דילוג לתוכן העיקרי

צו | איסורי הדם בספר ויקרא

קובץ טקסט

א. כפילות איסורי אכילת דם

איסור אכילת הדם נזכר כמה פעמים בספר ויקרא:

א. בסוף פרשת זבח השלמים בפרק ג': "חוקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם כל חֵלֶב וכל דם לא תאכלו" (פסוק י"ז).

ב. בפרשתנו, בסוף תורת זבח השלמים בפרק ז':

(כב) וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר:
(כג) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר כָּל חֵלֶב שׁוֹר וְכֶשֶׂב וָעֵז לֹא תֹאכֵלוּ:
(כד) וְחֵלֶב נְבֵלָה וְחֵלֶב טְרֵפָה יֵעָשֶׂה לְכָל מְלָאכָה וְאָכֹל לֹא תֹאכְלֻהוּ:
(כה) כִּי כָּל אֹכֵל חֵלֶב מִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר יַקְרִיב מִמֶּנָּה אִשֶּׁה לַה' וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מֵעַמֶּיהָ:
(כו) וְכָל דָּם לֹא תֹאכְלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לָעוֹף וְלַבְּהֵמָה:
(כז) כָּל נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל כָּל דָּם וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ:

ג. בפרק י"ז, בהמשך לדין 'שחוטי חוץ' (בפסוקים ג'-ח') אומרת התורה כך:

(י) וְאִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יֹאכַל כָּל דָּם וְנָתַתִּי פָנַי בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת הַדָּם וְהִכְרַתִּי אֹתָהּ מִקֶּרֶב עַמָּהּ:
(יא) כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר:
(יב) עַל כֵּן אָמַרְתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל נֶפֶשׁ מִכֶּם לֹא תֹאכַל דָּם וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכֲכֶם לֹא יֹאכַל דָּם:
(יג) וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר:
(יד) כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ הוּא וָאֹמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דַּם כָּל בָּשָׂר לֹא תֹאכֵלוּ כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ הִוא כָּל אֹכְלָיו יִכָּרֵת:

(טו) וְכָל נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל נְבֵלָה וּטְרֵפָה בָּאֶזְרָח וּבַגֵּר וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעֶרֶב וְטָהֵר:
(טז) וְאִם לֹא יְכַבֵּס וּבְשָׂרוֹ לֹא יִרְחָץ וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ:

האזכורים הרבים מעוררים כמה שאלות:

א. השאלה המיידית היא, כמובן, מדוע יש לחזור על איסור אחד שלוש פעמים. זאת ועוד - אם נדייק, נראה שבפרק י"ז נזכר איסור הדם פעמיים: פעם ראשונה במסגרת הגדרת עונש הכרת לאוכל הדם (פסוק י'), ופעם שנייה במסגרת ההנמקה למצוות כיסוי הדם (פסוק י"ד).

ב. בשני מקומות נזכר איסור אכילת הדם לצד איסור אכילת חֵלֶב (בפרקים ג' [פסוק י"ז] וְז' [פסוקים כ"ג-כ"ה]), דבר המעיד על קשר ביניהם. אולם, קשר זה חסר בפרק י"ז, בו נזכר איסור אכילת הדם לבדו, וההבדל אומר דרשני.

ג. בכל המקומות מוזכר איסור הדם בקשר להקרבת קרבנות, וגם הפסוקים מצביעים על הזיקה בין מעמדו של הדם כמכפר לבין איסור אכילתו: "ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשותיכם" (י"ז, י"א). אולם, דיוק בפסוקים יראה שאיסור הדם נזכר דווקא בהקשר של קרבן שלמים: בפרקים ג' וְז' הדברים מפורשים, וגם פרק י"ז עוסק בעיקר בשלמים, שהרי בראשיתו (פסוקים ג'-ז') מדובר על האיסור לשחוט בשר חולין לשם אכילת 'תאווה' והחובה להביאו כקרבן[1], כלומר כשלמים (שהרי רק שלמים נאכלים לבעלים).

ד. על כל אלה יש להוסיף את החזרה הרביעית והחמישית על הציווי בספר דברים, בו באותו הפרק (פרק י"ב) נשנה האיסור פעמיים:

(יג) הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה:
(יד) כִּי אִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ שָׁם תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ וְשָׁם תַּעֲשֶׂה כֹּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ:
(טו) רַק בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תִּזְבַּח וְאָכַלְתָּ בָשָׂר כְּבִרְכַּת ה' אֱלֹוקֶיך ָאֲשֶׁר נָתַן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יֹאכֲלֶנּוּ כַּצְּבִי וְכָאַיָּל:
(טז) רַק הַדָּם לֹא תֹאכֵלוּ עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם:
...
(כ) כִּי יַרְחִיב ה' אֱלֹוקֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר:
(כא) כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹוקֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר נָתַן ה' לְךָ כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ בְּכֹל אַוַּת נַפְשֶׁךָ:
(כב) אַךְ כַּאֲשֶׁר יֵאָכֵל אֶת הַצְּבִי וְאֶת הָאַיָּל כֵּן תֹּאכֲלֶנּוּ הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יַחְדָּו יֹאכֲלֶנּוּ:
(כג) רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר:
(כד) לֹא תֹּאכֲלֶנּוּ עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם:
(כה) לֹא תֹּאכֲלֶנּוּ לְמַעַן יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה':

(כו) רַק קָדָשֶׁיךָ אֲשֶׁר יִהְיוּ לְךָ וּנְדָרֶיךָ תִּשָּׂא וּבָאתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה':
(כז) וְעָשִׂיתָ עֹלֹתֶיךָ הַבָּשָׂר וְהַדָּם עַל מִזְבַּח ה' אֱלֹוקֶיךָ וְדַם זְבָחֶיךָ יִשָּׁפֵךְ עַל מִזְבַּח ה' אֱלֹוקֶיךָ וְהַבָּשָׂר תֹּאכֵל:

החזרה בדברים כשלעצמה אינה יוצאת דופן, שכן מצוות רבות מוזכרות בספר דברים שנית, אך כאן החזרה חריגה משתי בחינות:

א. האיסור נזכר פעמיים באותו הפרק, בשני הקשרים.

ב. קיימות בפסוקים חזרות רבות ומודגשות, הכוללות עימן דברי שכנוע וחיזוק: "רק חזק" ואחריו נימוק (פסוק כ"ג), ובנוסף לכך גם ההבטחה "למען ייטב לך" (כ"ד) [2].

לאיסור הדם יש, אם כן, מעמד חשוב בתורה, ואנו ננסה להבינו.

ב. הציווי העיקרי

כעת נתבונן באופן מסודר בהקשר ובסגנון המיוחד של כל איסור. ההשוואה מופיעה בטבלה בנספח בסוף השיעור, ויש לקרוא את המשך השיעור במקביל לעיון בטבלה.

נמקד כרגע את מבטנו בספר ויקרא לבדו, אם כי חלק מהמסקנות יהיו רלוונטיות גם לאמור בספר דברים.

כאשר יש הופעות שונות של מצווה או סיפור, ייתכן שמקום אחד הוא עיקרי, והאזכורים האחרים הם משניים. ייתכן, כמובן, שישנם כמה אזכורים מקבילים ושווי מעמד, אך במקרה שלנו נראה שזהו אינו המצב.

לכאורה, המקום בו נזכר האיסור במפורט ובצורה מסודרת הוא המקום העיקרי, ולכן היינו צריכים להצביע על פרק ז' כמקום העיקרי, שהרי בו קיימים כל המרכיבים של ציווי מלא:

א. מצווה.

ב. תנאי המצווה.

ג. עונש על אי קיומה.

העובדה שזהו אינו המקום הראשון בו המצווה מוזכרת אינה צריכה להטעות, שכן פרק ז' נאמר למשה מבחינה כרונולוגית לפני פרק ג' - מקורו הוא עוד בהר סיני, בזמן הציווי על המילואים, כפי שנאמר בסוף הפרק:

(לז) זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים:
(לח) אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי בְּיוֹם צַוֹּתוֹ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶת קָרְבְּנֵיהֶם לַה' בְּמִדְבַּר סִינָי:

כלומר: תחילה נאמר בסיני הציווי של פרק ז', ואז נזכרו פרטי איסור אכילת חֵלֶב ודם והעונש על העוברים עליו; רק לאחר מכן, כאשר נשנתה פרשת ויקרא באהל מועד (ויקרא א, א)[3], נזכר מסיבה כלשהיא האיסור פעם נוספת, ובקיצור.

חיזוק לדעה זו מתקבל מניסוח הפסוקים בפרק י"ז: כאשר מדובר בו על איסור הדם הוא נזכר כאיסור ישן, שכן משמעות הפסוק "על כן אמרתי לבני ישראל כל נפש מכם לא תאכל דם" (י"ב) היא "על כן אמרתי כבר בעבר...", וכך היא גם משמעות הפסוק "ואומר לבני ישראל דם כל בשר לא תאכלו" (י"ד). כלומר, נראה כי הופעת האיסור בפרק י"ז היא חזרה על פרקים ז' וְג'.

למרות רושם זה, נראה לי כי המקום העיקרי של הופעת האיסור הוא פרק י"ז ולא פרק ז', ואסביר מדוע: גם בפרק י"ז קיימים כל המרכיבים של המצווה שנזכרו לעיל (הציווי עצמו, תנאי האיסור, והעונש על הפרתו) אך כאן נוסף גם הנימוק לאיסור, התופס מקום מאוד מרכזי בפרשה (עיינו בטבלה). חסרונו של הנימוק בפרקים ג' וְז' אומר דרשני, שכן אך טבעי הוא שהנימוק למצווה יופיע במקום הראשון בו היא נאמרת. היעדרו של הנימוק בפרק ז' מצביע על כך שאין הוא יכול להיאמר עדיין, מפני שהאיסור בהקשרו בפרשיות הקרבנות אינו במקומו הראשי, ולכן אינו ניתן לביאור מלא; רק בפרק י"ז, שהוא המקום העיקרי של האיסור, ניתן להעמיד אותו על יסודו (בהמשך תתבאר טענה זו ביתר פירוט).

כלומר, מבחינה כרונולוגית אמנם קודם פרק ז' לפרק י"ז, ולכן הופעת איסור הדם בפרק ז' היא אכן ראשונה בזמן, ופרק י"ז מתייחס אליו כידוע ומוכר; אולם, מבחינת מהות האיסור פרק י"ז הוא הפרק הראשי ופרק ז' משני לו.

דומני שהעמדת הדברים באופן זה מקרבת אותנו להבנת הפרשיות השונות, הכפילות, וההבדלים ביניהן.

ג. טעם האיסור

נושאי פרק י"ז

נתבונן כעת בפרק י"ז כולו:[4] הפרק, לפי כותרות המשנה, נחלק לארבעה חלקים ועוד נספח ללא כותרת:

א. פסוקים ג'-ז': איסור שחיטת בהמות לצורך אכילה מחוץ לאוהל מועד וללא הקרבתן[5]. העושה כן "דם ייחשב לאיש ההוא, דם שפך" (ד'), והעונש הוא כרת (שם) סיבת האיסור והעונש היא "לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה וֶהֱבִיאֻם לַה' אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד... וְזָרַק הַכֹּהֵן אֶת הַדָּם עַל מִזְבַּח ה' פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד... וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם" (ה'-ז').

ב. פסוקים ח'- ט': המעלה עולה או זבח מחוץ לאוהל מועד ייענש בכרת. כאן מדובר על שחיטה לשם קרבן ולא לשם אכילת חולין, ולא נאמר שדינו של העושה כן כשופך דמים.

ג. פסוקים י'-י"ב: מי שיאכל דם - הקב"ה יתן בו פניו והוא יכרת מעמו (י').

ד. פסוקים י"ג-ט"ו: חובת כיסוי דם בשחיטת חיה או עוף. עונשו של המפר מצווה זו הוא כרת.

ה. פסוקים ט"ו-ט"ז: כנספח, ללא כותרת, נזכרת בפסוקים האחרונים גם טומאת אוכל נבלה. טומאה זו נאמרה כבר לעיל בפרק י"א (פסוק מ'), וגם אזכורה הנוסף כאן טוען בירור.

היחידה הראשונה אוסרת כל שחיטת חולין של בהמה שניתן להקריבה. שחיטה שכזו, שאינה לשם שמים, הופכת את המעשה לדומה לשפיכת דמים, וכאן הביטוי "שפיכת דם" מתפרש בשתי משמעויות: גם פיזית - הדם נשפך ולא נזרק על המזבח, וגם כביטוי - העושה כך הרי הוא כמי ששופך דם אדם ("שופך דם האדם באדם דמו יישפך" [בראשית ט', ו']).

היחידה השנייה אוסרת הקרבת קרבן מחוץ למקדש, כלומר לא רק שחיטת חולין אסורה, אלא גם שחיטה לשם שמים מחוץ למשכן. כאן המטרה היא לרכז את עבודת ה' במקום אחד, ולא רק למנוע שחיטת חולין. ביחידה זו לא נאמר שהשוחט הרי הוא כשופך דמים, שכן סוף סוף לשם שמים הוא שוחט, ומאותה הסיבה גם לא נזכר החשש שהבהמה תוקרב לשעירים; למרות זאת, העונש על כך הוא כרת. הסיבה לרצונה של התורה לרכז את הפולחן במשכן אינה מבוארת, אך ייתכן ויש לה גם היבטים דתיים פנימיים (השכינה מתגלה רק במקדש), וגם התרחקות מדרכי עבודה זרה אפילו ללא החשש לזביחה לשעירים ממש[6].

שני הטעמים לאיסור אכילת דם

היחידה השלישית אוסרת לאכול דם: לא רק אכילת הבשר לבדו אסורה (כפי שנלמד ביחידה הראשונה), אלא גם אכילת הדם של הבשר. לאיסור ניתנים כאן שני נימוקים:

א. "כי נפש הבשר בדם היא" (י"א) - אין לאכול את הנפש של בעל החיים.

ב. "ואני נתתיו לכם על המזבח" (שם) - לדם יש תפקיד פולחני ראשון במעלה, ולכן אין להשתמש בו לאכילת חולין. תפקידו של הדם הוא לכפר, על ידי כך שזורקים אותו על המזבח (פעולה הנעשית בכל קורבן). משמעות הדבר היא שהדם שייך לה' לעולם, בדומה לחֵלֶב, שגם אותו יש להקריב ואין לאכול.

יש לתת את הדעת על כך ששני הנימוקים קשורים זה בזה: מדוע הדם נבחר להזרק על המזבח? מפני שהוא הנפש, והנפש צריכה להֵעָלוֹת על המזבח. כלומר, הנימוק היסודי הוא היות הדם הנפש, והנימוק השני, היות הדם מכפר, הוא תוצאה של הראשון. אף על פי כן, יש לומר שכל נימוק מספיק בפני עצמו כדי לאסור את אכילת הדם: החֵלֶב אסור באכילה אף שאינו הנפש, וזאת מפני שלעולם הוא עולה למזבח, כלומר הוא חלקו של ה'. מכאן, שאפילו אם הדם לא היה הנפש, הוא היה נאסר באכילה מפני שכמו החֵלֶב הוא ניתן למזבח. מאידך, אפילו לא היה הדם קרב למזבח כלל, הוא היה נאסר מפני שהוא הנפש, ואין לאכול את הנפש עם הבשר: גם כאשר יש היתר לאכול את הבשר, צריך לעשות זאת בלי חיותו. הנפשיות היא החיוניות, מהות החיים של היצור החי והדבר שהופך את חייו לשלמים. בעל חיים שנפצע, אפילו במקום אחד בלבד, יוצאים ממנו החיים: נטילת הדם, על פי הלכות שבת, זהה לנטילת הנשמה (עיינו שבת עה. תוס' ד"ה "הצד" וְ"כי"). אכילת הבשר בלא הדם מתירה את אכילתו, שכן לא החיים נאכלים אלא דבר מת. לעומת זאת, לצמחים אין דם, ולכן 'חייהם' אינם נפסקים כאשר נוטלים מהם חלק, ואפילו כאשר חותכים אותם עד לשורשיהם.

דם חיה

להבדל בין שני הנימוקים יש כמה תוצאות. החשובה שבהן נוגעת באכילת בעלי חיים שאינם קרבים על המזבח, שלא נאסרו לאכילת חולין כמו הבהמות הקרבות, עליהן דובר בפסוק ג'; האם מותר לאכול את דמן ? אם הדם נאסר רק מפני שהוא קרב על המזבח - אין כאן סיבה לאוסרו, שהרי דם חיה או עוף ניצודים אינו קרב. לעומת זאת, אם הסיבה היא היות הדם הנפש, יש לאוסרו, ואכן כך אומר הכתוב בהמשך פרק י"ז:

(יג) וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר:
(יד) כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ הוּא וָאֹמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דַּם כָּל בָּשָׂר לֹא תֹאכֵלוּ כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ הִוא כָּל אֹכְלָיו יִכָּרֵת:

במילים "ושפך את דמו וכסהו בעפר" (פסוק י"ג) אנו רגילים להבין שהדגש הוא על הכיסוי, וזהו אכן המקור למצוות כיסוי הדם. אולם, הרישא - "ושפך את דמו" - חשובה לא פחות, והיא איננה תיאור פעולה בלבד, אלא ציווי: יש לשפוך את דמו ולא לאוכלו. הבנה זו יכולה לבאר עובדה הלכתית: מצוות כיסוי הדם נוהגת רק בחיה, ולא בבהמה (חולין פג:), כפשוטו של מקרא. אולם, טעם הדבר קשה לכאורה - האם דם החיה אדום יותר מדם הבהמה[7]? התשובה פשוטה, והיא מתבארת מתוך מהלך דברינו: לכל אחד מהמינים יש דין משלו לדם -

לבהמה: "וזרק הכהן את הדם על מזבח ה' פתח אהל מועד" (י"ז, ו').

לחיה: "ושפך את דמו וכסהו בעפר" (שם י"ג).

דם הבהמה אינו מכוסה מפני שהוא עולה על המזבח, וזהו יעודו; את דם החיה, שאינו משמש לכפרה, יש לשפוך (בניגוד לאכילתו או העלאתו על המזבח) ולכסות. זאת, כדי שהדם לא יתגולל על העפר וכדי שזעקת הבהמה לא תהא נשמעת[8]. מסתבר שזו גם הסיבה לאזכור הכפול של איסור אכילת הדם בפרק: ביחידה השלישית הוא נזכר בקשר לבהמות, ובה טעמו העיקרי הוא העלאתו למזבח; ביחידה הרביעית הוא נזכר בקשר לבעלי חיים, ובה טעמו הוא ש"נפש הבשר בדם היא" (י"א). ההנחה שעיקר החידוש בדין חיה (ביחידה הרביעית) הוא החובה לשפוך את הדם, למרות שהוא לא משמש לעבודת הקרבנות ואין מצווה לכסותו, מסבירה יפה את הנימוק: אם החידוש הוא שיש לכסות את הדם, לא מובן כיצד האיסור לאכול את הדם מסביר את החובה לכסותו. ואולם, אם הדגש הוא "ושפך את דמו", הרי שהדברים ברורים: גם בחיה, שאין בה הקרבה למזבח, יש לשפוך את הדם ולא לאוכלו, וזאת כיוון ש"נפש כל בשר דמו היא" - "כל בשר", ולא רק בהמות שקרבות במזבח. הבנה זו עולה גם מן הניסוח השונה של המקרים. ביחידה הראשונה נאמר "אשר ישחט" (פסוק ג'), כלומר מדובר בבהמות מבויתות (שור, כשב ועז), ולכן מי שרוצה להורגן שוחט אותן, וממילא יוצא דמן. אולם, חיות, שדרכן להסתובב באופן חופשי ואין הן תחת רשותו של אדם, ניצודות בכל מיני דרכים, והריגתן אינה נעשית על ידי שחיטה דווקא, ולכן דמן לא בהכרח נשפך. החידוש של התורה הוא שגם את החיות אין לאכול ללא שפיכת דמן. ניתן לראות בציווי זה בסיס מהותי לחיוב השחיטה בכל בעלי החיים, ולא רק אלה הקרבים, שכן על ידי השחיטה (בעורק הראשי) הדם נשפך על הארץ והוא איננו נצרר בבעל החיים כמו בדרכי המתה אחרות.

מבנה פרק י"ז

לאור מסקנותינו עד כאן, נעיין שוב במבנה הפרק כולו, ונגלה שהוא כתוב בצורה כיאסטית:

א1. יחידה א' - מגבלה הנוגעת לחולין: איסור אכילת בהמת חולין, והעובר על איסור זה "דם שפך".

ב1. יחידה ב' - מגבלה הנוגעת לקדשים: איסור שחוטי חוץ.

ב2. יחידה ג' - מגבלה הנוגעת לקדשים: איסור אכילת דם[9].

א2. יחידה ד' - מגבלה הנוגעת לחולין: מצוות כיסוי דם חיה, המנוסחת בביטוי "ושפך את דמו וכיסהו בעפר".

א1 וְא2: הפרק מתחיל ומסתיים בחולין. שחיטת בהמה לשם חולין אסורה מכל וכל, והעושה כן "דם שפך". לכן, דרך היתר אכילתה הוא הקרבתה וזריקת הדם על המזבח (א1 במבנה הכיאסטי, יחידה א'). שחיטת חיה מותרת, ולכן דרך ההיתר היא שפיכת הדם וכיסויו (א2 במבנה הכיאסטי, יחידה ד'); הביטוי שפיכת דם מקשר מבחינה סגנונית בין שתי היחידות. אם אין היתר לשחוט, שפיכת הדם היא איסור חמור - כך באדם וכך בבהמה; אם יש היתר להרוג, שפיכת הדם וכיסויו הם תנאי להיתר האכילה.

ב1 וְב2: ציינו כי יחידה ג' (קטע ב2 במבנה הכיאסטי) עוסקת באיסור אכילת דם קדשים, וזוהי מסקנה של הדיון הקודם - כיוון שנימוק האיסור הוא היות הדם נתון על המזבח, ודאי שמדובר על בעל חיים המוקרב במזבח. הזיקה בין הקטע ב2 לבין הקטע ב1 ברורה: בקטע ב1 מדובר על שחיטה לשם שמים אך שלא באהל מועד, ודינה הוא כרת. בקטע ב2 מדובר על שחיטה לשם שמים אך הדם נאכל, וגם במקרה זה הדין הוא כרת. כפי שהסברנו לעיל, עיקר הנימוק לאכול את הדם הוא הנימוק הפולחני, וכך היא כוונת הכתוב: לאחר שהותרה שחיטת בהמה על ידי הקרבתה, אכילת הדם כשלעצמה איננה בעייתית, שכן אף שהדם הוא הנפש, הרי הריגתו לשם גבוה מצדיקה את נטילת הנפש; אכילת הדם אסורה רק מפני שהדם אמור להזרק על המזבח ובכך להשלים את מעשה ההקרבה, ואכילתו היא חילול ההקרבה.

אם כן, ראינו כי האיסורים ביחידות ב' (ב1 במבנה הכיאסטי) וְג' (ב2 במבנה הכיאסטי) הם איסורים "פולחניים"; לעונת זאת, האיסורים ביחידות א' (א1 במבנה הכיאסטי) וְד' (א2 במבנה הכיאסטי) עוסקים בשחיטת חולין, והאיסורים בהם נובעים ממעמדו המהותי של בעל החיים כיצור חי בעל נפש, ומהיות דמו של בעל החיים נוזל החיים - הנפש. מסתבר גם שהקרבה בין פרשיית איסור הקרבת קרבן מחוץ למשכן ובין פרשיית איסור אכילת דם בהמות (יחידות ב' וג') מעידה על מניע רוחני משותף, והוא קשור בשלילת דרכי פולחן של הגויים. ריבוי מזבחות, כפי שהוזכר לעיל, מאפיין את הפולחן האלילי; מסתבר שגם אכילת הדם הייתה חלק מהפולחן האלילי, וגם עימה התורה מתעמתת בהיבט ה"פולחני" של האיסור. רעיון זה מובלע בפרשיה כאן והוא מבואר יותר, לעניות דעתי, בפסוקים בדברים י"ב, ואכמ"ל.

טומאת אוכל נבלה

בשולי הדברים נעיר, שיש לראות את הציווי על טומאת אוכל נבלה (הנספח לפרק, פסוקים ט"ו-ט"ז) בהקשר דומה: מדוע נטמא אוכל נבלה? האוכל בהמה או חיה שחוטה אינו נטמא, וההסבר לכך הוא שהשחיטה איננה רק דרך הריגה המתירה את אכילת הבהמה, אלא היא גורמת לסילוק הדם; בעל החיים הנשחט שנשפך דמו אינו מטמא, מפני שאין בו זכר לחיות שהייתה בו, והרי הוא כדומם. לעומת זאת, הנבילה, למרות שהיא מתה, אוצרת בקרבה את עקרון חיותה - הדם, ולכן אכילתה מטמאת, שכן דם לעולם גורם טומאה כאשר יציאתו קשורה באובדן חיים (לידה, נידה, זבה וכדומה). זאת היא הסיבה שנספח לכאן עניין הטומאה, אף שהוא נראה כמי שאיננו קשור לשאר הדינים בפרק.

ד. הקשר בין איסור חֵלֶב לבין איסור דם

כעת סלולה הדרך בפנינו להבנת הציוויים הנוספים על הדם בפרשיות הראשונות של הספר.

העובדה הבולטת ביותר היא הופעתו של האיסור בפרקים ג' וְז' בצמוד לאיסור החֵלֶב, למרות שבפרק י"ז לא נזכר איסור החֵלֶב כלל. עובדה זו מרמזת על משמעות הופעתו של איסור הדם בפרקי הקרבנות: בפרקים אלו הוא מופיע רק בהקשרו הפולחני - כשם שהחֵלֶב אסור מפני שהוא קרב על המזבח, כך נאסר הדם מאותה סיבה. זו בודאי גם הסיבה לכך שהאיסור נזכר דווקא בצמוד לקרבן שלמים, שהרי שאר החלקים בקרבן זה נאכלים לבעלים או לכהנים, ורק החֵלֶב והדם קרבים: העובדה שהם החלקים היחידים המוקרבים מצביעה על כך שהם קרבים לא בגלל מעמד הקורבן, אלא בגלל המעמד של החֵלֶב והדם; אילו האיסור היה נזכר בעולה או בחטאת, לא היינו יודעים את טעמו, שהרי בקרבנות הללו גם גוף הבשר נאכל למזבח או לכהנים כחלק מאכילת מזבח, וניתן היה לחשוב שהדם והחֵלֶב מוקרבים כחלק מהקרבת הבהמה כולה.

נראה שזו גם הסיבה למיקוד האיסור בפרק ז' לעוף ולבהמה: "וְכָל דָּם לֹא תֹאכְלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לָעוֹף וְלַבְּהֵמָה" (כ"ו). דם חיה לא נאסר, מפני שמן הטעם הפולחני אין לאסור דם חיה, שהרי חיות אינן מוקרבות. בפרק י"ז התחדש הטעם המוסרי: "כי נפש הבשר בדם היא" ולכן רק בפרק זה נאסר גם דם החיה. ואכן, החֵלֶב אסור רק בשור, כשב ועז מהם קרב קרבן לה' ולא בחיה (ז, כ"ה), בניגוד לדם האסור גם בחיה וגם בבהמה (י"ז, י"ג-י"ד).

אולם, עדיין אנו צריכים להסביר מדוע האיסור נאמר פעם אחת בפרק ג', במערכת הקרבנות הראשונה, ופעם שנייה בפרק ז'. מסתבר שכפילות הציוויים נובעת מכפילות המערכות הכללית של הציווי על הקרבנות[10]: פרשת ויקרא כוללת את מערכת הקרבנות השלמה, והיא אמורה לכלל ישראל (ויקרא א', ב'). לכן, הדינים הבאים בה קשורים בעיקר לזווית הראיה של הבעלים המביא את הקרבן, כגון איזו בהמה מקריבים, מהי הסיבה להבאתה, וטקס ההקרבה העיקרי. פרשת צו אמורה לכהנים (ו', ב'), וגם היא כוללת ציווי על כל הקרבנות (הנקראים בה 'תורות'), אך בה מודגשת בעיקר זווית הראיה של הכהן: תפקידי הכהנים, החלקים הנאכלים לכהנים, ונספחי העבודה שאינם מעיקר ההקרבה (כגון תרומת הדשן). מסתבר שהתורה רוצה להורות על איסור הדם הן מהזווית של הישראל המקריב, והן מהזווית של הכהן המשרת. אמנם בשני המקרים האיסור נושא אופי פולחני, אולם, כפי שכבר עלה קודם לכן, ייתכן שהאיסור הפולחני עצמו נובע משני מקורות שונים: יש בשימוש בדם בעבודת הקרבן צד של שלילה וצד של חיוב; מחד, הוא שולל את סעודת הזבח הפגאנית שכללה כנראה גם את אכילת הדם, שכן העלאת הדם על המזבח מונעת את אכילתו, מאידך, הוא נושא אופי חיובי, מפני ש"נפש הבשר בדם היא", ולכן יש בו כוח כפרה. מנקודת הראות של הישראל המקריב, ברור שהוא אינו יכול לאכול את הדם, שהרי הדם מכפר על חטאו על ידי ריצויו על המזבח. אולם, נימוק זה אינו בהכרח תופס עבור הכהנים, שכן אכילת הדם על ידי הכהנים יכולה הייתה להיות, כמו אכילת הבשר עצמו ,'משולחן גבוה', דהיינו הם אוכלים בשם המזבח ולא במקומו. על כן, יש טעם לצוות על האיסור גם בפרשה העוסקת בהוראות לכוהנים, כדי לשלול את האפשרות שאכילת הדם תיהפך לצורה לגיטימית של פולחן.

ה. סיכום

בראשית דברינו טענו כי הפרשייה האוסרת את אכילת הדם בפרק י"ז היא הפרשייה היסודית, למרות שמבחינה כרונולוגית היא המאוחרת מבין השלוש. נסביר את ההגיון שבכך לאור דברינו: בפרק י"ז נתחדש הנימוק היסודי של איסור אכילת הדם - "נפש הבשר בדם היא" (י"א). נימוק זה מעמיד את איסור האכילה על בסיס של נורמה מוסרית. לפי דברי התורה בפסוקים אלו, תפקידו של הדם כמכפר על המזבח נובע מהגדרתו כ"נפש"; משמעות דברי הפסוק "כי נפש הבשר בדם היא ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשותיכם כי הדם הוא בנפש יכפר" (שם) היא כי הנפש, המתבטאת בדם, מכפרת על הנפש החוטאת של האדם. הפרשיות הנוספות האוסרות את הדם, בפרק ג' ובפרק ז', בהן האיסור נקשר בעבודת הקרבנות ונובע ממנו, נגזרות מהנימוק הפולחני, כלומר הדם משמש במזבח ועל כן אסור לאוכלו. כיוון שנימוק זה הוא משני, גם הציווי הנובע ממנו אינו תופס את המקום המרכזי.

אמנם, ניתן לשאול מדוע לא כתבה התורה את הנימוק העיקרי כבר בפרק ז' או קודם לכן, אלא היא המתינה עד פרק י"ז כדי ללמד על כך שהדם הוא הנפש? נראה לי כי התשובה לכך פשוטה, והיא נובעת מחידושו העיקרי של פרק י"ז. פרק זה הוא הראשון בפרקי ספר ויקרא שאינו עוסק בהוראות לעבודה במשכן, אלא בחיים מחוצה לו; בפרק זה התורה מסדירה את היחסים בין עבודת הקודש לחיי החולין. מתוך כך עולה האיסור לשחיטת בהמות חולין מחוץ לאהל מועד, ומתברר שרק עבודת ה' מתירה שחיטת בהמה ואת אכילתה לאחר מכן; שחיטת בהמה לתאווה גרידא הרי היא שפיכות דמים. נורמה זו מחזירה את עם ישראל בהיבט מסויים למצב האנושי שלפני המבול, אז היה איסור לבני האדם לאכול בשר[11], וחייו היו נחשבים כמעט כחיי אדם. אמנם, הקרבת עולות הייתה נהוגה ורצויה לפני ה' גם אז, שכן הבל ונוח (עוד לפני היתר הבשר) הביאו עולות והן התקבלו ברצון לפני ה' (בראשית ד', ד', וְח' כ'-כ"א). באיסור לאכול בשר שלא לשם קרבן יש מעין חזרה למצב האידיאלי הזה. גם חייהם של בעלי חיים הם בעלי ערך ותכלית, כפי שהיה לפני המבול, ולכן הריגתם נתפסת כשפיכות דמים - "דם ייחשב לאיש ההוא דם שפך". אולם, כאשר בעל החיים מובא כקרבן לה', הריגתו היא מוצדקת, ואז יש היתר לאוכלו. עיקר משמעות ההקרבה היא בנתינת נפשיותו של בעל החיים, קרי - דמו, כך שמבחינה רעיונית, מעשה הקרבת הקרבן לפי משמעותו בתורה, המעמידה במרכז את מעשה הריצוי של הדם על המזבח, נובע מתפיסת בעל החיים כבעל נפש, ולכן ניתן לכפר על נפש בנתינת נפש אחרת. חשיבותו של הדם כמבטא את עקרון החיות האורגנית באה לידי ביטוי באיסור לאוכלו גם אצל בעלי חיים שאינם קרבים: גם כאשר הותרה אכילת תאווה, נאסרה אכילת הנפש - הדם.

זו, אם כן, הסיבה שהעקרון "כי נפש הבשר בדם היא" מוצב על ידי התורה דווקא בפרק י"ז: רק היציאה מעיסוק במקדש וחוקיו הפנימיים מגלה לנו שאכילת המזבח אינה מהווה מעשה פולחני גרידא, אלא היא גם 'מתיר' לשחיטת בהמות, שבלי הקרבן הן אסורות באכילה בגלל החשיבות של חייהן.

הבנה זו מעמידה את היחס לבעלי החיים והיחס לדם בכלל על בסיס מוסרי ואידיאלי, וממנה עולה העקרון ש"הדם הוא הנפש". השימוש בדם כמרצה נגזר מעקרון זה, ולכן התורה לא נימקה את איסור אכילת הדם בהקשרים הפולחניים בהם הוא הופיע (פרקים ג', וְז') עד שהיא קבעה את הבסיס לחשיבותו בפרק י"ז[12].

 

 

נספח: השוואה בין איסורי הדם

 

ויקרא ג'
(פסוק י"ז)

ויקרא ז'
(פסוקים כ"ו-כ"ז)

ויקרא י"ז
(פסוקים י'-י"ב)

דברים י"ב1
פסוק ט"ז)

דברים י"ב2
(פסוקים כ"ג-כ"ה)

הקשר האיסור

א. קרבן שלמים.

ב. ההקשר הרחב יותר הוא הנחיות לבני ישראל בדיני הקרבנות (ויקרא א', א' והלאה).

א. קרבן שלמים.

ב. ההקשר הרחב יותר הוא

ההנחיות לכהנים בדיני הקרבנות (ויקרא ו', א' והלאה).

א. 'שחוטי חוץ'.

ב. ההקשר הרחב יותר הוא דרכי ההיתר של אכילת בשר: הקרבים למזבח - ישחטו באהל מועד; החיות והעופות שאינם קרבים - מותר לשוחטם בחוץ (פסוק ג', ועיינו בפירוש הרמב"ן לפסוק).

ג. בצמוד לאיסור הדם, לאחריו,

נזכר דין אכילת נבלה (פסוקים ט"ו-ט"ז)

חובת העלאת עולות במקום "אשר יבחר ה'" בלבד (פסוקים י"ג-י"ד), והיתר זביחה לצורך אכילה בכל מקום (פסוק ט"ו).

היתר אכילת בשר בכל מקום

(פסוקים כ'-כ"א) וחובת הבאת קדשים ל"מקום אשר יבחר ה'" (פסוק כ"ו).

אופי האיסור

ציווי סתמי וקצר האוסר אכילת חֵלֶב ודם באופן כללי.

א. ציווי מפורט על איסור חֵלֶב ודם, הכולל את בעלי החיים האסורים ודינים שונים נוספים.

ב. העונש על אכילת דם וחֵלֶב הוא כרת (פסוקים כ"ה וְכ"ז).

א. נזכר עונש הכרת בלבד, ללא איסור;

סגנון הדין הוא "איש איש..." (פסוק י').

ב. סגנון העונש הוא "ונתתי פני" (שם).

ג. נזכר נימוק כפול לאיסור :

1. "כי נפש הבשר בדם היא" (י"א)

2. "ואני נתתיו לכם על המזבח" (שם).

ד. האיסור נזכר בלשון עבר: "על כן אמרתי לבני ישראל כל נפש מכם לא תאכל כל דם" (שם).

א. האיסור לאקוני ומנוסח כסייג: הבשר מותר, אך הדם אסור.

ב. הציווי לשפכו על הארץ נראה כזהה עם איסור אכילתו.

א. האיסור מופיע באריכות ומנוסח כסייג:

מותר לאכול בשר, אך אסור לאכול דם.

ב. מופיע נימוק לאיסור: "כי הדם הוא הנפש" (פסוק כ"ג).

ג. יש שלוש חזרות על האיסור (אחת בכל פסוק), חיזוק ("רק חזק" [כ"ג]) והבטחת שכר טוב על קיום האיסור (כ"ה).

 

 

[1] עיינו הערה 4.

[2] א. יש להפנות את תשומת הלב להקשר הדומה של הופעת האיסור בדברים י"ב לזה של ויקרא י"ז: בשני המקומות ההקשר הוא מקום השחיטה (במשכן או מחוץ לו) ומצוות כיסוי הדם (בויקרא י"ז פסוקים ג'-ט' וְי"ג, ובדברים י"ב פסוקים ט"ו וְכ"א).

ב. פשט לשון הכתוב בדברים מתיר את שפיכת הדם - "על הארץ תשפכנו כמים" (פסוק כ"ד), בניגוד לדרישה לכיסוי הדם שבויקרא י"ז - "ושפך את דמו וכסהו בעפר" (י"ג), ואי"ה נעסוק בכך בעתיד.

[3] פרשת ויקרא מאוחרת מבחינה כרונולוגית, שהרי אוהל מועד הוקם לאחר הדיבור בהר סיני.

[4] מומלץ לעיין בחומש במקביל ללימוד המשך השיעור.

[5] פשט הכתוב הוא כי הפרשייה עוסקת באיסור שחיטת בהמת חולין, וכך פירש הרמב"ן (בפסוקים ב'-ג'). אולם, רש"י (בפסוק ג') פירש כי מדובר בבהמת קדשים ובאיסור שחוטי חוץ. המקור לשאלה זו הוא, כפי שמסביר הרמב"ן (שם), מחלקות תנאים בין רבי ישמעאל לרבי עקיבא (חולין טז:-יז.), ואין כאן המקום להאריך בכך.

אנו הלכנו בעקבות הרמב"ן ופשוטו של מקרא.

[6] נראה שכך היא משמעות הכתוב בדברים י"ב (י"ג-ט"ז) - החיוב להקריב במקום אחד נועד להרחקה מדרכי הגויים, המקריבים "תחת כל עץ רענן" (דברים י"ב, ב').

[7] עיינו סנהדרין עד.

[8] על פי בראשית ד', י'.

[9] הקביעה שיחידה זו עוסקת בקדשים תוסבר להלן.

[10] הרוצה להרחיב בנקודה זו יעיין במאמרו של אברהם שמאע, מגדים ב', "שתי מגמות בחנוכת המשכן", וכן בספרו של הרב אלחנן סמט, עיונים בפרשת השבוע, פרשת ויקרא, ובפירושו של רד"צ הופמן לתורה שם.

[11] עיינו בראשית א, כ"ט, ועיינו ראב"ע לפסוק זה.

[12] תקצר היריעה להסביר גם את הפרשיות בדברים. נרמוז רק שהבסיס להבנתן מצוי במשמעויות השונות לאיסור אכילת הדם שנידונו בשיעור, ובמטרות השונות של ריכוז הפולחן ב"מקום אשר יבחר ה'". זו סוגיה נכבדה בפני עצמה, ובעזרת ה' נעסוק בה בפעם אחרת.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)