פרשת צו ופורים: "וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים"

  • הרב נחמיה רענן

בתחילת פרשת צו הפסוקים מתארים את עבודת הוצאת הדשן אל מחוץ למחנה, ובמסגרתה התורה מצווה על הכהן שמוציא את הדשן להחליף את בגדיו:

וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקוֹם טָהוֹר.

(ויקרא, ו', ד).

הסוגיה במסכת יומא מצטטת את הסברו של ר' ישמעאל לצורך בהחלפת הבגדים:

דתנא דבי רבי ישמעאל: בגדים שבשל בהן קדרה לרבו - לא ימזוג בהן כוס לרבו.

(יומא כג:).

בשעת העבודה במקדש הכוהנים לבושים בבגדי הכהונה. הוצאת הדשן היא עבודה שנעשית מחוץ למקדש ולכן היא דורשת החלפת בגדים: החלפת הבגדים מבטאת את המעבר מעבודת פנים שנמשלה למזיגת הכוס לרב, לעבודת חוץ שנמשלה לבישול הקדירה.

מנהג ישראל בפורים להתחפש, דהיינו לפשוט את הבגדים השגרתיים וללבוש בגדים אחרים. ישנם כמה טעמים למנהג התחפושות, ואחד מהם מופיע בתורה של ר' קלונימוס קלמן מקרקא:

ובכל שנה ושנה בימי הפורים האלה מתנוצץ אור החכמה ומופיע על כל העולמות יותר מיום השבת. ובשבת אנו מחליפים לבושינו, מפני שבשבת אנו יוצאין מעץ הדעת ונדבקין בעץ החיים, שאור החכמה מופיע בשבת. על כן פושטין לבושי חול, שהן כתנות עור, ולובשין בגדי שבת, שבשבת אנו דבוקים בעץ החיים ונעשה מעור אור. ובפורים, שאור החכמה מופיע כל היום יותר מבשבת, על כן המנהג הוא להלביש בגדי נכרים, להראות שעל ידי לבושין אלו יוכל האדם להדבק בעץ החיים אם יתקן אותן הלבושין לעשות מעור אור...

(מאור ושמש, פרשת משפטים, ד"ה "והנה").

בשבת מופיעה בעולם קדושה מיוחדת ומכוחה יכול יהודי לזכות להתעלות ולהיות דבק בעץ החיים. פשיטת בגדי החול ולבישת בגדי השבת החגיגיים מבטאת את המעבר מעבודת החול של ימי השבוע, לעבודת הקודש המיוחדת לשבת. מהקבלה ומהחסידות למדנו שבפורים מתגלה הארה אלוקית בעוצמה מיוחדת, יותר משאר החגים והימים טובים. העוצמה של הארת של פורים מאפשרת לקדושה להתגלות בעולם בתוך המציאות החומרית. בכל ימות השנה החומריות מפריעה לגילוי הקדושה, ולכן כדי להיות דבקים בקדושה אנחנו נדרשים לפרוש משאון החיים: בשבתות ובימים טובים נאסרה עשיית מלאכה, וביום כיפור, שהוא היום הקדוש ביותר, נאסרו אף אכילה ושתייה. בפורים, לעומת זאת, החיים ממשיכים כרגיל, אין איסור מלאכה ויש מצווה מיוחדת לאכול ולשתות. עוצמת ההארה של פורים מגלה שהקדושה יכולה להתגלות גם בתוך החיים כפי שהם. אותה ההארה התגלתה בשושן בעקבות נס ההצלה, שהוכיח לכל שהקב"ה מגלגל את הישועה מתוך נפתולי המציאות החומרית. לאור העקרונות הללו מסביר ר' קלונימוס את מנהג התחפושות: שינוי הבגדים לבגדי נוכרים מבטא את העובדה שבפורים מתברר שגם במקומות רחוקים ביותר מעולם הקדושה ניתן למצוא את ההארה האלוקית.

עבורנו, ההתחפשות ולבישת בגדי נוכרים נוהגת פעם בשנה; אולם, יש צדיקים מיוחדים שעבורם התחפושת היא מציאות יום יומית. אותם צדיקים יודעים כיצד לגלות את אור הקדושה שבבגדי הנוכרים במשך כל השנה. נספר סיפור מדהים על צדיק נסתר שלבש את מלבושי מנקה התיאטרון של העיר קניקסברג:

סמוך לליאזנא התגורר חסיד עני. לפרנסתו לימד ב"חדר" של ליאזנא, וגם מכר כעכים, מאפה ידיה של רעייתו.

לילה. הילדים כבר נמים את שנתם על התנור החמים. בחוץ מייללת הרוח, ופתיתי שלג נוחתים על הזגוגית. לפתע נשמעות נקישות.

בעל הבית פותח את הדלת. על הסף ניצב אדם לא מוכר, רועד כולו. פניו חיוורות ושפתיו מכחילות מכפור.

החסיד מכניס את האורח אל החדר הדל, ומוזג לו כוס תה. בעוד האורח לוגם מהמשקה החם ומתאושש אט אט, מוריד בעל הבית את ילדיו המנומנמים מעל התנור.

"תישן כאן, ותתחמם מעט!", מחווה החסיד על המקום שהתפנה.

בבוקר נסע האיש לדרכו, והילדים התיישבו על התנור כדי להתחמם.

"אבא, ראה מה מצאנו", קרא לפתע הבן הבכור.

ההורים ניגשו אל ילדיהם, וראו שק מלא מטבעות זהב וכסף. "כנראה שכח האורח את כספו בביתנו", אמר המלמד לאשתו.

ימים ארוכים ציפו לשובו של ההלך, אך הוא לא שב.

"מה אעשה בכסף שבשק?", שאל המלמד את רבו, אדמו"ר הזקן[1].

"ה' יתברך שלח לך מטמון, ואיש לא יבוא לדרוש אותו", השיב הרבי. "בינתיים שמור את הדבר בסוד, והמשך ללמוד עם תלמידיך. כשתסתיים תקופת הלימודים בוא אליי ואייעץ לך מה לעשות הלאה".

המלמד ובני ביתו לא סיפרו לאיש על האוצר שבביתם.

הסתיימה תקופת הלימודים, והמלמד הגיע אל הרבי, לשאול מה לעשות כעת.

"עבור לליאזנא, ושכור דירה עם חנות. קנה סחורה אצל סוכן, ובעוד שנה אייעץ לך מה לעשות הלאה", הורה אדמו"ר הזקן.

עזב החסיד את מלאכת ההוראה, והחל לעסוק במסחר. כעבור שנה שב אל הרבי.

"מעתה אל תקנה עוד סחורה מהסוכן המקומי. סע בעצמך לויטבסק, קנה שם סחורה, ומכור לסוחרי ליאזנא והסביבה", אמר הרבי.

עשה החסיד כפי שהורה הרבי, ועסקיו פרחו.

"מה לעשות כעת?", שאל את הרבי, משחלפה שנה נוספת.

"סוחרי ויטבסק רוכשים את סחורתם במוסקבה. סע גם אתה למוסקבה, ותספק סחורה גם לסוחרי ויטבסק וגם לסוחרי ליאזנא", הורה הרבי.

החסיד הפך לאחד הסוחרים הגדולים ביותר ברוסיה. כעבור שנה הגיע שוב אל הרבי, לקבל עצה והדרכה.

"סוחרי מוסקבה קונים את סחורתם בקניגסברג. סע גם אתה לשם, קנה סחורה, ומכור לסוחרי מוסקבה", אמר אדמו"ר הזקן.

הונו של החסיד הלך וגדל. הוא זכר שלא כוחו ועוצם ידו עשו לו את החיל הזה, ולפני כל נסיעה לקניגסברג היה מגיע אל אדמו"ר הזקן ומבקש את ברכתו.

פעם אחת, לפני הנסיעה לקניגסברג, שאל אותו הרבי: "מדוע לא הבאת לי מעולם מתנה מקניגסברג?". החסיד נבוך. 'באמת, מדוע? ממש כפיות טובה מצידי...' הרהר.

כשהגיע החסיד לקניגסברג סובב בין החנויות המציעות למכירה מזכרות יקרות ערך. לבסוף בחר בקופסת טבק עשויה מזהב טהור.

"מתנה טובה הבאת לי, אך לא זו הייתה כוונתי", אמר הרבי, מביט בקופסה היקרה.

החסיד היה מאוכזב. כל כך השתדל, שילם סכום עצום, אך לא הצליח לקלוע לטעמו של הרבי...

כשהגיע בפעם הבאה לקניגסברג, קנה קופסת טבק יפה ויקרה מקודמתה. הוא קיווה שהפעם הרבי יהיה מרוצה.

למרבה אכזבתו, לא התפעל הרבי מיופייה של המתנה הנוצצת. "לא לכך התכוונתי", אמר ולא יסף.

'האם הרבי רוצה מתנה יקרה עוד יותר?', תמה החסיד, אך לא אמר מאומה.

החסיד תכנן לנסוע פעם נוספת לקניגסברג. לפני צאתו לדרך נכנס לחדרו של הרבי, ליטול ברכת פרידה.

"האם אתה מבקר לפעמים בתיאטרון של קניגסברג?", שאל הרבי שאלה מפתיעה.

החסיד לא עבר מימיו את מפתנו של התיאטרון, אך הפעם, כשהגיע לעיר הגדולה, מיהר לקנות כרטיס יקר להצגה הקרובה. הוא התיישב על המושב המרופד, ומיד שקע בשינה.

המסך ירד. הקהל עזב את האולם. רק החסיד העייף המשיך לנמנם על מושבו הנוח. לפתע חש ביד המטלטלת את כתפו. הוא פקח את עיניו, וראה לפניו את שרת התיאטרון. "אדוני, ההצגה הסתיימה מזמן. לך בבקשה אל ביתך, והנח לי לנקות את האולם באין מפריע", ביקש האיש, והמשיך לטאטא.

החסיד קם ממקומו, והתכוון לצאת. לפתע הביט בו שרת התיאטרון ושאל: "מהיכן אתה?". "מרוסיה", השיב החסיד.

"מאיזו עיר?", המשיך לשאול השרת. "מליאזנא", ענה החסיד.

"המכיר הינך את רבי זלמינא?", התעניין השרת.

"בודאי, אני חסיד שלו", ענה החסיד המופתע. 'מניין מכיר האיש את אדמו"ר הזקן? ומדוע מכנה אותו בשם "זלמינא"?', חשב בפליאה.

"מסור לו דרישת שלום", ביקש השרת.

"אמסור. אך מה שמך, אדוני?", שאל החסיד. "קרל", השיב האיש, ושב לטאטא את רצפת האולם.

כששב החסיד לליאזנא, מסר לרבו דרישת שלום מקרל, שרת התיאטרון התימהוני.

"זו המתנה שחפצתי בה!", קרא הרבי בשמחה.

לפני שנסע החסיד פעם נוספת לקניגסברג, מסר לו הרבי חבילה קטנה, עטופה בנייר. "כשתגיע ליעדך, מסור חבילה זו לקרל. כשתרצה לשוב לביתך, בקש ממנו שישיב לך את החבילה".

מיד עם בואו לקניגסברג הלך החסיד לתיאטרון וחיכה לבואו של השרת.

"הרבי מסר לך משהו", אמר, והושיט לו את החפץ העטוף.

כשסיים החסיד את עסקי מסחרו בעיר, שב אל התיאטרון, וביקש מקרל שישיב לו את החבילה.

"האם זו הייתה הוראתו של הרבי?", התפלא השרת.

"כן, הרבי ביקש שהחבילה תשוב אליו", ענה החסיד.

קרל נראה מאוכזב מעט.

הוא הסיר את הנייר, ולנגד עיניהם התגלה ספר "תניא", כתוב בכתב ידו של אדמו"ר הזקן. קרל עיין בספר, ומלמל לעצמו מספר פעמים: "רוח הקודש... רוח הקודש... רוח הקודש אמיתית, אינני יודע מה יוכל לחדש משיח צדקנו...".

לבסוף סגר את הספר, ומסר אותו לידי החסיד.

המשפיע ר' שמואל גרונם אסתרמן סיפר את הסיפור ואמר: "כנראה היה קרל אחד מל"ו הצדיקים הנסתרים, ואדמו"ר הזקן רצה לקבל את הסכמתו על ספר ה"תניא"...".

 (הפרשה החסידית, סיפורי חב"ד על פרשיות התורה, הוצאת חזק, עמודים 404 - 400).

 



[1]  ר' שניאור זלמן מלאדי, בעל ה"תניא".