דילוג לתוכן העיקרי

צו | בין צו לויקרא

הרב מאיר שפיגלמן
16.01.2018
קובץ טקסט

לכאורה, שתי הפרשיות הראשונות של ספר ויקרא - פרשיות "ויקרא" ו"צו" - עוסקות בעניינים דומים מאוד: בדיני הקרבנות. אם נעמיק לעיין בשתיהן, נגלה ששתיהן עוסקות באותם סוגים של קרבנות, אולם קיימים גם מספר הבדלים ביניהן: סדר הקרבנות אינו זהה בשתי הפרשיות, ואף הדינים המוזכרים ביחס לכל קרבן אינם זהים. בשיעור זה, ננסה לעמוד על חלק מההבדלים שבין פרשיות ויקרא וצו, ולבחון את המשמעות של הבדלים אלו.

ההבדלים בין הפרשיות

ההבדל הבולט ביותר בין פרשיות ויקרא וצו הוא סדר הקרבנות. בפרשת ויקרא, מתארת התורה את הקרבנות לפני הסדר הבא: עולה, מנחה, שלמים, חטאת[1] ואשם. לעומת זאת, בפרשת צו סדר הקרבנות הוא: עולה, מנחה חטאת, אשם ושלמים.

הבדל נוסף הקיים בין שתי הפרשיות מתייחס לפרטי דיני הבאתם. בדרך כלל, אין דינים המובאים בשתי הפרשיות, וכל פרט מדיני הקרבנות מופיע באחת הפרשיות בלבד. חלוקה זו מעלה בפנינו שאלה כפולה: ראשית - מדוע הדינים חולקו כפי שחולקו; ושנית - מדוע חלק מהדינים הוזכרו בשתי הפרשיות. כדוגמא לדברינו ניטול את שחיטת הקרבן: שחיטת החטאת מוזכרת בשתי הפרשיות, שחיטת העולה מוזכרת בפרשת ויקרא בלבד, ואילו שחיטת האשם מופיעה רק בפרשת צו. בדומה לכך, התורה אינה מפרטת בפרשת ויקרא את צורת הקרבת האשם, אלא בפרשת צו בלבד (בניגוד לשאר הקרבנות, שצורת הבאתם מפורטת דווקא בפרשת ויקרא). כך גם החובה להביא לחם עם קרבנות השלמים אינה מוזכרת בפרשת ויקרא אלא רק בפרשת צו.

ובעניין קרבן השלמים, נזכיר הבדל נוסף (ואחרון, לעת עתה) בין שתי הפרשיות: בפרשת צו, התורה מחלקת את דיני השלמים לשני חלקים: בחלק הראשון (ז', יא), מצווה התורה להביא את לחמי התודה עם השלמים, ובסופו מופיעים פסוקי סיום. למרות זאת, מאוחר יותר התורה חוזרת לדון בדיני קרבן השלמים (ז', כח). מדוע לא דנה התורה בקרבן השלמים בצורה מרוכזת, בדומה לשאר הקרבנות?

בין פרשת ויקרא לפרשת צו

כדי לעמוד על ההבדל היסודי בין פרשיות ויקרא וצו, ההבדל שכל שאר ההבדלים נובעים ממנו, ניזכר בפתיחת שתי הפרשיות. פרשת ויקרא פותחת בדיבור אל בני ישראל:

"ויקרא אל משה, וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר: דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם - אדם כי יקריב מכם קרבן לה'...". (ויקרא א', א-ב)

פרשת צו, לעומת זאת, פותחת בדברים אל אהרן ובניו:

"וידבר ה' אל משה לאמר: צו את אהרן ואת בניו לאמר - זאת תורת העֹלה...". (ויקרא ו', א-ב)

הבדל זה מהווה קו מנחה ליחס שבין שתי הפרשיות. בפרשת ויקרא, הקרבנות מתוארים מנקודת מבטו של האדם המביא אותם. בפרשת צו, לעומת זאת, מתוארים הקרבנות מזווית הראייה של המקדש ושל הכוהנים.

כמובן, אין אנו טוענים שהכוהנים אינם מוזכרים בפרשת ויקרא או שהמקריב אינו מוזכר בפרשת צו. הקרבן מהווה צומת, שבו נפגשים האדם המביא את הקרבן, הכוהן המקריב אותו ובית המקדש. לכן, ניתן להתבונן עליו משתי נקודות מבט, המשלימות זו את זו. ראשית - הקרבן הוא מתנת האדם לקב"ה, ולכן משקף את האדם. מאידך - הקרבן מוקרב בביתו של ה', ולכן צריך לסור למשמעת כללי הבאת הקרבנות של המקדש. בהשוואה למתנה הניתנת למלך - ברור שהמתנה משקפת גם את הנותן וגם את המקבל. חקלאי יביא כמתנה את פירות אדמתו ורועה צאן יביא את בכורות צאנו ואת חלביהן; אולם שניהם כאחד ייאלצו לעמוד בקריטריונים של המתנות המוגשות לפני שולחנו של המלך.

פרשת ויקרא מתארת את הקרבן מנקודת המבט של המקריב. השאלה המרכזית היא: כיצד יכול האדם להבטיח שקרבנו יתקבל ע"י ה'. לשם כך, עליו לשחוט את הקרבן, לזרוק את דמו ולהקריב אותו. מסיבה צדדית, האדם אינו יכול לזרוק את דם הקרבן, ולכן הכוהנים מבצעים זאת עבורו. פרשת צו, לעומת זאת, מתארת את הקרבן מנקודת המבט של המקדש. כאן, השאלה המרכזית היא: כיצד יש לנהוג בקרבנות המובאים למקדש, ללא קשר לזהות המביא אותם.

לחלוקה זו - בין החיובים הנובעים מהאדם לבין החיובים הנובעים מהמקדש - יכולות להיות גם השלכות מעשיות. כדוגמה, סביר להניח שהחיובים הנובעים מהאדם נהגו גם בקרבנות שהוקרבו בבמות (לפני שנבנה המקדש), ואילו החיובים הנובעים מהמקדש לא נהגו בקרבנות שהוקרבו בבמות[2].

כעת, יכולים אנו להבין מדוע שינתה התורה את סדר הקרבנות בשתי הפרשיות. בפרשת ויקרא - כאשר הקרבנות מוצגים מנקודת מבטו של המביא - מחלקת התורה בין קרבנות הנדבה לבין קרבנות החובה: העולה, המנחה והשלמים הם קרבנות הנדבה, ואילו החטאת והאשם הם קרבנות החובה (הסידור הפנימי בכל קבוצה נעשה על פי חשיבות הקרבן). בפרשת צו, הקרבנות מוצגים מנקודת מבטו של המקדש, ולכן מסודרים לפי סדר קדושה יורד: עולה, מנחה, חטאת, אשם ושלמים (שהם קדשים קלים) [3].

קרבן העולה

כל הפעולות הקשורות בקרבן העולה מתוארות בפרשת ויקרא. בראשית הפרשה מתואר כיצד המקריב מביא את הקרבן לבית המקדש, סומך עליו ושוחט אותו, הכהן זורק את הדם, המקריב מפשיט את העולה ומנתח אותה והכהן מקטיר אותה. בעיקרן, פעולות אלו צריכות היו להיעשות ע"י המקריב, אך כיוון שהוא אינו יכול לזרוק את הדם ולהקטיר את הקרבן - הכוהנים עושים זאת עבורו.

בפרשת צו מוזכר רק פרט אחד הנוגע לקרבן העולה: כאשר יש במקדש קרבן עולה - הוא צריך להישאר על המזבח עד הבוקר. אגב הזכרת פרט זה, התורה כותבת שהאש צריכה לבעור על המזבח יומם ולילה, וכי באש זו נאכלים קרבנות העולה והשלמים. המזבח נקרא "מזבח העולה" כיוון שקרבן העולה הוא הקרבן הרגיל העולה עליו[4], ולכן אגב הדיון בקרבן העולה - התורה מפרטת גם את דיני המזבח. בולטת מאוד העובדה שבפרשת צו מוזכרים רק הדינים השייכים לנקודת המבט של המזבח, ולא לנקודת המבט של המקריב.

קרבן החטאת

פרטי ההקרבה של קרבן החטאת מובאים בפרשת ויקרא, במסגרת זווית המבט של המקריב (שהרי המקריב מביא את החטאת כדי לכפר על חטאו). בפרשת צו, מוזכרים רק דיני אכילת בשר החטאת ע"י הכוהנים ודינו של הנוגע בבשר החטאת או בדמה. שוב - אנו רואים שפרשת צו כוללת את הדינים הנובעים מנקודת המבט של המקדש, ואילו פרשת ויקרא מפרטת את הדינים הנובעים מנקודת מבטו של המקריב. יוצא הדופן היחיד במסגרת זו הוא דין שחיטת החטאת, המוזכר בשתי הפרשיות, ולשאלה זו נתייחס בהמשך.

קרבן האשם

תיאור קרבן האשם בשתי הפרשיות שאנו עוסקים בהן הוא מיוחד במינו: בפרשת ויקרא כמעט שלא מוזכרים פרטי הדינים של האשם, ואילו בפרשת צו מפורטים השחיטה, הזריקה, הסרת החלב, ההקטרה וכל פרטי אכילת האשם ע"י הכוהנים.

מדוע הקרבת האשם מתוארת בפרוטרוט דווקא בפרשת צו? כבר בשיעורנו על פרשת ויקרא עמדנו על ההבדל שבין קרבנות האשם והחטאת[5]. מוקד קרבן האשם נעוץ בהגנה על האדם מהעונש על חטאו, ואילו לקרבן החטאת יש מוקד כפול - טיפול במעמד השלילי שהאדם נקלע אליו לאחר החטא, וחיטוי המקדש שנפגם בשל החטא. לקרבן האשם אין פן אישי, הקשור במקריב האשם[6], ולכן פירוט עבודתו מופיע בפרשת צו, ולא בפרשת ויקרא[7].

קרבן המנחה

מנחות החביתין והביכורים

מצבו של קרבן המנחה הוא מסובך במיוחד בשל שתי מנחות מיוחדות, המוזכרות כל אחת בפרשה אחת בלבד: מנחת הביכורים מוזכרת בפרשת ויקרא ואינה מוזכרת בפרשת צו, ומנחת החביתין מוזכרת בפרשת צו ואינה מוזכרת בפרשת ויקרא.

ייתכן להסביר תופעה זו בעזרת המודל שהצגנו לעיל. מנחת החביתין, שהכוהן הגדול מחוייב להביא מדי יום, אינה חיוב פרטי שלו, אלא חלק מחיובי המקדש הקבועים. בדומה לקרבן התמיד המוקרב מדי יום על מזבח העולה, לנרות המודלקים מדי יום במנורה ולקטורת המועלית מדי יום על מזבח הקטורת - אף מנחת החביתין היא פרט בסדר היום הקבוע של המקדש, ואינה מהווה חיוב פרטי של הכוהן הגדול דווקא[8]. לכן הוזכרה מנחה זו בפרשת צו בלבד, ולא הוזכרה בפרשת ויקרא.

בניגוד למנחת החביתין, מנחת הביכורים היא חובתו של האדם בלבד, ואין היא מחוייבת מצד המקדש כלל. האדם מביא את הביכורים כדי להודות לקב"ה על היבול שצימח שדהו, ואין זו מנחה ככל המנחות. לכן מנחה זו מוזכרת בפרשת ויקרא בלבד, וזו גם הסיבה לכך שדיניה - כפי שנראה להלן - שונים מדיני שאר המנחות.

סוגי המנחות

הבדל נוסף בין תיאורי קרבן המנחה בשתי הפרשיות נובע לפירוט סוגי המנחות: בפרשת ויקרא מפורטים חמישה סוגים של מנחות: סולת, מאפה תנור, מנחה על המחבת, מנחת מרחשת ומנחת ביכורים. בפרשת צו, לעומת זאת, התורה מתייחסת לקרבן המנחה בצורה כוללת, ואינה מבארת לאיזו מן המנחות היא מתייחסת.

העקרונות שפירטנו לעיל מאפשרים להסביר גם את ההבדל הזה שבין שתי הפרשיות. בפרשת ויקרא מחולקות המנחות לשלושה סוגים: מנחת סולת, מנחת ביכורים, ומנחות הזוקקות אופן הכנה מיוחד (מחבת, מאפה או מרחשת). ההבדל בין סוגי המנחות בא לידי ביטוי בתבואה שממנה ניתנות המנחות: מנחת הביכורים מובאת מהחיטה לפני טחינתה - "אביב קלוי באש גרש כרמל"[9] (ב', יד), מנחת הסולת מובאת מחיטה טחונה ומנופה, ואילו המנחות האחרות מובאות מחומרים מעובדים המוכנים לאכילה: "חלות מצות", "רקיקי מצות", וסולת שנאפתה במחבת ובמרחשת. הבדל נוסף בין שלושת סוגי המנחות נוגע לצורת העשייה שלהן: במנחת הסולת מוזכרות רק קמיצה והקטרה, ואילו במנחות האחרות מוזכרת גם הגשה למזבח והקמיצה מכונה בשם "הרמה"[10]. נוסף על כך, התורה כותבת במפורש כי שיירי מנחת הסולת ניתנים לכל הכוהנים, ואילו שיירי שאר המנחות ניתנים לכוהן שהקריב אותן (ז', ט-י).

אם נבחן את תיאור עבודת המנחות בפרשת צו, נגלה כי התורה מצווה להרים ממנה בקומץ ולהקטיר אותה. מכאן מבינים אנו שפרשת צו עוסקת במנחת סולת בלבד. ואכן, התורה ממשיכה (בפרשת צו) ומצווה "והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו, מצות תֵאכל במקום קדוש" (ו', ט), וציווי זה שייך במנחת סולת בלבד, שכן שאר המנחות מובאות כמצה ולא כחמץ, והכוהן אינו יכול כלל לאכול אותם כחמץ. רק במנחת הסולת יש אפשרות טכנית שהכוהנים יאכלו את שייריה לאחר שהם החמיצו, ולכן רק בה יש צורך לאסור על הכוהנים לאכול את שיירי המנחה חמץ.

מדוע אסור לכוהנים לאכול את שיירי המנחות לאחר שהם החמיצו? ככל הנראה, התורה משווה בין אכילת שיירי המנחה ע"י הכוהנים לבין אכילת המנחה ע"י המזבח[11]. כשם שאסור להעלות חמץ על גבי המזבח, כך אסור לכוהנים לאכול את שיירי המנחות חמץ[12]. מהפסוקים עולה שמנחת הסולת היא מחוייבת מצד המקדש, ואילו שאר המנחות קשורות דווקא לאדם המביא אותן. לכן, מנחת הסולת ניתנת לכלל הכוהנים ואילו שאר המנחות ניתנות לכוהן שהקריב אותן, זה שמביא המנחה בחר לו; ולכן חילקה התורה בין עבודת מנחת הסולת, המפורטת בפרשת צו, לבין עבודת שאר המנחות, המפורטת בפרשת ויקרא.

ייתכן שההבדלים בין הסוגים השונים של המנחות קשורים גם לרמת הקדושה שלהם. ראינו ששלושת סוגי המנחות מחולקים ברמת העיבוד של החיטה (חיטה, סולת ומצות). ייתכן שחלוקה זו מצביעה על חלוקה מקבילה בקדושתם: מנחת הביכורים, המובאת "אביב קלוי באש גרש כרמל", היא ברמת הקדושה הנמוכה ביותר, מנחת הסולת קדושה ממנה, ושלוש המנחות האחרות (מאפה, מחבת ומרחשת) הן הקדושות ביותר. לכן, יש הבדל בין תפקידי הקמיצה בכל אחת מהמנחות: במנחת הביכורים - הקמיצה מגדירה איזה חלק מהמנחה יוקטר על המזבח, אך היא אינה חלק מדיני הקרבן; במנחת הסולת - הקמיצה היא כבר אחת מדיני הקרבן, אך אין לה משמעות של 'הרמה' מצד האדם[13], ואילו במנחות המובאות רקיקים ומצות - הקמיצה היא דין מדיני הקרבן, ויש לה משמעות גם מצד האדם המקטיר אותה. לכן, קמיצת מנחת הביכורים אינה מוזכרת בתורה כלל, קמיצת מנחת הסולת מוזכרת בפרשת ויקרא בלשון "קמיצה" ובפרשת צו בלשון "הרמה", ואילו קמיצת שאר המנחות מוזכרת בלשון "הרמה" כבר בפרשת ויקרא[14].

קרבן השלמים

מבחינות מסויימות, הדיון בקרבן השלמים הוא הסבוך ביותר. הציווי על קרבן זה מחולק בתורה לשלושה חלקים: בפרשת ויקרא מצווה התורה לבני ישראל על מעשה השלמים, בפרשת צו מופיע ציווי לכוהנים על לחמי התודה, וציווי נוסף, המופנה שוב לבני ישראל, מופיע בפרשת צו ביחס לתרומת החזה והשוק.

לאור דברינו לעיל, הסבר הציווי השני (אודות לחמי התודה) הוא פשוט: הלחמים אינם חלק מחובת הבאת הקרבן, אלא חלק מנוהל העבודה במקדש. אי אפשר להביא שלמים למזבח בלי להביא איתם לחמים, ולכן התורה קבעה ציווי זה בפרשת צו[15]. במידה מסויימת, חלוקה זו דומה לחלוקה שבין הבאת הקרבן לבין הבאת הנסכים: חובת הנסכים אינה חלק מחובת הבאת הקרבן החלה על האדם, אלא אחת מחובות המקדש. לכן, כשאין נסכים (כגון, בעולתו של גוי) - מביאים נסכים משל ציבור.

הפרשה השלישית העוסקת בקרבן השלמים עוסקת, כאמור, בתרומת החזה והשוק. תרומה זו מוזכרת בפרשת צו, מכוונת לאדם עצמו (במסגרת ציווי לבני ישראל, ולא לכוהנים), אך מנוסחת בלשון סבילה: "ידיו תביאֶינה את אשי ה'" (ז', ל). מסתבר, שתרומת החזה והשוק היא אחת מדיני העבודה במקדש, ולכן מוזכרת בפרשת צו. החזה והשוק הם השכר שניתן לכוהנים חלף עבודתם באוהל מועד, ולא חלק מדיני הקרבת הקרבן. בדומה לתרומות ולמעשרות - גם תרומת החזה והשוק היא שכר לכוהנים הניתן להם מאת בני ישראל. לכן, באופן עקרוני האדם עצמו צריך להביא את החזה והשוק (ולכן התרומה מופיעה במסגרת ציווי לבני ישראל), אך החיוב נובע מדיני המקדש (ולכן הוא מנוסח בלשון סבילה וממוקם בפרשת צו).

לתגובות - [email protected]

 


[1] הקרבן העולה והיורד הוא חלק מקרבן החטאת.

[2] לכל הפחות, החיובים הנובעים מהמקדש לא נהגו בקרבנות שהוקרבו בבמה קטנה - ראה זבחים קיט ע"ב. להלכה, מצאנו הבחנה מעין זו שציינו למעלה. כדוגמה: תרומת החזה והשוק והתנופה אינן נוהגות בבמה, אין תרומת לחמי תודה בבמה, ולפי הדעה שיש מנחות בבמה - אין מניפים ומגישים אותן. כמובן, לא נוכל לעמוד כאן על פרטי ההלכות ולהסביר מדוע חלק מהם חלים בבמה וחלק מהם אינם חלים בבמה. נוסיף רק שייתכן להסביר חלק מהשינויים על רקע העובדה שגם ישראל רשאי לעבוד בבמה, ולאו דווקא כוהן.

[3] התורה מוסיפה בשני מקומות פסוקים העוסקים בשאלה מי מקבל חלקים מהקרבן: לאחר קרבן האשם מוזכר "והכהן המקריב את עֹלת איש, עור העֹלה אשר הקריב - לכהן לו יהיה" (ז', ח); ולאחר קרבן השלמים מוזכר "המקריב את דם השלמים ואת החלב מבני אהרן - לו תהיה שוק הימין למנה" (ז', לג). החזרה על פסוקים אלו יוצרת חלוקה בין קדשי הקדשים לבין הקדשים הקלים.

[4] קרבן חטאת מובא רק במקום חטא, וקרבן השלמים מהווה חידוש, כיוון שהאדם אוכל אותו ביחד עם הקב"ה.

[5] לדברים אלו התייחס גם מו"ר הרב אהרן ליכטשנטיין שליט"א במאמר שהופיע ב"מעלין בקודש", ביטאון כולל "בית הבחירה" בכרמי צור.

[6] לכן גם התורה אינה מזכירה חובת סמיכה על קרבן האשם. האשם מסלק את העונש, אך אין בו פן של תיקון אישי, ולכן בהבאתו אין סמיכה אישית של מביא הקרבן.

[7] כמו כל הקרבנות, קרבן האשם מתקן את נקודת החיבור שבין האדם למקדש. כיוון שהוא אינו מתקן את החטא (אלא רק מונע את קבלת העונש), התורה פירטה את עבודתו בפרשת צו, המיוחדת לעבודות המקדש. במובן מסויים, האשם דומה לעגלה ערופה: כאשר נרצח אדם ולא ידוע מי היכהו, יש צורך להגן על העם מעונש, ולשם כך מביאים עגלה ערופה כדי לכפר על הארץ. בדומה לכך, בקרבן האשם יש צורך להגן על האדם מעונש, ולכן מביאים קרבן אשם כדי לכפר על המקדש.

[8] להלכה ודאי שמנחת החביתין אינה חיוב פרטי של הכוהן הגדול, אלא רק חיוב ממוני עליו. לכן, כוהן גדול שמת - ממשיכים להביא את מנחת החביתין מממונו או מממון הציבור (משנה מנחות נא ע"ב), למרות ששום מחוייבות אישית אינה יכולה לחול על הכוהן הגדול לאחר מותו. נוסיף רק שלא התייחסנו במסגרת זו לדינים המובאים בספר במדבר (פרק י"ח), שכן דינים אלו זוקקים עיון ביחס למיקומם בפרשת קרח.

[9] א. כדרכנו, לא נתייחס כאן להלכה למעשה. במקום אחר, אי"ה, נסביר את הפער שבין פשטי המקראות להלכה למעשה.

ב. להלן, לא ניכנס לדיון מפורט במנחת הביכורים, ההטוענת דיון נפרד.

[10] כדי להוסיף ולהדגיש את ההבחנה בין המנחות השונות, התורה מסכמת כל אחת מהן בפסוק סיכום: "והנותרת מן המנחה...". אולם אפשר שפסוק זה נועד ליצור 'מסגרת' סביב מנחות המאפה, המחבת והמרחשת, שכן לאחר מכן התורה חוזרת לדון בכל המנחות, כולל מנחת הסולת.

[11] כך מבואר במפורש בפסוק: "חֶלקם נתתי אֹתה מאִשָי..." (ו', י).

[12] חז"ל הרחיבו עקרון זה לחטאת ואולי אף לשאר הקרבנות, אולם מפשטי המקראות עולה שדין זה נאמר במקורו במנחה, והדין בשאר הקרבנות הוא רק הרחבה של עקרון זה.

[13] ההרמה היא חשובה יותר מהתנופה, שכן התנופה ניתנת לעובד בעור הקרבן, ואילו ההרמה מוקדשת לגבוה והכהן מקבל אותה משולחנו של הקב"ה.

[14] דירוג דומה מופיע גם ביחס להגשה למזבח. מנחת הביכורים - לא מוזכר כלל שיש להגישה, במנחת הסולת - ההגשה מוזכרת רק בפרשת צו, כציווי על הכוהנים, ואילו בשאר המנחות - ההגשה מוזכרת כבר בפרשת ויקרא.

[15] כך ניתן להסביר סתירה מפורסמת בין פשטו של מקרא לבין ההלכה. בתורה נאמר "ואם האכֹל יאכל ביום השלישי - פיגול הוא לא יֵרצה", ואילו ההלכה קבעה שפיגול השלמים אינו תלוי באכילה בפועל אלא במחשבת האכילה. ייתכן שהתורה מתייחסת לדיני המקדש - וביחס למקדש, פעולת האכילה היא הקובעת. חז"ל ביקשו להעביר את דין האכילה לדיני הקרבת הקרבן, ולכן המירו את אכילת הקרבן במחשבת האכילה שלו. ואכמ"ל.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)