פרשת פרה אדומה

פרה אדומה ידועה כאחת הפרשיות שיצר הרע ואומות העולם משיבין עליהן. המדרש בפרשת חוקת מדבר על שתי בעיות שונות המתעוררות ביחס לפרה אדומה. מצד אחד מתקשה יצר הרע בסתירה הפנימית שיש בה: היא באה לטהר, אך כל העוסקים בה נטמאים וצריכים לכבס בגדיהם. המדרש (במדבר רבה ט', ה) מונה ארבע פרשיות שיש בהן סתירה כזאת, וזו אחת מהן. על פי מדרש זה יצר הרע מוכן לקבל את עצם הרעיון שפרה אדומה מטהרת, והוא מתקשה רק בסתירה הפנימית שבה.

אולם בהמשך (י"ט, ח) עוסק המדרש ברעיון עצמו: "שאל עובד כוכבים אחד את רבן יוחנן בן זכאי: אילין עובדייא דאתון עבדין [תרגום: מעשים אלה שאתם עושים] נראין כמין כשפים. אתם מביאים פרה, ושורפים אותה, וכותשים אותה, ונוטלים את אפרה, ואחד מכם מטמא למת, מזין עליו 2 ו3- טיפין ואתם אומרים לו 'טהרת'. אמר לו: ראית אדם שנכנסה בו רוח חצצית? אמר לו: הן. אמר לו: ומה אתם עושים לו? אמר לו: מביאים עיקרים ומעשנים תחתיו, ומרביצים עליה מים, והיא בורחת. אמר לו: ישמעו אוזניך מה שאתה מוציא מפיך, כך ברוח הזו רוח טומאה - מזין עליו מי נידה והוא בורח. לאחר שיצא אמרו לו תלמידיו: רבנו, לזה דחית בקנה, לנו מה את אומר? אמר להם: חייכם, לא המת מטמא ולא המים מטהרים, אלא אמר הקב"ה:'חוקה חקקתי, גזרה גזרתי, אי אתה רשאי לעבור על גזרתי'...".

הגוי חיפש את התועלת המעשית בפרה האדומה. הוא סבר שלכל מצווה חייבת להיות תועלת, ואין מקיימים מצווה אם אין מבינים את יעילותה. ריב"ז הבין שכך חושב הגוי, ולכן ענה לו לשיטתו והסביר לו את התועלת המעשית שבפרה אדומה, הסבר שאכן סיפק אותו. התלמידים לא הסתפקו בכך משתי סיבות: 1. הם, בניגוד לגוי, מתמצאים בכל פרטי ההלכות ויודעים שהסברים תועלתניים לא יעזרו לנמק את כולן. למשל: מדוע הטמא צריך גם לטבול אחרי שמזים עליו? ועוד. אפשר לתת נימוקים מסוג זה לכל מיני מצוות, להסביר את בעיית התזונה במאכלות אסורות או את הזיהום שבאישה נידה וכדומה, אך לעולם אי אפשר לנמק בדרך זו את כל הפרטים הקטנים של המצווה. 2. נימוקים כאלו מגמדים את מצוות התורה, הופכים אותה לספר רפואי ותועלתני ומוציאים ממנה את ערך קיום המצוות כשלעצמן.

ואכן, תשובת ריב"ז לתלמידיו הייתה שאי אפשר להבין את טעמה של מצוות פרה אדומה. מערכת המצוות ופרטיהן היא א-לוהית, ואין לנסות למצוא תועלת בכל מצווה ומצווה. כך היא גם גישת הרמב"ם במורה נבוכים (חלק ג, כו). לדעתו יש טעמים למצוות בכללותן, טעמים שאפשר למצוא אותם, אך אי אפשר למצוא את הנימוקים לכל פרטי המצוות: "וכי אכפת לו לקב"ה בין מי שהוא שוחט מן הצוואר למי שהוא שוחט מן העורף? הוי אומר: לא נתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות" (בראשית רבה מ"ד, א).

היהדות מאמינה שיש תועלת למצוות. המצוות מקדשות את הגוף ואת הנפש. היהדות, בניגוד לחילוניות, גורסת שיש הבחנה בין מעשים קדושים לבין מעשים שאינם קדושים, וכי יש מקומות וזמנים שהם קדושים מאחרים. אפשר גם למצוא את הסיבות ואת הטעמים של חלק מפרטי המצוות. אך לפרטים רבים לא ניתן למצוא טעמים, ואנו צריכים להתייחס אליהם כאל "חוקה חקקתי, גזרה גזרתי". כמו כן, ברור שאנו צריכים לקיים את כל המצוות על כל פרטיהן בלי קשר לשאלה מה אנו מבינים ומה איננו מבינים.

אמנם כאשר אנו מנסים להסביר את המצוות ואת טעמיהן למי שאינם מאמינים רצוי לתת להם נימוקים תועלתניים, נימוקים שאותם הם מסוגלים להבין, אך יש להיזהר ולא להפריז בכך - הן מפאת החשש שאותו אדם יבדוק את הדברים עובדתית ויפרוך את דברינו, והן מצד החשש שמרוב שימוש בנימוקים כאלו נתחיל לשכנע את עצמנו שאלו הם באמת טעמי המצוות.

סעודה שלישית, שבת פרשת פרה תשנ"ה