דילוג לתוכן העיקרי

פקודי | בגדי הכהונה

הרב מאיר שפיגלמן
16.01.2018
קובץ טקסט

כפי שמבחין כל יהודי המאזין לקריאת התורה מדי שבת בשבתו, התורה חוזרת מספר פעמים על מעשה המשכן. כנראה, שאי אפשר היה להספיק את תיאור המשכן בפעם אחת, והיה צורך לחזור עליו שוב ושוב. גם אנו נלך בדרכה של התורה, וננסה בשיעור זה להאיר מזווית שונה מספר נקודות השייכות למשכן שהזכרנו כבר בעבר.

בין בגדי הכהונה לכלי המשכן

ציינו כבר בעבר, שבגדי הכוהנים מהווים חלק ממערכת המשכן מחד, אך גם חלק ממערכת הכלים מאידך. נסמכנו בדברינו על העובדה שבגדי הכוהנים מכילים שילוב ייחודי, שאין כמותו בכלים אחרים: שילוב בין חוטי צמר ושש מחד, לחוטי זהב השזורים בהם מאידך. מעיון בכתובים מתברר שכל חומר מיוחד לסוג שימוש מסויים: הזהב מיוחד לכלי המשכן, ולכן אין זהב ביריעות (פרט לקרסים, שאינם חלק מהיריעות), ואילו התכלת מיוחדת ליריעות המשכן, ואין משתמשים בה לבניין הכלים. בגדי הכהונה מצויים בתווך בין הכלים לבין המשכן, ולכן טוו אותם מזהב ומתכלת כאחד.

בפרשת תרומה עמדנו על כך שמשה ראה את מעשה המשכן בהר, כפי שמעידה התורה ארבע פעמים במפורש - "ככל אשר אני מראה אותך, את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו" (שמות כ"ה, ט). עם זאת, נראה שהקב"ה לא הראה למשה בהר סיני את תבנית בגדי הכהונה[1]. למרבה הפלא, בפרשיות עשיית המשכן מתגלה תמונה הפוכה לחלוטין: התורה מציינת כמעט על כל בגד ובגד שהוא נעשה "כאשר צוה ה' את משה", אך ציון זה כמעט שאינו מופיע ביחס למשכן ולכליו (פרט לסיכום כללי בסיום עבודת המשכן).

ייתכן שיש קשר בין שתי התופעות הסותרות-לכאורה הללו. כיוון שמשה ראה את המשכן בהר - ברור שהוא יבנה אותו בדיוק כפי שהוא ראה, ואין צורך לציין שהוא נעשה כפי שציווה עליו ה'. את הבגדים, לעומת זאת, משה לא ראה בהר, והיה עליו להבין מתוך תיאורו של הקב"ה כיצד עליו לעשות אותם. לכן, מדגישה התורה במפורש כי כל הבגדים נעשו בדיוק "כאשר צוה ה' את משה".

הסבר זה שופך אור על נקודה נוספת. בציווי המשכן לא הוזכר שבצלאל צריך לבנות את המשכן, ולא נאמר אפילו שיש צורך בחוכמה מיוחדת כדי לבנות אותו. ברור מאליו שבניית המשכן דורשת תבונה מיוחדת, ואין התורה צריכה לציין זאת כלל. לעומת זאת, הקב"ה ציווה על משה במפורש לפנות ל"חכמי לב" כדי לעשות את הבגדים (שמות כ"ח, ג), עוד קודם שציווה עליו לבחור בבצלאל לבנות את המשכן. כיוון שמשה לא ראה את הבגדים בהר סיני - ממילא יש צורך בחוכמה מיוחדת לעשות אותם, גדולה יותר מהחוכמה הדרושה לבניין המשכן.

אם כן, נראה שמשה לא ראה את בגדי הכהונה בהר סיני. אולם מדוע גזר כך הקב"ה? מדוע הראה ה' למשה בהר סיני את כל כלי המשכן, אך לא הראה לו גם את בגדי הכהונה? בדרך כלל, אין אנו מתייחסים במסגרת זו לטעמי המצוות, ומשתדלים להיצמד לפשט הכתובים. אף על פי כן, דומה שלא ניתן להתעלם מהמשמעויות החבויות במעשה המשכן, ולכן הפעם נחרוג מעט ממסגרת הפשט.

ניתן לענות בשני אופנים על השאלה ששאלנו, וייתכן שיש אפילו קשר מסויים בין שתי התשובות. ראשית - המשכן הוא ביתו של הקב"ה, ולכן הקב"ה נותן הוראות מדוייקות כיצד יש לבנות אותו. הכוהנים אמנם עובדים במשכן, אך בסופו של דבר הם אינם חלק ממנו. בגדי הכהונה צריכים לייצג גם את הכוהנים, ולא רק את עבודתם במשכן, ולכן התורה אינה נותנת הוראות מדוייקות אלא רק הנחיות כלליות למעשה הבגדים הללו.

תורה שבכתב ותורה שבעל פה

התשובה השנייה מתקשרת למשמעותו של המשכן: המשך של מתן התורה בהר סיני. כיוון שעם ישראל קרא "נעשה ונשמע", והיה מוכן לשמוע את דברי הקב"ה - ציווה ה' לבנות את המשכן, וכך ליצור מציאות קבועה המהווה המשך למעמד הר סיני. המשכיות זו מודגשת בכך שמשה ראה את מעשה המשכן בהר סיני, באותו מקום שבו הוא קיבל את לוחות הברית.

אולם משה לא קיבל בהר סיני רק את התורה שבכתב - את לוחות הברית, אלא גם את התורה שבעל פה[2]. השילוב בין התורה שבכתב לבין התורה שבעל פה צריך היה להתבטא גם במשכן, הממשיך את מעמד הר סיני. המשכן וכליו הם המשך לתורה שבכתב, ולכן הקב"ה הראה למשה את מתכונתם המדוייקת בהר סיני, ולא הותיר לו מקום לפרשנות. בגדי הכוהנים הם בחינת התורה שבעל פה: משה קיבל רק את המסגרת, את הציווי על עשיית הבגדים, והפרשנות המדוייקת - כיצד עליו לעשותם - נותרה לשיקול דעתו. דווקא בשל כך, מדגישה התורה שוב ושוב כי הבגדים נעשו "כאשר צוה ה' את משה", והקב"ה הסכים לפרשנותם של משה ובצלאל לעשיית הבגדים.

מושג התורה שבכתב והתורה שבעל פה אינו מצטמצם, כמובן, רק לתחום התורה ופרשנותה. ככלל, כל עשייה של חפץ מורכבת משני שלבים: ראשית - יצירת החפץ, ושנית - פיתוחו. כך משתתפים פעמים רבות הקב"ה והאדם ביצירת חפץ: הקב"ה יוצר את החיטה, והאדם טוחן ואופה אותה, הופך אותה ללחם, ומתאים אותה לשימושו. כשם שהתורה שבכתב היא היצירה הראשונית, והתורה שבעל פה היא פיתוחה ופרשנותה של התורה שבכתב[3], והתאמתה למציאות האנושית - כך אף החיטה היא בחינת התורה שבכתב, והתוצר הסופי - הלחם - הוא בחינת התורה שבעל פה. כך גם במשכן: המשכן הוא בחינת התורה שבכתב, והכוהנים הפועלים בו הם בחינת התורה שבעל פה. לכן, המשכן הָראה למשה בהר על כל פרטיו, ואילו פרטי עשיית הבגדים נותרו לפרשנותו של משה.

שרשראות החושן

ההבחנה בין התורה שבכתב לבין התורה שבעל פה באה לידי ביטוי בתחומים נוספים במשכן. ניתן כאן דוגמא נוספת להבחנה זו, שאף היא פותחת בעיסוק בפשטי המקראות ונחתמת בניסיון להבין את משמעותם.

התורה מציינת על חלק מהכלים שהם נעשו מזהב, ועל כלים אחרים שהם נעשו מזהב טהור. בהזדמנות אחרת נסביר מהו ההבדל בין "זהב" ל"זהב טהור", אך גם בלי להיכנס להגדרה המדוייקת של הטהרה - ברור שלא כל הכלים עשויים מזהב טהור. אם נבחן מהם הכלים שנעשו מזהב טהור, נגלה כי כל חפץ המשמש כאמצעי למטרה אחרת ואינו כלי לעצמו - נעשה מזהב רגיל, ולא מזהב טהור. לכן, הזהב המצפה את עמודי המשכן אינו זהב טהור, שכן יריעות המשכן הן עיקרו של המשכן והעמודים אינם אלא נספחים אליהן. מאותה הסיבה, גם קרסי המשכן לא נעשו מזהב טהור, אלא מזהב רגיל. השולחן צופה בזהב טהור ואף כליו נעשו מזהב טהור, אך הקישוטים והחלקים הפנימיים שלו - בריחיו, טבעותיו וזרו - צופו בזהב רגיל, ולא בזהב טהור[4]. מעניין גם שהתורה מקפידה מאוד על ההבחנה בין הזהב הרגיל לזהב הטהור, ואותה הבחנה קיימת גם בציווי המשכן וגם בתיאור מעשהו בפועל.

כאשר התורה מתארת את מעשה טבעות החושן וחוטי הזהב שנטוו בבגדי הכוהן הגדול - לא מצויין שהם נעשו מזהב טהור. לכאורה, המסר העולה מכך הוא שהכוהנים אינם בדרגת כלי המשכן אלא רק אמצעים המשמשים לעבודתו (בדומה לעמודים המחזיקים את היריעות), ולכן בגדיהם לא נעשו מזהב טהור אלא מזהב רגיל בלבד. יוצא הדופן בהקשר זה הוא הציץ, שנעשה מזהב טהור, אך למעשה הציץ אינו אחד מבגדי הכהונה, ולכן גם התורה אינה מצווה לעשות אותו בתחילת פרשת תצווה, בין בגדי הכהונה האחרים. מבחינה מסויימת, הציץ הוא אחד מכלי המשכן, ולכן זהבו הוא זהב טהור. ביטוי בולט לקביעה זו מצוי בשיטת ר' שמעון (יומא ז ע"ב), שהציץ מכפר אף כאשר הוא אינו מצוי על מצחו של הכוהן הגדול. בדומה לכך, גם לפעמונים שעל שולי המעיל יש תפקיד מיוחד - בכניסת הכהן לקודש הקודשים - ולכן גם הם נעשו מזהב טהור.

לחלוקה שעשינו קיים יוצא דופן אחד: שרשראות הזהב שהחזיקו את החושן נעשו מזהב טהור. לכאורה אין צורך בכך, שהרי כל תפקיד השרשראות הוא רק להחזיק את החושן, "ולא יזח החֹשן מעל האפוד" (שמות כ"ח, כח). למרות זאת, בכל מקום שמוזכרות השרשראות - התורה מציינת שהם נעשו מזהב טהור דווקא. ברור מכך שהשרשראות אינן חפצים המשמשים למטרה טכנית, אלא כלים בעלי חשיבות מהותית.

חשיבותן של השרשראות בולטת גם בנקודה נוספת. פעמיים מצווה התורה על עשיית השרשראות: פעם אחת סמוך לציווי האפוד (כ"ח, יד), ופעם נוספת כחלק מעשיית החושן (כ"ח, כב). הציווי הראשון מופיע בצמוד לציווי עשיית האפוד, אך במנותק ממנו - כביכול, השרשראות הן כלי לעצמן, ואינן קשורות לאיזשהו כלי אחר. בשני הציוויים, מדגישה התורה כי יש לחבר את השרשראות למשבצות: "ונתתה את שרשרֹת העבֹתֹת על המִשבְּצֹת" לאחר ציווי האפוד, "ואת שתי קצות שתי העבֹתֹת תתן על שתי המשבצות" כחלק מציווי מעשה החושן. מבנה זה מורה לכאורה על כך שיש לשרשראות משמעות משולשת: מחד - הן חלק מהחושן, מאידך - הן מהוות גורם עצמאי, ונוסף על לכך - אולי הן אף חלק מהאפוד.

כדי לעמוד על תפקיד השרשראות, נקדים ונבאר את ההבדל שבין האפוד לבין החושן. שני הבגדים הללו מיוחדים בכך ששמות שבטי ישראל נחקקו על האבנים המשובצות בהם. אולם קיים הבדל בין כתיבת השמות על האפוד לבין כתיבתם על החושן: התורה מצווה לחקוק את שמות השבטים על כתפות האפוד לפי סדר תולדותיהם, אך אינה מפרשת לפי איזה סדר יש לחקוק את שמות השבטים על אבני החושן. אולי ניתן להסיק זאת מצורתו החיצונית של החושן: שנים עשר אבנים, במבנה של 3X4. מבנה זה מזכיר לנו את הצורה שבה חנו בני ישראל: ארבע מחנות, כאשר כל מחנה מכיל שלושה שבטים. אם אכן השוואה זו נכונה, הרי שהשבטים נחקקו על אבני החושן לפי סדר חניית העדה במדבר, ועל כל שלשה של אבנים נחקקו שמות השבטים של אחד המחנות[5].

סדר מחנה ישראל מותנה בנוכחות המשכן בתוכו. כאשר המשכן אינו מצוי בתוך המחנה - כגון, כאשר נוסעים ממקום למקום - משתנה סידור השבטים לסדר התולדות. כאשר המחנה נח, ושוב מוקם המשכן בתוכו - מציאות השכינה משנה את סידור השבטים מסדר התולדות לסדר המחנות.

האפוד, אפוא, מציין את המציאות כמות שהיא: השבטים מסודרים לפי סדר תולדותם. החושן, לעומתו, מציין את המציאות בנוכחות הקב"ה - השבטים מסודרים לפי סדר המחנות[6]. בהקבלה לדברים שהזכרנו בפתיחת דברינו, ניתן לומר שהאפוד הוא בחינת התורה שבכתב, ואילו החושן הוא בחינת התורה שבעל פה. התורה שבכתב היא הקמאית יותר, בדומה לסדר התולדות: יש לה קיום גם ללא התורה שבעל פה, שהרי היא קדמה לעולם. התורה שבעל פה אינה אלא גילוי של התורה שבכתב, ואין לה כל משמעות בלעדיה. אלמלא התורה שבכתב - לא הייתה כל קדושה בתורה שבעל פה, והיא לא הייתה אלא יצירה אנושית רגילה. לכן, השרשראות המחברות את האפוד אל החושן מחברות למעשה בין בחינת התורה שבכתב לבין בחינת התורה שבעל פה, ויש להן חשיבות רבה.

שתי נקודות לסיום

לסיום, ברצוני להעיר בקצרה על שתי נקודות מעניינות העולות בפרשה. לא נוכל להרחיב בהן במסגרת זו, אולם לכל הפחות נעמוד עליהן בקצרה.

א. הן בציווי המשכן והן בתיאור עשייתו, התורה פותחת בארון ומסיימת בחצר - מהפנים אל החוץ, מהקדוש יותר אל הקדוש פחות. סדר הבגדים אינו מקביל, שכן התורה פותחת בציווי האפוד ומסיימת בציווי הכתונת, כאשר ציווי הציץ מצוי בין שניהם[7]. ייתכן שהתורה ביקשה לפתוח בבגדי הכוהן הגדול ולהזכיר את שאר הבגדים רק אחרי כך, וסידרה את בגדי הכוהן הגדול מהקדוש פחות לקדוש יותר, בחינת "מעלין בקודש". כך ניתן להסביר את סדר בגדי הכוהן הגדול - אפוד, חושן, מעיל וציץ[8]. מכל מקום, יש להסביר מדוע התורה הזכירה את הבגדים בסדר הפוך מסדר הזכרת כלי המקדש.

ב. בדרך כלל, אנו רגילים לחשוב שמשה הקים את הקרשים ואחר כך פרש עליהם את היריעות. אם נעיין בפסוקים, נגלה כי קודם כל - משה הקים את המשכן (מ', יח), ורק אחר כך הקים את האדנים ואת הקרשים ופרש את האוהל על המשכן. אם כך, עולה מכאן שבהתחלה העמידו את היריעות בלי הקרשים (אולי הקימו ארבעה עמודים בארבעת הפינות, מתחו ביניהם חוטים ופרשו את היריעות על החוטים), ורק אחר כך הציבו את העמודים תחת היריעות. לא ברור מדוע בחר משה להקים את המשכן בצורה מוזרה שכזו, ולא פתח בהקמת העמודים, ופרש עליהם את היריעות.

לתגובות - [email protected]

 

[1] ניתן היה להסביר שמשה לא נזקק לראות את בגדי הכהונה כיוון שעשייתם אינה מסובכת, אך דבר זה אינו מסתבר, שהרי רש"י - גדול הפרשנים - מעיד שהוא אינו יודע כיצד היה האפוד עשוי (כ"ח, ד).

[2] פרשת משפטים שבאותה עת היתה תורה שבעל פה, ואולי גם מצוות אחרות הצטרפו לאותה תורה שבעל פה קדומה.

[3] בספרי החסידות מנוסחים הדברים כך: התורה שבעל פה היא גילוי מהותה של התורה שבכתב.

[4] תמונה דומה עולה אף ביחס לארון ולמזבח הקטורת.

[5] הרמב"ם פוסק ששמות השבטים נחקקו על אבני החושן לפי סדר אחר, ולא לפי סדר החניה במדבר, אך בזוהר מופיע שזהו סדר השבטים על החושן. אי"ה, נרחיב להבהיר זאת באחד השיעורים הבאים, וניתן לעיין גם במאמרי שהתפרסם ב"דף קשר" גיליון 765 , תמוז תש"ס.

[6] ואכן, על החושן נחקק גם שמו של הקב"ה.

[7] הסדר בפרשת פקודי שונה מעט, אולם קיימת בו בעיה דומה.

[8] מסתבר שאכן קדושתו של החושן גדולה יותר מקדושת האפוד, אך קשה להבין מדוע המעיל קדוש יותר מהאפוד, למרות שהוא נמצא מתחתיו ותפקידו טכני יותר.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)