת, חוזרת התורה ומביאה כותרת נוספת: "אלה מועדי ה' מקראי קֹדש אשר תקראו אֹתם במועדם", ומתחילה לפרט את המועדים.

לשם מה יש צורך בכותרת כפולה? על שאלה זו עמד הרמב"ן:

"והנכון בעיני, כי פירוש 'מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש אלה הם מועדי' - על הנזכרים למטה בפרשיות, 'בחדש הראשון' וגו', ולכן חזר שם פעם אחרת 'אלה מועדי ה' ', בעבור שהפסיק בענין השבת. והנה אמר 'מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש אלה הם מועדי' במלאכת עבודה, אבל השבת - תשמרו לעשות אותה שבת שבתון מכל מלאכה שבעולם, כי יזהיר בשבת פעמים רבות... כי לא אמר בפרשה השניה[2] 'וידבר ה' אל משה לאמר', כאשר אמר בכל מועד ומועד, כי הדבור הראשון הוא היה מצות המועדים, אלא שהזכיר להם השבת לשלול ממנו דין המועדים, לא לבאר מצותיו ותורותיו". (רמב"ן, ויקרא כ"ג, ב)

לדעת הרמב"ן, השבת אינה נכללת ב"מועדי ה'", אך היא נזכרת בפרק בגלל המכנה המשותף שבינה לבין המועדים, בהיות כולם "מקראי קודש"[3]. בהמשך, מביא הרמב"ן שתי הוכחות לכך שהשבת אינה מוגדרת כמועד:

א. בכל המועדות נאמר "והקרבתם אשה לה'" - ביטוי שאינו נזכר כלל לגבי השבת.

ב. בסיום הפרק מוציאה התורה בפירוש את השבת מכלל המועדות:

"אלה מועדי ה' אשר תקראו אֹתם מקראי קֹדש, להקריב אִשֶה לה', עֹלה ומנחה, זבח ונסכים דבר יום ביומו: מלבד שבתֹת ה'...". (ויקרא כ"ג, לז-לח)

על דבריו ניתן להוסיף, שהכותרת הראשונה (הכוללת גם את השבת) היא "מועדי ה' אשר תקראו אֹתם מקראי קֹדש", ואילו בכותרת השנייה - הכוללת רק את המועדים - נוספה מילה אחת: "אלה מועדי ה' מקראי קֹדש אשר תקראו אֹתם במועדם".

נמצאנו למדים, שהשבת היא במעמד ביניים בין ימי החול לבין המועדים. מצד אחד - השבת אינה אחת מ"מועדי ה'", אך מצד שני - בין בשבת ובין במועדים יש דין "מקרא קודש", שמשמעו לפי הרמב"ן "שלא יהא חוקם אצלך כחוק שאר הימים":

"שיהיו ביום הזה כולם קרואים ונאספים לקדש אותו, כי מצוה היא על ישראל להיקבץ בבית הא-להים ביום מועד לקדש היום בפרהסיא בתפילה והלל לא-ל בכסות נקיה... שלא יהא חוקם אצלך כחוק שאר הימים, אבל תעשה להם מקרא של קודש לשנותם במאכל ובמלבוש מחול לקודש". (רמב"ן, ויקרא כ"ג, ב)

ההסבר להבדל זה מובן: משמעותו של "מועד" היא 'זמן'. כל המועדים חלים בזמן מיוחד, שיש לו תאריך קבוע בלוח השנה. תאריך זה נוגע להיבטים אנושיים שונים - בצד החקלאי (בשלושת הרגלים), ההיסטורי (פסח וסוכות) או הדתי (יום הכיפורים)[4]. בקביעת תאריך זה נוטלים בני ישראל חלק משמעותי - "תקראו אותם במועדם", וישראל מקדשים את הזמנים[5]. לעומת זאת, השבת קביעא וקיימא מששת ימי בראשית, חוזרת מדי שבעה ימים, ואין היא קשורה לתאריך כלשהו. השבת היא זכר למעשה בראשית, ומבטאת את בעלותו המוחלטת של הקב"ה על העולם. "אשה לה'" קרב אפוא דווקא במועדים, ולא בשבת.

כעת ניתן לבאר גם מדוע ראש חודש אינו נזכר בויקרא כ"ג, שהרי הוא אינו כלול בשני הגדרים של הפרק: ראשית, אין הוא מוגדר "שבת שבתון" ואין בו דין "מקרא קודש"; ושנית, על אף היותו קשור למימד התאריך, אין לתאריך שלו משמעות מיוחדת. כיוון שכך, אין הוא נקרא "מועד", כפי שברור מהפסוק - "וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם, ותקעתם בחצֹצרֹת..." (י', י).

ג. קרבן מוסף שבת

נשוב עתה לפרשתנו. כיצד הבדל זה שבין אופייה של השבת לבין אופיים של המועדים בא לידי ביטוי בסוגי הקרבנות? ניתן להצביע על שלוש השלכות להבדל זה:

א. בשבת אין קרבן ייחודי מעבר לקרבן המוקרב בימות החול, פרט להקרבת שני כבשים נוספים על עולת התמיד. קרבן התמיד משקף את עבודת ה' בשגרת היומיום - "את הכבש אחד תעשה בבֹקר, ואת הכבש השני תעשה בין הערבים" (כ"ח, ד). מימד זה - היציבות והקביעות - הוא מרכיב מרכזי בעבודת ה'[6]. ייתכן שדווקא משום כך, קרבן התמיד הוא היחיד מכל הקרבנות המכונה "קרבני", ואולי זו הסיבה לכך שפרשת התמיד היא הפרשה היחידה בפרק המנוסחת בלשון יחיד ("תעשה"), ולא בלשון רבים. נימת המסגרתיות והקביעות נשמעת גם בשבת - "עולת שבת בשבתו". שני קרבנות אלו מבטאים אפוא את עבודת ה' העומדת מעל הזמן - ביומיום ומדי שבת בשבתו. בניגוד אליהם, קרבנות שאר המועדים מבטאים את הפריצה מן השגרה, ועל כן יש בהם ריבוי קרבנות מסוגים שונים.

ב. כאמור, השבת קביעא וקיימא ונקבעה ע"י הקב"ה מששת ימי בראשית, ואילו מועדי ה' קשורים למעמדם של בני ישראל ואף נקבעים על ידם. הבדל זה בא לידי ביטוי בכך שלגבי המועדים נזכרת לשון שייכות לבני ישראל - "ובראשי חדשיכם", וככלל - "במועדיכם" (כ"ט, לג), וכן בביטוי החוזר "מקרא קודש יהיה לכם" (כ"ח, כה, כו; כ"ט, א, ז, יב). לשון זו אינה מופיעה במוסף השבת ובקרבן התמיד.

ג. בימי החול ובשבת מקריבים, כאמור, רק קרבן עולה, לעומת קרבנות שאר המועדים, הכוללים תמיד גם "שעיר עזים אחד לחטאת". קרבן עולה מבטא את הריחוק בין הקב"ה לבין האדם, כאשר אין לאדם - ואף לא לכוהנים - כל חלק בקרבן, העולה כולו כליל לה'. מעורבות האדם מלווה בהכנסת המימד האנושי לעבודת ה', כפי שבאה לידי ביטוי במועדות. היות ואין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ממילא יש צורך להוסיף לקרבנות המועדים גם קרבן חטאת.

ד. עולת חודש בחודשו

כעת נותר לנו לעמוד על מעמדו הייחודי של ראש החודש. כאמור, אין הוא נזכר בפרשת המועדות, שהרי אין הוא "שבת שבתון" ולא "מועד". לכן, במידה מסויימת, מפתיע לגלות שקרבנות ראש החודש זהים לחלוטין לקרבנות חג הפסח וחג השבועות. נראה, שמסיבה זו הציע ראב"ע הסבר מעניין מאוד לראש החודש בפרשתנו[7]:

"ובראשי חדשיכם - אמר ר' משה הכהן הספרדי נ"ע, שפירושו חודש ניסן, כי כן כתוב 'ראשון הוא לכם' ואחר כן אמר 'זאת עולת חדש בחדשו', שיעשו כן בכל חדש, על כן הוסיף 'לחדשי השנה'. ופירושו נכון הוא. ואף על פי שיש לטעון על יו"ד 'ובראשי חדשיכם' - רק בעבור שמצאנו 'הנה חדש מחר', יש דבורו". (ראב"ע כ"ח, יא)

לדבריו, באופן בסיסי פרשת ראש החודש מתייחסת דווקא לראש חודש ניסן, שהוא אכן בעל משמעות מרכזית כראש השנה של התורה, ושאר ראשי החודשים יונקים את משמעותם ממנו.

גם אם פירושו של ראב"ע נראה מחודש ביחס לפשט הביטוי "ובראשי חדשיכם", עדיין ניתן לעמוד מתוכו על התשובה לשאלתנו. אכן, אין לראש חודש משמעות מצד התאריך שבו, אולם ראש החודש מבטא את עצם קיומה של מערכת קלנדרית, שכל קיומה מותנה בקיומם של חודשים המתחילים במולד הלבנה.

כך נמצא ראש החודש בפרשתנו בין ימי החול והשבת מצד אחד לבין המועדים מצד שני. האופי הכפול הזה של ראש החודש בא לידי ביטוי בפסוקים: מצד היותו תלוי בזמן הוא דומה ליתר המועדים, ועל כן קרבנותיו זהים לקרבנות חג הפסח וחג השבועות; ברם מימד השגרתיות שבו דומה יותר לימי החול ולשבת, ועל כן מופיעה בו לשון הדומה לשבת - "עולת חדש בחדשו לחדשי השנה" (כ"ח, יד).

הדימיון שבין ראש החודש לבין השבת בא לידי ביטוי בהקשרים שונים במקרא, שמהם ניתן ללמוד שבמרוצת הדורות קיבל ראש החודש מעמד דומה למעמדה של השבת מבחינה ההלכות או המנהגים שבו:

א. כשהאישה השונמית ממהרת ללכת לאלישע, שואל אותה בעלה - "מדוע את הֹלכת אליו היום, לא חֹדש ולא שבת" (מלכים ב' ד', כג). למדנו מכאן, שבראש חודש ובשבת נהגו העם ללכת לנביא. וכך גם לעתיד לבוא: "והיה מדי חֹדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבוא כל בשר להשתחות לפני אמר ה' " (ישעיהו ס"ו, כג). יצויין, שביטויים אלו - "חודש בחודשו" ו"שבת בשבתו" - לקוחים מפרשתנו.

ב. האופי הכפול של ראש החודש בא לידי ביטוי בנבואת התוכחה החריפה שבתחילת ספר ישעיהו:

"לא תוסיפו הביא מנחת שוא, קטֹרת תועבה היא לי, חֹדש ושבת קרֹא מקרא לא אוכל און ועצרה: חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי היו עלי לטֹרח נלאיתי נשֹא". (ישעיהו א', יג-יד)

ראש החודש מצורף עם השבת בפסוק הראשון, ועם המועדים בפסוק השני. למדנו מכאן, שגם בראש חודש נוצרה מציאות של "קרוא מקרא", כעין "מקרא קודש", על אף שבתורה לא נזכרת חובה כזו[8].

ג. בנבואת עמוס (ח', ד-ה) מוזכרים הרמאים, הממתינים לשוב לעסקי השקר שלהם בסיום יום המנוחה: "שמעו זאת השֹאפים אביון ולַשבית עניי ארץ: לאמֹר מתי יעבֹר החֹדש ונשבירה שבר והשבת ונפתחה בר, להקטין איפה ולהגדיל שקל ולעוֵת מאזני מרמה". מפסוק זה משמע שבראש חודש נהג גם איסור מלאכה[9]!

ד. משמעות מיוחדת לראשי החודשים מצאנו בנבואת יחזקאל על סדרי העבודה בבית המקדש לעתיד לבוא. ראשית מציין הנביא את ייחודם של השבת וראש החודש:

"כה אמר ה' א-לוהים, שער החצר הפנימית הפֹנה קדים יהיה סגור ששת ימי המעשה, וביום השבת יפתח וביום החֹדש יפתח... והשתחוו עם הארץ פתח השער ההוא בשבתות ובחדשים לפני ה' ". (יחזקאל מ"ו, א-ג)

בהמשך, מתאר יחזקאל שלעתיד לבוא קרבן ראש החודש יהיה דומה מאוד לקרבן השבת:

"והעֹלה אשר יקרִב הנשיא לה' ביום השבת - ששה כבשים תמימִם ואיל תמים... וביום החֹדש - פר בן בקר תמימִם וששת כבשִם ואיל תמימִם יהיו". (יחזקאל מ"ו, ד-ו)

הן בשבתות והן בראשי החודשים יקריב הנשיא ששה כבשים ואיל אחד, וההבדל ביניהם יסתכם בפר אחד בלבד. בעוד שלגבי השבת מדובר בהרחבה, לגבי ראש החודש מדובר בצמצום - ששה כבשים במקום שבעה, ופר אחד במקום שניים.

דומה, שמעמדו של ראש החודש נותר במורכבותו עד עצם היום הזה.



[1] בפסח (פס' ח), בשבועות (פס' יח) באחד לחודש השביעי (פס' כה), ביום הכיפורים (פס' כז), בסוכות ובשמיני עצרת (פס' לו).

[2] כלומר, בציווי על חג הפסח, בפס' ד שם.

[3] לדעת הרמב"ן, נקודה זו עומדת בבסיס דברי חז"ל בספרא (אמור פרשה ט): "ומה ענין שבת לענין מועדות? אלא ללמד שכל המחלל את המועדות מעלים עליו כאלו חילל את השבתות, וכל המקיים את המועדות מעלים עליו כאילו קיים את המועדות ואת השבתות".

[4] על משמעותו של האחד בחודש השביעי עמדתי במאמרי 'ראש השנה במקרא ובחז"ל', דף קשר 301, אלול תשנ"א.

[5] עיין ברכות מט ע"א - "ישראל דקדשינהו לזמנים", ורש"י שם - "דאילו זמנים תלויין בבית דין לקדש חדשים על פי הראייה, אבל שבת קדישא וקיימא". ועיין ביצה יז ע"א - "יום טוב שחל להיות בשבת... רבי אומר: אף חותם בה 'מקדש השבת ישראל והזמנים'. תני תנא קמיה דרבינא: 'מקדש ישראל והשבת והזמנים'. אמר ליה: אטו שבת - ישראל מקדשי ליה? והא שבת מקדשא וקיימא! אלא אימא: 'מקדש השבת, ישראל והזמנים'".

[6] בספרא פרשת קדושים נאמר: "'ואהבת לרעך כמוך' - רבי עקיבא אומר: זה כלל גדול בתורה. בן עזאי אומר: 'זה ספר תולדות אדם' - זה כלל גדול מזה". מו"ר הרב עמיטל שליט"א מרבה לצטט את ההוספה למדרש זה, המופיעה בפתיחה ל'עין יעקב' (מקורה של הוספה זו אינו ברור, ועיין 'תורה שלמה' בראשית ה', א, עמ' שמה הערה א): "שמעון בן פזי אומר: מצינו פסוק כולל יותר, והוא 'את הכבש אחד תעשה בבוקר'. עמד רבי פלוני על רגליו ואמר: הלכה כבן פזי, דכתיב 'ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן'". תוספת זו מבטאת את חשיבותן של הקביעות והמסגרות, ואין צורך להוסיף על חשיבות מסר זה במיוחד בדורנו.

[7]. וכעין זה עיין בדברי האברבנאל.

[8] לעיל הזכרנו את דברי הרמב"ן, שחלק ממשמעות הביטוי "מקרא קודש" היא "לשנותם במאכל". ואכן, בפרשת "מחר חודש" (שמואל א' כ') אנו מוצאים מנהג לערוך סעודה מיוחדת בראש חודש. מנהג זה נפסק גם להלכה (שו"ע או"ח תי"ט, א).

[9] איסור מלאכה בראש חודש בא לידי ביטוי גם להלכה, כדברי השו"ע (או"ח תי"ז, א), שנשים נוהגות שלא לעשות מלאכה בראש חודש.